תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
פעם יכולנו לגעת
דרך מכתב,
לא כמו היום שהשפה שקופה
ותסמונת ה- X השבִיר, בעליה מתמדת
פעם זה היה זמן טוב לחיות
או אפילו למות,
גיבורים
כשיצאנו לקטוף פטריות יער
והגדרנו שמות של פרחים בלטינית
לא מיהרנו לספר לחבר'ה
כשאנחנו דורכים על אבנים
שבתחתית נהר האינטרנט.
וכשקילפנו תפוח עץ
לא חששנו שהסכין תינעץ לנו בגב
אח גדול, זוכר את 1984?,
כשלבשת לבן
עם רימונים בריקמה?,
ועכברים לא היו מפחידים?
שיר ממזרי (כאילו?), תמי:
– הכותרת מזמינה לקריאת טקסט פוליטי, אקטואלי;
– שלושת הבתים הראשונים – בעיקר 1 ו-2 – מכַוונים להשוואה בין כאן-ו-אז לכאן-ו-עכשיו, לנוסטלדיה, קצת תמימה במידה מסוימת.
בית 4 כבר סיפור אחר. לכאורה, נוסטלגי, ההשוואה נמשכת. למעשה, "אח גדול, זוכר את 1984?" ("עינו של האח הגדול […]") מעלה אמת: בגד לבן, אבל – רימונים בריקמה; ובשורה האחרונה, שאלה אירונית שוברת-כול: "ועכברים לא היו מפחידים?"
מטעם מיניסטריון האמת.
—
תודה, תמי.
רבקה
תיקון טעות:
צ"ל: בין *שם*-ו-ואז לכאן-ו-עכשיו.
רבקה תודה.
נדמה שלא יצאנו מחדר 101…:)
הי תמי,
את 1984 קראתי כשיצא. הייתי בצפת.בלילה היו לי סיוטים. השיר שלך דו משמעי ומרגש.
שבת שלום
רות
רות, הטראומה היא קולקטיבית, לכל מי שקרא את הספר…
שבת טובה לך..