חדשות ובקרים

שמונה וחצי בבקר בעיר היפה-אפורה. השמש מתקשה להתעורר. חמש מעלות בקושי. קור סוטר לחיים. קשה להתרגל אליו. קבצנים נצמדים לפתחי האוורור החמים, במן אבולוציה עירונית של שרידה. בבית החם, להבדיל אלפי הבדלים, אני מלבישה את הבנות לפי כל כללי הטקס: מעיל עבה, כפפות, כובע נקשר, מגפיים מרופדים. דצמבר של אירופה כל כך זר לנו. העצים הערומים מקושטים מחרוזות של נורות צבעוניות זעירות. חג האורות הקטנים לאן שלא תביטי. עכשיו חנוכה אבל אורות הנרות נמהלים באורות הנואל (Noel). אני נותנת על זה את הדעת רק בגלל השוני. כל מה שמובן מאליו בארץ כאן נשמט מהרגליים: השפה, החג, המנהג. ובתור חיה של הרגל, זה בולט לי מאד. אני מתחילה להרגיש בזעיר אנפין כמו מהגרת. חיים שהתחילו במקום אחד וממשיכים במקום אחר. ההיברידיות התרבותית הזו, כשאינך נמצא עוד במקום שהיית ואינך שייך למקום בו אתה נמצא. כך  בוודאי מרגישים עולים רבים מרוסיה, מאוקראינה, מאתיופיה .דוברים שפה שתמיד יהיו חלשים בה. חסרים תמיד  את הנוף שגדלו בו, האוכל, מזג האויר. מן גיבנת שרק דור חדש של ילדים יוכל להסיר מעצמו.

     

העיר היפה-אפורה היא עצמה כרך של מיליוני אנשים. רבים מהם מהגרים בעצמם. הם דוברים צרפתית אבל יותר משמחים לשאול מאיפה אני (כשמזהים את הצרפתית הרצוצה שלי ברגע) ומיד לספר מהיכן הם, לספר על ארץ המוצא שלהם  ועיניהם מצטעפות.. "אבל פה יותר טוב "  אני אומרת  "לא.." הם תמיד עונים  "מה פתאום". שוכחים למה עזבו מלכתחילה, שוכחים שכאן הם גרים עכשיו. מטבע האנשים למאוס במה שסביבם, גם אם יקר להם, רק כיוון שסביבם.

ארבעה חודשים בדיוק מאז שהגענו לעיר. אני כבר לא לגמרי תיירת ורחוקה מאד מלהיות תושבת. אני חושבת איך ביקור ממוצע בעיר הוא לחמישה ימים בדרך כלל וכמה מהעיר אפשר לתפוס. אולי רק את הקליפה היפה. פריז של הפרסומות. קו מספר אחד במטרו, שכולו קרונות חדשים ושירות אוטומטי ללא נהג, שעובר באתרים הגדולים, הדגדגן של העיר אני קוראת לזה. שונה מאד מקו 12 המרופט והדפוקים של כיכר פיגאל. מצחיקים אותי אנשים שאומרים שביקרו פעם בפריז ומכירים את העיר. הרי את העיר הזו אי אפשר להכיר. ראשית, היא ענקית. ואין לה מרכז אחד אלא המון מרכזים קטנים, פועמים, כל רובע והדופק שלו. שנית, העיר בשינוי תמידי. קו רכבת עילי הופך לגן ירוק באויר. כיכר הוטל דה ויל משנה את פניה חדשות לבקרים.(עכשיו ברוח החג היא מארחת קרוסלה ענקית ורחבה  להחלקה על הקרח).בתוך הבניין היפה עצמו מתחלפות תערוכות כל העת. בכיכר אליגרה  שוק הבקר נאסף והכביש נפתח מחדש לתנועה. אין זכר לעשרות הדוכנים הצבעוניים שעמדו כאן, פרט ליונה מנקרת בשאריות. חלונות הראווה מחליפים תצוגה באדיקות וברצינות, אחת לשבוע. מייצגים באים והולכים. תערוכות אומנות נפתחות באוהל ענק מתנפח לשלושה ימים ואז נעלמות. גדת הסן הופכת לחוף ים חולי, עם כסאות נח ומקלחות. בקר אחד שוב הכל נעלם. העיר שומרת אותך דרוך, קשוב, מופתע כל הזמן. יש לה מאה פנים. כמו מאהבת טובה.

       
 
אני אוהבת את הרגע בו אני יוצאת בתחנת מטרו שאיני מכירה. אני מטפסת במעלה המדרגות כדי לגלות לאן הגעתי. איזה צורה לובשים כאן הבניינים, האנשים. לאן מוליכים כאן הרחובות. זה כמו לידה קטנה לצאת שוב אל פני האדמה במקום חדש. זה אורך רק כמה שניות, אבל תמיד זה קורה. משהו חדש עומד להתגלות.

"אין לעיר הזו זיכרון" אמר לי איש  "זה סוד הקסם שלה". מאידך (ותמיד יש לי מאידך אחד לפחות בראש) העיר מפליאה לשמֵר בניינים, תפריטים, אגדות. השבוע חוגגים בקול גדול 850 שנה לכנסיית נוטרדאם. לא פחות. מה זה אם לא זיכרון טוב. אנסח זאת מחדש. אין לעיר הזו זיכרון לטווח קצר. אם אתה תייר או תושב או מהגר. אם אתה כאן שבוע או שנה או עשרים שנה זה לא משנה. כעת אתה פה והעיר שייכת גם לך. אני מקווה שלא להתרגל אליה, להתבייש ובכל זאת  לשלוף מצלמה. להמשיך להרים את הראש ולחפש את החדרים בעלית הגג. אלה עם האור הקטן המסעירים את הדמיון. לחשוב כאילו אני כאן רק לחמישה ימים וכל רגע יקר. הרי כל רגע יקר.