תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
בקיץ 2009 יצא לאור ספרי "קול של פרפרים". ספר ביכורים הוא התרגשות גדולה. מאז עבר קצת זמן אבל עדיין אני מתרגשת בכל פעם שאני נזכרת בפירגון שקיבלתי כאן בבית, בראש הנקרה. קהילה שתומכת בעת הצורך זו ברכה וקהילה מפרגנת זו מתנה גדולה. בערב לכבוד הספר שהתקיים כאן בבית התרבות התפתח דיון סביב הספר. בין הדוברים בתבונה ואהדה היתה גם אהובה, אישה חכמה מאד, רגישה ועשירה בידע ותובנות. לא היינו חברות אבל האופן בו היא דיברה על הספר ריגש אותי והרגשתי אסירת תודה לה וגם מן קירבה כזו שאומרת "את מבינה אותי, אהובה." לפני חודשים ספורים חלתה ובשבוע שעבר, ביום חמישי, הלכה לעולמה, מוקדם הרבה יותר מידי. את השורות האלה מספרי "קול של פרפרים" אני רוצה להקדיש לך אהובה. באהבה ובתודה.
"כבר מאוחר מדי. אפשר שגם עבורה, כפי שמאוחר מדי עבור אמה וכפי שהיה מאוחר מדי עבור סבתה. שירה עוד זוכרת את לווייתה. כבר לא היתה ילדה קטנה וזו היתה לה הפעם הראשונה שלקחה חלק בלוויה. היא זוכרת כיצד המתינו ארוכות לתורם בכניסה לבית העלמין, אך הטקס עצמו היה קצר, ובעיקר ענייני, ועוד קודם לכן מעיק ומעליב, כאשר נציג ה"חברה קדישא" התרוצץ בין הקברים לחפש מניין והתרפס בפני זרים כדי שיועילו לקיים מצווה ולהשתתף בלווייתה של האישה הזקנה, הלוא היא סבתה, כי אין די במשפחתה ובקומץ החברים כדי להביאה למנוחת עולמים מכל תלאות חייה, שהתבררו לשירה רק בתוך השבעה, וגם זאת רק בחלון שנפתח לרגע קצר כאשר הגיע אותו נציג לנחם את אמה, האבלה, שעצבותה נגעה לליבה של שירה. היתה בה, בשירה, ציפייה שיבואו, כמקובל בימי השבעה, מנחמים רבים וימלאו את הסלון ותהיה, למרות הנסיבות, חגיגיות מסוימת בחלל הבית. אך זו נעדרה יחד עם המנחמים שהיו ספורים והגיעו כמתוך חובה ובלא פניות. זולת אותו נציג ה"חברה קדישא" שהאזין לאמה כמתוך עניין כאשר סיפרה לו, בתשובה לשאלותיו, על שרלוטה, אמה, שבגפה הגיעה לארץ מגרמניה, למורת רוחם של הוריה, שהיתה להם בת יחידה, ובעזיבתה את המולדת ראו אסון ובגידה בחינוך שהעניקו לה, ולמרות שהרוחות בגרמניה כבר היו רעות הם המשיכו והאמינו שהטוב ינצח. ולאחר שביקרו בארץ שבו לאירופה בטוחים ושלמים בהחלטתם כי לא יוכלו להקים כאן את ביתם, אך הקפידו לשלוח כל חודש סכום נדיב לבתם האהובה כדי שתוכל, למרות התנאים הבלתי אפשריים לדעתם, להמשיך לחיות בכבוד וברווחה. יום אחד הפסיקו להגיע המכתבים ועימם גם הכסף, והיא נאלצה לצאת לעבוד, לראשונה בחייה. היא היתה חסרת מיומנויות או כישורים שיועילו לה במציאת עבודה וגם ללא קשרים ובעיקר מפוחדת, היות שהכסף מהוריה מימן גם את כל צורכי בתה הפעוטה, ובהיעדר מקורות פרנסה רבים גם את בעלה, סבה של שירה, שנפטר עוד בטרם נולדה, אותו פגשה סבתה בארץ. הוא הגיע ארצה שנה אחריה ולמרות, שבשונה ממנה, רכש את השפה במהירות ובקלות רבה, התקשה למצוא עבודה קבועה ובעיקר הצטיין בנלהבותו ליוזמות עסקיות כושלות. לכן, כשבעל מסעדת היֶקים שבה נהגה לסעוד