ואיך אפשר שלא להמשיך את מה שהיה מונח ליד אדן החלון.
10.3.74
"הבוקר כדי לנסות להתעודד, סידרתי קצת את הגינה. השקיתי אותה וניכשתי קצת עשבים, אחר כך סידרתי עוד זר מפרחים זהובים וזה יצא כל כך יפה. זר פרחי זהב בתוך אגרטל ירוק, כזה יפה נורא, עומד פה לידי, על השולחן.
את העציץ של הסיגליות שמתי על החלון הפתוח, בשמש, שיקלוט יותר אור. הוא עוד פעם מתחיל מחזור של פריחה חדשה. ובכלל באמת האביב הגיע. כל החלונות בחדר פתוחים. לא קר בחוץ אפילו שיש קצת עננים. אחותי קטפה אתמול פרחי שזיף וזה נפלא. יש להם צבע ורדרד עדין ובפנים אדום. פרחים נהדרים כמו בצילומים היפנים (ביפן יש המון עצי שזיף) הצטערתי שאני לא גרה באמצע איזה מטע. להתעורר בבוקר ולראות את הכול פורח בוורוד לבן אדום עדין כזה צריך להיות משהו כביר והריח של זה כמו בושם נרגש ונפלא."
את בטח מנחשת מי כתב את זה. ומי היא האחות שקטפה את פרחי שזיף.
אחותך היא הכותבת. וכשהיא מדברת על אחותה. היא מתכוונת אליך. הגינה היא הגינה האחורית של ביתכם.
והמטע אני מניח שהוא מטע אחד מתוך כמה של סבך. אולי של פאקנים?
וואו אחותי כותבת יפה..
מוזר איך הנוף חדור פנימה בשתינו. ואולי לא, כי גדלנו באותו נוף.
אני חייבת להסביר: באותו רגע שפירסמתי שיר, אני במתח, או יותר נכון אי-נוחות.
זה קורה כי כדי לכתוב אני חולצת את עצמי מעצמי, כותבת את האמת של הביפנים. עובדת קשה כדי להתגבר על הפחדים להביט פנימה. כאילו אגלה דבר מה חדש על עצמי, על העולם, אחר כך באים הפחדים לפרסם אותו,כן, או לא… ואז בתגובות אני כבר ממש עירומה…
וככה נמשך הריטואל הזה הלוך וחזור.
שמעון, התגובה שלך כל כך מרגשת וכל כך אישית ומשמחת. הינה יש עוד אדם שהכיר את חיי, בזמן ומקום מסויים. ומה בכלל אנחנו רוצים?, מה אנחנו מבקשים?. הינה קיבלתי עדות, הד, הידהוד להוויה שלי, וזה יוצר נחת…
תודה לך לתגובתך ולמפגש…
תמי
אני מחזיק צרור גדול ש מכתבים מאחותך. פשוט לא היה לי לב לזרוק אותם וכך גררתי אותם שנים מדירה לדירה (עם צרור נוסף של אישה אחרת)
לא פתחתי אותם במשך שלושים שנה.
יום אחד, לפני כחמש שנים, לפני נסיעה לחו"ל בחצות חיפשתי משהו בארון לנסיעה ונפל מכתב אחד של אחותך. (איך השד יודע. איך יצא מתוך השקית) המונית לשדה התעופה הייתה אמורה להגיע תוך כמה דקות.
אבל לא עמדתי בפיתוי. והתחלתי לקרוא. (באותה תקופה כבר כתבתי בצורה אינטנסיבית) וקיבלתי שוק. מרמת הכתיבה של אחותך. היא הייתה בת 17 בסה"כ. ולא יכולתי שלא להתפעל מיכולת הניסוח והכתיבה היפה, העשירה והמקורית. בשורה העשירית, הופתעתי פעם שנייה. היא כתבה לי : אתה כותב כל כך יפה. יום אחד תהיה משורר או סופר. היא ראתה משהו שאני לא ראיתי. אני בכלל לא זוכר שכתבתי לה מכתבים ואם כן, הם היו חייבים להיות קצרים. אני זוכר מקרה אחד שניסיתי לכתוב לאור נר ונרדמתי פעם אחרי פעם. עד שהשכן שלי לאוהל אמר. תזדרז. אם לא, אנחנו נגמור בתוך אוהל שרוף. אז יצאתי החוצה להמשיך לכתוב.
