תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
אני קוראת לאט. לאט עד ייאוש. בחיים לא אספיק לקרוא את כל הספרים שאני
רוצה. כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי מחכים אצלי להיקרא ויש גם ספרים שקראתי ואני רוצה לשוב ולקרוא, כמו בני הבכור שקורא שוב ושוב את ספרי המד"ב שלו כי אנחנו לא מספיקים לספק את "המפלצת הזללנית". וכשאני קוראת, נודדות לפתע המחשבות ואז אני צריכה לחזור ולקרוא שוב את מה שכבר קראתי ופתאום אני מגלה שלא פספסתי מילה או משפט אלא פיסקה, פיסקה שלמה שקראתי-לא קראתי. ולפעמים אני קוראת משפט והוא כל כך יפה, כל כך חד פעמי, שאני חייבת לעצור. ולקרוא שוב את אותו המפשט ושוב, ורגע להרהר בו. ואולי בגלל הקריאה האיטית, וההתמסרות לכל ספר לימים ארוכים, אני גם מתקשה להיפרד ולהחליף אותו באחר, להתחיל מחדש את הצלילה האיטית, את ההתחייבות למסע.
רוצה. כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי מחכים אצלי להיקרא ויש גם ספרים שקראתי ואני רוצה לשוב ולקרוא, כמו בני הבכור שקורא שוב ושוב את ספרי המד"ב שלו כי אנחנו לא מספיקים לספק את "המפלצת הזללנית". וכשאני קוראת, נודדות לפתע המחשבות ואז אני צריכה לחזור ולקרוא שוב את מה שכבר קראתי ופתאום אני מגלה שלא פספסתי מילה או משפט אלא פיסקה, פיסקה שלמה שקראתי-לא קראתי. ולפעמים אני קוראת משפט והוא כל כך יפה, כל כך חד פעמי, שאני חייבת לעצור. ולקרוא שוב את אותו המפשט ושוב, ורגע להרהר בו. ואולי בגלל הקריאה האיטית, וההתמסרות לכל ספר לימים ארוכים, אני גם מתקשה להיפרד ולהחליף אותו באחר, להתחיל מחדש את הצלילה האיטית, את ההתחייבות למסע.
ואני גם כותבת. לאט. לאט מאד. וכל שורה, כל שורה היא מסע והרהורים ובהייה בין השורות ומחשבות שנודדות. וכשאני כותבת קשה לי לקרוא וכשאני קוראת קשה לכתוב. ויש גם ילדים ובן זוג ועבודה… וערימה של ספרים שאני חייבת לקרוא ונפש שחייבת להיכתב.
היי רקפת מזדהה עם מה שכתבת ונזכרת במה שכתב פעם עמוס עוז על קריאה איטית
אני חושבת שזה הקצב הנכון לחוש בו את פעימת הספר
גם אני לא קוראת כשאני כותבת
גם בראשי מהדהדים תמיד דבריו של עמוס עוז ואני משתמשת בהם לניחום עצמי אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת גם לקריאה מהירה. בני הבכור קורא מהר וזוכר כל מילה (פעם עשינו לו "מבחן" כי היה לנו קשה להאמין שסיים ספר עב כרס ביום וחצי.)