עם כמה חברות – שהיו דומות לה במובנים רבים ובעיקר בשפה השגורה בפיהן ובהליכותיהן ובנימוסיהן – אמר שישמח לעזרה במסעדה והציע להעסיק אותה כמגישה היא היתה אסירת תודה. המשכורת ששילם לה היתה אמנם דלה, אך למזלה רכשה דירה עוד קודם, והסתבר לה פתאום שדרישותיה צנועות ורק לבתה קיוותה להעניק רווחה מסוימת. עבודת ה"מגישה" שהציע לה כללה בעיקר פינוי וניקיונות, שכן אהב להגיש בעצמו את המעדנים של רעייתו, שהיתה הטבחית, ותבשיליה הזכירו לאורחים את הבית הרחוק, שהיה עתה בתהליך של חורבן סופי, אך רבים עדיין לא ידעו, או לא רצו להבין, אף שידיעות על כך כבר החלו מגיעות. היא היתה אסירת תודה ומסורה. בסתר ליבה, ולעיתים באוזני חברותיה ובעלה, המשיכה לצפות למכתבים גם כשהיה ברור שהמלחמה באירופה מרה והדיווחים הקשים כבר הגיעו כמעט מדי יום. אבל היא האמינה שאביה, שאם לא בחוכמתו אז בכספו, יידע לחלץ את עצמו ואת אמה ובודאי גם בני משפחה נוספים. עד תום המלחמה עוד היתה אופטימית עד כדי אבסורד, וכל הסיפורים והעדויות ואפילו המראות שהגיעו משם לא הצליחו לערער את שביקשה להאמין בו, ורק עם ההודעה הרשמית על מותם, שבאה לה כמו בהפתעה גמורה זמן מה אחרי סיום המלחמה, הבינה את גודל אסונה. ורוחה נשברה ומחקה כל זכר לאופטימיות שקודם היתה בה מוחלטת וטבעית, והיא הפכה מרירה וקשה ומיעטה לחייך וליצור קשרים חדשים. שירה האזינה, דרוכה. וכשנציג ה"חברה קדישא" קם ופנה ללכת, לאחר שאמר כמה מילות נחמה, ליוותה אותו שירה יחד עם אביה אל הדלת בעוד אמה נותרה יושבת בסלון, אך למרות ששבה והתיישבה במקום שבו ישב אותו אברך קודם לכן, לא ניסתה למלא את מקומו או את מקום המנחמים, שבדיבורם ובעידודם לדבר על המת יש גם נחמה וצער, אך גם אחיזה בחיים והטבעת חותמו בהם, וזהו כנראה הזיכרון שגם אם אינו אישי הוא נטבע ונחקק."
תיאור יפה המיטיב לתאר בכמה מילים את אומץ ליבם של אותם צעירים לעזוב מולדת ומצב כלכלי טוב, ולהגר לארץ חדשה וקשה. רק בדיעבד הסתבר שכך הצילו את חייהם.
יהי זכרה של חברתך ברוך.
תודה גיורא. אכן צעירים אמיצים שקראו את המפה ונשאו לאחר מכן הרבה כאב ותחושות אשם.
בדידות וקשיי השרדות הם לעיתים מנת חלקו של המהגר במקום החדש ,ויש כאלה שלעולם לא יקלטו בו. סצנת בית הקברות מבליטה את העליבות הזאת
אהבתי את התאור
הטעימי אותנו בעוד פרקים -קטעים מספרך נקרא מענין ,רקפת
כתיבה מאוד יפה רקפת. הזכירה לי את יעקב שבתאי. מכירה את גם את התחושה שתיארת לגבי אהובה – התחושה שאת מובנת בזכות הכתיבה שלך, כי הכתיבה מסבירה אותך בדרך מיוחדת לה. יהי זכרה של אהובה ברוך!
הי רקפת, התחושה הזו: "את מבינה אותי, אהובה." תחושה עמוקה שמישהו מבין לעומק את מה שאת כותבת היא מתנה גדולה. יהי זיכרה של אהובה ברוך. והקטע הזה מהספר שלך מעלה כאבי פנטום של אובדן איבר בגוף, כמו בנפש, את מייטיבה להכניס את הקוראה פנימה.
תודה רבה חנה, חני ואורה היקרות. תגובותיכן ריגשו אותי מאד וגם החמיאו.
יפה ונוגעת מאד.
תודה אומי 🙂
מעניין ומושך לקרוא.
רק טוב רקפת.