כמעט כל יום בטירונות, קיבלתי מכתב. מה שהוביל לעונשים הידועים בגולני, על על מכתב שקיבלת (כי האחרים לא) נאלצת לעשות שלושים כפיפות סמיכה. אז לפעמים הייתי צריך לעשות תשעים או מאה ועשרים, כי כמה מכתבים הגיעו יחד.
הדבר המהפנט במכתבים הם העובדה שהם קפסולה של זמן. עדות כתובה. יש קטע אחד שבטיול שלכם לחו"ל, ב-קייץ 73, אחותך כותבת כמה פרנקים עלו לה משקפי השמש. העלתי קטע קטן מתוך המכתב באיזה אתר . ומישהו שאל אותי אם זה אמיתי. כי נראה לו שלא. אחרי זה הוא בדק את שער הפרנקים דאז ואמר לי. זה אמיתי. צחקתי.
מעבר לכך, נחנתי בזיכרון אבסולוטי. יש לי מפה בראש של הרחוב שלכם, אני יכול שלרטט את כל תוכנית הבית והחצר שלכם. את התמונות שאביך צייר. את החדר שלך עם שולחן השרטוט המתקפל. את הריח של גוליבר 🙂 את הגרמופון. את האופל סטיישן בצבע תכלת שלכם.
הכול נשמר בראש שלי.
אבל המכתבים מהווים עדות אחרת. נדבך אחר של יום יום שעליו נשענים החיים שלנו בלי שנהיה מודעים לכך בכלל.
כבר כמה שנים אני עסוק בכתיבת רומן על מלחמת יום כיפור. אחד הדברים המיוחדים שקיבלתי הם צרור מכתבים שנתנה לי המשפחה של חייל שנהרג במלחמה. המכתבים הם חודשיים לפני המלחמה וכותבת אותם הבחורה שאהובה יהרג. גם שם במכתבים ההם, טמונות עדויות של זמן אחר. כל משפט באנלי של אז, מצטייר באור אחר כיום.
תכתבי לאחותך, שאף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב.
אחחח. תקופת כדיד.
ליד פסי הרכבת. הייתי מתעורר בשש בוקר, בחדר של אחותך ויוצא בקו 88, עד לרחוב מסוים ומשם מתחיל ללכת ברגל.כדיד בין הצבא לטכניון. אני זוכר איך נהניתי לצייר על הכדים וגם לחרוט עליהם. עד שהם קיבלו הזמנה ממרקס אנד ספנסר והפכתי לפועל יצור.
פלאי. תחיה. עודד (את רואה איך הזכרון שלי עובד) הבעלים וקירשנר הכימאי הזקן מרחובות שהיה רוקח את התערובות של הגלזורה מנוסחאות הידועות רק לו. והבן של עודד, האח של תחיה, אהב את אלטון ג'ון והביא את התקליט "גוד ביי יילו בריק רוד" אלי שהיה אורז את הכדים ומוחמד, הפועל השחור של היציקות הכבדות, שהיה אומר שאריח קרמיקה אחד הולך לסלון והשני לבית שימוש. ככה החיים של בני אדם. דליה שהייתה עושה לו עיניים ועוד ועוד דמויות.
אחותך מפליגה בים? היא תמיד אהבה ים. היא הכירה לי את טופסי מהילטון, שנתן לי להחזיק את הגלשן שבניתי במחסן שלו.
כתיבה קצרה שוות ערך לכתיבה ארוכה. וראיתי שאת כותבת יפה מאוד. אין לך מה להצטנע.
