כולנו זקוקים לחסד – או – להיות אוטיסט בפריפריה

כבר שנים לא מעטות שאני עובדת כמטפלת במוסיקה. בין השאר, ומראשית דרכי, אני עובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי. שיטות הטיפול רבות, מגוונות ושונות זו מזו. את חלקן אני מכירה טוב יותר ואחרות פחות לא לכולן אני מתחברת ובעיקר אין שיטה טיפולית שמטיבה עם כל הילדים ומשפחותיהם. כשגרתי במרכז הארץ ראיתי עד כמה הורים חשופים לשיטות הטיפול השונות, למטפלים שונים ולארגונים מקצועיים שפורשים חסותם על הילדים ומשפחתם – מנחים, מייעצים ולעיתים גם ממנים – לפעמים עד כדי בלבול.

בפריפריה המצב שונה עד כאב. מאז שעברתי להתגורר בצפון עבדתי גם במסגרות לילדים אוטיסטים. מסגרות של משרד החינוך. זכיתי לעבוד בצוות מקצועי, חדור מוטיבציה ויותר מכל חם ואנושי יותר מכל צוות טיפולי אחר איתו עבדתי, אבל בשונה ממסגרות במרכז מבנה הגן כאן בצפון היה אפרורי ומצויד בעליבות ובעיקר לא תאם את צורכי הילדים – תמונה כל כך שונה מגני תקשורת במרכז, המצוידים ומתוקצבים פי כמה. בכל פעם שנכנסתי לגן לבי נצבט. למה זה צריך להיות ככה? בכל השנים שאני פה, פרט למבצעי התרמה, כמעט ולא נתקלתי בפעילות של העמותות לילדים על הרצף האוטיסטי שכל כך פעילות במרכז. אמנם, הורים חדורי מוטיבציה ובעלי אמצעים יכולים לנסוע מרכזה ולקבל יעוץ הדרכה וטיפול. הם מפסיקים לעיתים לעבוד, חוקרים את הנושא לפני ולפנים, ונוסעים בדרכים שעות כדי לטפל בילד שלהם. כי להציל את הילד שלך זה לפני הכול. אבל מה שונה ילד אוטיסט בנהריה מילד במרכז? לו מגיע לקבל פחות?

כשעברנו להתגורר בצפון נהניתי יותר מכל מהתחושה של חזרה בזמן, מאיזה חום של היכרות אישית ואינטימית שכבר חסר בערים גדולות והמרכזיות. אבל יש תחומים שבהם חייבים לשמור את הפריפריה על אותו רצף זמן עם מרכז הארץ. עמותות, שזה עתה סיימו מבצעי התרמה, ופורשות חסותן על אוכלוסיה כמו ילדים אוטיסטים, חייבות לזכור גם את הילדים בפריפריה, לתת, להציע ולתמוך לפחות כמו במרכז ובעיקר בגיל הרך, הכל-כך קריטי. 

כולנו זקוקים לחסד