תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
אז זהו, הגיעה לסיומה סדרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים". אני מודה שהתמכרתי ובכל זאת אני מקווה שלא יהיה לה המשך כי היא הסתיימה, לדעתי, כל כך נכון. יעידו הורים לילדים אוטיסטים איזה מהפך עשתה הסדרה בהבנה של תסמונת הרצף האוטיסטי למרות שבמציאות ילדים ברמת תפקוד גבוהה כשל גיבור הסדרה הם אחוז נמוך מהילדים על הרצף (זאת בשונה מהנאמר בקישור לעיל).
אני, ברמה האישית, התרגשתי שוב ושוב מנוקדות ההשקה בין הסדרה לספרי "קול של פרפרים". גם אצלי, ב"קול של פרפרים" אסף, הילד האוטיסט נעלם והחיפוש אחריו הוא חיפוש עמוק וכואב.
הנה קטע קצרצר מתוך הספר המתאר את אסף:
"לאסף עיניים ירוקות. לא שמחות, לא עצובות. ירוקות. יש לו עור פנים חיוור וחלק ונקודת חן זעירה, חומה, תחת עינו השמאלית. הבעתו מלאכית. היא אינה כעוסה או עליזה, שלווה או טרודה, תוהה או יודעת. מלאכית. ולפעמים חולפת על פניו המלאכיות עווית, עווית שריר או עווית קול, "אספי, הכול בסדר?" חלפה העווית. שירה רוצה לחבק את אסף, את בנה. אסף מסכים, אם החיבוק ממש ממש חזק. שירה נורא שמחה שאסף רוצה שהיא תחבק אותו. הוא נותר שמוט, או דרוך בתוך החיבוק והולך לו. "אספי," היא קוראת, ולפעמים אסף מסתובב ומביט, אז היא ממהרת לחשוב מה תאמר כדי שיביט בה עוד רגע, המלאך הקטן שלה, אך כבר חמק. בפעם הבאה תתכנן מראש. זה יצליח. חייב להצליח."
תאור רגיש ומכמיר לב
אהבתי ,רקפת
תודה רבה חנה יקרה