ודני. דני קלי דיגיטלי (כמו שהיה מציג את עצמו) מה שלומו?
אני הנהג שנוסע בזמן … 🙂
ואת המכתבים אני שומר כבבת עיני.
יש להם ערך היסטורי, רגשי,תרבותי.
ודרך אגב. אני בקשר עם אתי עזריה בשנים האחרונות. אתי, החברה הטובה של אחותך. פעם. כשהיו נערות.
אוח שמעון, "דני קאלי דיגיטלי, קמ"ט (קצין מטה) שטויות" יצא מחיי לפני 20 שנה….יש לי מזכרת יפה של שני בנים מדהימים ממנו. ולא יותר..:)
וטופסי והים רחוקים ממני מאז שהעבירו את הכותל ואת הים מירושלים לתל אביב..:)
נו אז הקמ"ט עשה את שלו 🙂
רק אל תגידי לי שהוא עדיין בעניני קייטנות.
אבל איך יוצאים מהחיים של הגרוש או הגרושה?
הרי יש חגים, ארועים, בר מצוה, בת מצווה, חתונות, הסעות. השבעה בכותל (שוב אנחנו בכותל) פה הילדה צריכה טפול במרפאה. שם הילד צריך לקחת אותו לשדה התעופה להפרד ולהתפלל שיחזור בשלום. והכול נעשה ביחד (חוץ מהכותל. שם יש הפרדה)
יש לי שתי בנות ובן בכור ומכיוון שהקשר איתם הוא יום יומי, כך גם הקשר עם הגרושה. לפעמים אני אומר לה תעשי כך וכך והיא מזכירה לי, התגרשנו כבר לפני שבע שנים. שכחת? וואלה, אני אומר לה שכחתי. עוד מעט אזכר שוב. אבל בינתיים … תעשי לי קפה עם בוץ. בוץ בטעם של החיים. קצת מר. קצת מתוק. כי העיקר בחיים זה לשמור על מינונים.
וחוץ מזה שני בנים מדהימים זה לא יותר אלא הרבה הרבה יותר. הרבה יותר ממה שניתן לקוות. לא?
תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
נדיר. אכן נדיר.
ואיך אפשר שלא להמשיך את מה שהיה מונח ליד אדן החלון.
10.3.74
"הבוקר כדי לנסות להתעודד, סידרתי קצת את הגינה. השקיתי אותה וניכשתי קצת עשבים, אחר כך סידרתי עוד זר מפרחים זהובים וזה יצא כל כך יפה. זר פרחי זהב בתוך אגרטל ירוק, כזה יפה נורא, עומד פה לידי, על השולחן.
את העציץ של הסיגליות שמתי על החלון הפתוח, בשמש, שיקלוט יותר אור. הוא עוד פעם מתחיל מחזור של פריחה חדשה. ובכלל באמת האביב הגיע. כל החלונות בחדר פתוחים. לא קר בחוץ אפילו שיש קצת עננים. אחותי קטפה אתמול פרחי שזיף וזה נפלא. יש להם צבע ורדרד עדין ובפנים אדום. פרחים נהדרים כמו בצילומים היפנים (ביפן יש המון עצי שזיף) הצטערתי שאני לא גרה באמצע איזה מטע. להתעורר בבוקר ולראות את הכול פורח בוורוד לבן אדום עדין כזה צריך להיות משהו כביר והריח של זה כמו בושם נרגש ונפלא."
את בטח מנחשת מי כתב את זה. ומי היא האחות שקטפה את פרחי שזיף.
שמעון היקר, אני לא מצליחה להבין מי הכותבת…סליחה שאני מבקשת ממך להזכיר לי.
תמי היקרה.
אחותך היא הכותבת. וכשהיא מדברת על אחותה. היא מתכוונת אליך. הגינה היא הגינה האחורית של ביתכם.
