תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
את זוכרת? חזרנו מהשוק והשקיות חתכו בבשר. לא יכולתי לעמוד בקצב צעדיך וגם השמש הלהיטה.
חתכנו לרחוב בצלאל מסמטאות שכונת אוהל משה כי אמרת שהתחנה באוסישקין פחות צפופה מזו שליד השוק ולא נורא אם נלך קצת ברגל. מדי פעם יכולתי לראות את צדודיתך, כשסובבת ראשך לומר לי להזדרז כי אחרת נפספס את האוטובוס, וגם ראיתי שמתחת לשיערך הקצר נוצץ העורף וקיוויתי שזה סימן שגם את מתאמצת. ניסיתי למהר אבל האוטובוס ברח ואמרת שנצעד ברגל כי קו תשע-עשרה בא פעם בשעה. אמרתי שאני נורא צמאה."בבית" ענית "גם אני מתאפקת".
את זוכרת? אמרת שנלך לקנות רק עגבניות. אף פעם לא קנית אצל הירקן בקצה הרחוב, כי הוא יקרן ולעגבניות שלו אין טעם. אז קנינו עגבניות אצל שלום כי עליו יכולת לסמוך שהוא לא מרמה במשקל ועברנו ליד דויד-דגים והוא אמר שיש לו את המוּשטים הכי יפים שראית בחיים שלך אז קנינו מושטים וגם דג מעושן כי אבא נורא אוהב, ונכנסנו לג'קו, רק לומר שלום כי הבן שלו נורא חולה, שלא נדע, וקנינו לבנה חמוצה ולבנה מתוקה וגם זיתים וקצת שוחחתם אז יכולתי להניח לרגע את השקיות שכבר התחילו ללחוץ. את צקצקת בלשון וג'קו אמר "הכל משמים" ו"רק שנהיה בריאים" וכשנכנסה לקוחה נפרדתם והוא אמר עוד פעם "תהיו בריאים, הכי חשוב זה הילדים" ובחוץ עמד אחד עם פיתות אז לקחת שקית עם עשר פיתות, בשביל הלבנה והדג המעושן, והצעת שנעבור גם אצל רחמו ונקנה קצת חומוס אבל לפני כן ראית אפרסקים כאלה יפים שלא יכולת להתאפק וגם משמשים שהמוכר נתן לך חצי לטעום ושאלת אם משקים אותם בסוכר ומילאת שקית?
את זוכרת? שבדיוק ליד דויד-דגים היה הפיצוץ והלכת לבקר אותו בבית-חולים כי את קונה אצלו כל-כך הרבה שנים אז את מרגישה שאת חייבת והוא שכב באורטופדית עם גבס על חצי גוף ואמרת לאחיות שיפנקו אותו כי הוא איש יקר ואחות אחת אמרה לך "ד"ר שקד, אם הוא חבר שלך נטפל בו יותר טוב מפרסונל" והחזקת לו את היד ואמרת "אתה תצא מפה כמו חדש" ודויד דגים אמר "אני לשוק כבר לא חוזר" אז חייכת אליו ואמרת "אתה עכשיו צריך לחשוב רק על להבריא לא על שום דבר אחר".
את זוכרת? שאבא של אביחי אמר שאת צדיקה כי באת לבית-חולים באמצע הלילה אפילו שלא היית בתורנות כי הוא לא סמך על הרופא התורן ולאביחי היו פירקוסים. ועשיתי לך סצנה שלא תלכי עוד פעם אז אמרת שאני אגואיסטית קטנה ואם הייתי רואה קצת מהמקרים שאת רואה כל יום הייתי מעריכה את מה שיש לי. ובמיטה, אחרי שהלכת, עצמתי את עיני והתאמצתי חזק חזק שיצאו לי פירקוסים וצעקתי לאבא שיש לי פירקוסים שיקרא לך לחזור מיד והוא הבטיח שכבר הוא מתקשר אליך אבל עד שחזרת כבר נרדמתי.
זוכרת?
אני אוחזת בידך ולוטפת אותה.
ואת מביטה לשומקום.
ועורך שהפך גדול על מידותיך, יבש וחלק ורך וריק.
ונראה שאין בך עוד מילים.
"את זוכרת?" קולי מפרפר באוויר. עיניי חוצבות בפניך, מתחננות לסימן
"את זוכרת אמא?" ורק שפתייך, שהיו פעם מסותתות כל-כך, נעות בתנועה זרה, ולסתותיך נעולות.
פתאום, נפשקות שפתייך וקול אחר בוקע מגרונך.
מגופך השדוף צלילים זרים מתנגנים.
ילדתי, אומר הקול, וידך השניה מתרוממת, חובקת את כף ידי בין כפותייך,
ילדתי האהובה.
מרגש מאוד המונולוג הזה של הבת רקפת,וכתוב יפה
מכמיר לב
אהבתי מאוד
אני באמצע מונולוג דומה בספרי
תודה חנה. תגובותיך המפרגנות גם הן מרגשות
תודה
קשה להאמין עד כמה מזדקנים,אבל הזכות להיות איתה את כל השלבים היא זכות גדולה. והאהבה………………………
תודה מירי. אני קוראת את תגובותיך החמות והלבביות בבלוגיה ושמחה על תגובתך אצלי. אכן הזקנה מגיעה ומעוררת חרדה אבל לפעמים דווקא בה ישנם רגעי החסד.
סיפור מרגש ביותר. כתוב נפלא. למה? הוא אישי – כלומר, טון הסיפר אישי ויחד עם זאת מחקה קולות שבתוכי, כקוראת מיני… סיפור מהסוג שתמיד אני אומרת לעצמי כשאני קוראת – איך זה שכל ההורים והילדים מדברים אותו הדבר, אותו לקסיקון מילים. יש כאן חמלה ומחילה, אבל בעיקר אותו היבט "מוזר" ומכאיב שאיך זה שהורינו (ואולי גם אנחנו כהורים) אנחנו לפעמים כאילו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. בחוץ לאחרים טובים ונינוחים ונדיבים בכול שעה ובה בעת מבית – קצת-הרבה אחרת.
תודה ענת, אינך מתארת כמה אני שמחה לתגובתך שמגיעה מתוך קריאה מעמיקה וחדה.
תודה!