AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים
גיליתי את העייפות. העולם נשאר אותו עולם, אבל אפשר להפסיק לדבר, להפסיק ללכת, להניח את החרב המגואלת בדם ולהושיט את היד אל העשב החיוור. כשהעייפות נפרשת מעליי כמו סוכת שלום, הטירוף נסוג כמו דוב שבע אל נבכי הנפש וצלילות לאה מכסה את עיניי. אומרים שמשוגעים אף פעם לא מתעייפים. אבל האחים הופכים לצללים לבנים שרוקדים על פני הזכוכית כמו על פני אגם שליו. אפילו מיטה בחדר הקשירות נראית כמו עריסה תמה וטוב הנרדם בה ראשון, חלומות רכים ינענעוהו. דלת למשרד הרופא כבר לא עשויה ברזל ואפשר להיפרד מהחצר הסגורה בנשיקת אוהבים. להתראות טירוף, שלום עייפות, לוחשים החולים ויורדים, יורדים לתחתית האגם כמו אוניות טרופות, ואוצר בלתי יאמן שוקע בחביונות המחלקה.
היי שרה.כל כך נכון אנחנו לא פעם חווים את תחושת הספינה הטרופה שכל אוצרותיה טובעים עמה בחביוניה
שבת טובה
עפרה
תודה עופרה.
אנחנו חולים אנושות ואין לנו מרפא.
עייפות כתרופה לשגעון,
אכן.
מה נשאר לפעמים בעולם המלחמות מלבד לעשות
עצמך "מת" כמו בעלי החיים המבקשים הישרדות ?
ואני מציעה: מנוחה קבועה, פרישה,
לפני שהעייפות המוחלטת תגיע.
הצעתך מתקבלת, רונית.
בבוא העת.
תודה רבה לך:-)
יפה, רק לדעתי צריך קצת לעדן את הדימויים. אחרת הם פחות מחלחלים אל הקורא.
שבוע טוב.
תודה אביטל.
נראה לי שאת מתכוונת לקטע הבא
כי כאן הדימויים עדינים למדיי:-)