AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים
"הידוע בוודאות הוא מת" אמר פישמן "רק הלא ידוע, לא מוגדר, לא נתפס הוא חי באמת". "רק המשוגע חי?" שאלתי, "ולעולם לא אדע מה קרה לי כאן, במחלקה הזאת, איזה מין טירוף תקף אותי ומי אתה, מי כל החולים כאן, מי אחראי על כל זה?" פישמן שתק, אחר כך אמר:" פשוט לכי אחרי הלב" וסובב את הראש. הוא שכב על הבטן בלי חולצה ואני עשיתי לו מסאז' נרפה, מרושל. ידיי נרדמו ואילו מוחי היה ער. זאת הבעיה, חשבתי. מוחי חולה אנושות, עליי ללכת אחרי הלב, הוא יודע הכול, הוא בוער בחושך. אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי. לבי היה מפוחד ומאויים וראייתי צלולה מהרגיל. חישבתי ומדדתי את הטירוף, פירקתי אותו כמו שמפרקים שלד ושמתי כל עצם בקופסה נפרדת. מוחי אמר לי שאני מוקפת אוייבים, שרוצים להרוג אותי, שהאוכל המוגש לי מורעל. הפסקתי לאכול. שכבתי במיטה חסרת כוח ורעדתי כל פעם שמישהו נגע בשמיכה או ביטא את שמי. עם כל יום שעבר איבדתי כוחות, ריחפתי כמו צל רפאים במסדרון בדרכי לחצר, מילאתי את קיבתי בעשן, הייתי שלד לובש עשן ופחד היה הכוכב היחיד בשמיי.
שלום, מוות. לחשתי בתוככי ענן העשן. הבריחה ממך מקרבת אליך, ההתמסרות לחיבוקך ממיסה את עצמותיי. בעיניים פקוחות אני מביטה בלבך מבעד לעור והבשר. כבר שבוע ירח בעקרב, זהו זמנך, אבל אני מכוסה בעשן הקסמים, אין לגעת בי, אין למצוא את ורידיי. אין דבר נוקשה ואיתן מהעשן. המשוגע המעשן את עצמו לדעת חי לעד.
המוות הביט בי בשלווה ושיני פישמן ששכולה אין בהן נחשפו בחיוכו. הוא הגיש קפה לשפתיי, קפה שחור עסיסי, בשרו השחור היה מורעל וריחו היה כריח האיפור בתאטרון. כולנו שחקנים, לחשתי. גם הרוצחים הם שחקני האלוהים. רק אלוהים מכוון את היד האוחזת בסכין. אין פושעים בעולם, אין רוצחים, אין גנבים. כולם ילדים תמימים ההולכים אחרי הלב. אין מוות, אין שקר, אין כאב. הכול אמת אלוהית וחסד אינסוף.
נגעתי בקפה, אכלתי אותו כמו לחם, כמו פת אלוהית האוצרת מרמה וברכה גם יחד. לפניי הופיעה צלחת עם פירה ודג. אכלתי וכולם באו לראות. חייכו וחיבקו אותי באהבה אינקץ, שחקני אלוהים טהורים, וניר, האח האיום, אמר בחיוך זוהר: "כמה שאני אוהב אותך".
נגעתי בקפה, אכלתי אותו כמו לחם, כמו פת אלוהית האוצרת מרמה וברכה גם יחד. לפניי הופיעה צלחת עם פירה ודג. אכלתי וכולם באו לראות. חייכו וחיבקו אותי באהבה אינקץ, שחקני אלוהים טהורים, וניר, האח האיום, אמר בחיוך זוהר: "כמה שאני אוהב אותך".
היי שרלה
תגובה מאוחרת אבל מוטב מאוחר
חככתי בדעתי מה לכתוב ,כי הטקסט חופר בנשמה הוא לא קל
טאו הוא דרך , דרך של תבונה ידע אמונה רגש והתפתחות הוא אינסופי ולא ניתן להבינו בגבולות הרציונלי,אך הוא מקור ההתגלות ,כך קראתי,ואצלך זוהי דרך שלוקחת לאינסופי של הטרוף וההתגלויות הן חוויות של מות
ובתוך חווית המוות התובנה שכולם רק שחקנים המשחקים את תפקידם עלי אדמות נפעלים ולא פועלים
הטאו שביטאת כאן מענין שונה מוטרף הזוי וכואב נוגע בשורשי הכאב שרהלה
יש מקום להיקצוע לשוני נוסף כגון:
מילאתי את קיבתי בעשן נטול הבשר
"נטול הבשר"- מיותר
שיני פישמן המובחרות – ביטוי מופרך
אפשר שיני פישמן הלבנות הבריאות וכו…
חזרות על המילה מות מקהות את עוקצה של החוויה- פחות להשתמש במות ויותר לתאר אותו
זהו על קצה המזלג
המשיכי לכתוב
נראה לי שתפסת את הענין איך לכתוב על מציאות בלבושי הספרות
חשוב שיכתבו על הנושא הזה
-לשמש פה לאילמים כמו שכתבת
שבת טובה ובקר נפלא
חנה'לה
עשיתי כמה תיקונים. מה דעתך עכשיו?
בשר לטאו המוטרף שלי. עשיתי את זה בשביל אלה שאין להם מוצא. בהתחלה רציתי לספר את הסיפור האישי שלי, אבל ראיתי שהוא נתפס כחלק מהטירוף וההזייה ובמילא אין לי סיכוי לגרום שיאמינו לו. אז החלטתי לספר דרכי את סיפורם של אלה הלכודים בטירופם לעד. הם לא יכתבו ספר ולא יפצו פה, לא ישתחררו לעולם מטפריה של מערכת בריאות הנפש האכזרית והמתעללת. לכן החלטתי ללכת על שיא הייאוש ושיא הטירוף. אני כותבת מראשם של הנידונים להירקבות איטית, החוויה האישית שלי הייתה הרבה יותר צלולה ושפויה וגם יש לי מוצא כי אני בריאה היום ובקרוב לא יהיה לי שום קשר עם המערכת. אני בכוונה יוצרת עולם הזוי יותר ממה שחוויתי, אחרת אהיה פה רק לעצמי. החלטתי ליפול על הרימון הזה שעומד להתפוצץ, במילא הרווח שציפיתי לו לא אקבל.
למה בעצם התובנה שהצילה אותי ונראתה לי אופטימית, כל כך קשה לך? מה בדיוק כה קשה?
זוהי תובנה די פסימית שמציגה אותנו כנפעלים לגמרי
אבל בהחלט מבינה את ההקצנות אי אפשר אחד על אחד באנמנות
צ"ל באמנות- תיקון טעות מלמעלה
שבוע טוב ומבורך שרה
התיקונים בסדר גמור פחות עומס, רק ששכולה אין בהם – משלב לשון גבוה
למה לא תכתבי: חושף טור שיניים מושלמות או משהו כזה
אשאיר את זה בינתיים ככה. אני צריכה לחשוב. תודה לך חנה'לה:-)
אשאיר את זה בינתיים ככה. אני צריכה לחשוב. תודה לך חנה'לה:-)