והמטע אני מניח שהוא מטע אחד מתוך כמה של סבך. אולי של פאקנים?
זהו קטע מתוך מכתב שנכתב אלי.
והנדיר מכוון כמובן לאביך.
וואו אחותי כותבת יפה..
מוזר איך הנוף חדור פנימה בשתינו. ואולי לא, כי גדלנו באותו נוף.
אני חייבת להסביר: באותו רגע שפירסמתי שיר, אני במתח, או יותר נכון אי-נוחות.
זה קורה כי כדי לכתוב אני חולצת את עצמי מעצמי, כותבת את האמת של הביפנים. עובדת קשה כדי להתגבר על הפחדים להביט פנימה. כאילו אגלה דבר מה חדש על עצמי, על העולם, אחר כך באים הפחדים לפרסם אותו,כן, או לא… ואז בתגובות אני כבר ממש עירומה…
וככה נמשך הריטואל הזה הלוך וחזור.
שמעון, התגובה שלך כל כך מרגשת וכל כך אישית ומשמחת. הינה יש עוד אדם שהכיר את חיי, בזמן ומקום מסויים. ומה בכלל אנחנו רוצים?, מה אנחנו מבקשים?. הינה קיבלתי עדות, הד, הידהוד להוויה שלי, וזה יוצר נחת…
תודה לך לתגובתך ולמפגש…
תמי
אני מחזיק צרור גדול ש מכתבים מאחותך. פשוט לא היה לי לב לזרוק אותם וכך גררתי אותם שנים מדירה לדירה (עם צרור נוסף של אישה אחרת)
לא פתחתי אותם במשך שלושים שנה.
יום אחד, לפני כחמש שנים, לפני נסיעה לחו"ל בחצות חיפשתי משהו בארון לנסיעה ונפל מכתב אחד של אחותך. (איך השד יודע. איך יצא מתוך השקית) המונית לשדה התעופה הייתה אמורה להגיע תוך כמה דקות.
אבל לא עמדתי בפיתוי. והתחלתי לקרוא. (באותה תקופה כבר כתבתי בצורה אינטנסיבית) וקיבלתי שוק. מרמת הכתיבה של אחותך. היא הייתה בת 17 בסה"כ. ולא יכולתי שלא להתפעל מיכולת הניסוח והכתיבה היפה, העשירה והמקורית. בשורה העשירית, הופתעתי פעם שנייה. היא כתבה לי : אתה כותב כל כך יפה. יום אחד תהיה משורר או סופר. היא ראתה משהו שאני לא ראיתי. אני בכלל לא זוכר שכתבתי לה מכתבים ואם כן, הם היו חייבים להיות קצרים. אני זוכר מקרה אחד שניסיתי לכתוב לאור נר ונרדמתי פעם אחרי פעם. עד שהשכן שלי לאוהל אמר. תזדרז. אם לא, אנחנו נגמור בתוך אוהל שרוף. אז יצאתי החוצה להמשיך לכתוב.
כמעט כל יום בטירונות, קיבלתי מכתב. מה שהוביל לעונשים הידועים בגולני, על על מכתב שקיבלת (כי האחרים לא) נאלצת לעשות שלושים כפיפות סמיכה. אז לפעמים הייתי צריך לעשות תשעים או מאה ועשרים, כי כמה מכתבים הגיעו יחד.
הדבר המהפנט במכתבים הם העובדה שהם קפסולה של זמן. עדות כתובה. יש קטע אחד שבטיול שלכם לחו"ל, ב-קייץ 73, אחותך כותבת כמה פרנקים עלו לה משקפי השמש. העלתי קטע קטן מתוך המכתב באיזה אתר . ומישהו שאל אותי אם זה אמיתי. כי נראה לו שלא. אחרי זה הוא בדק את שער הפרנקים דאז ואמר לי. זה אמיתי. צחקתי.
מעבר לכך, נחנתי בזיכרון אבסולוטי. יש לי מפה בראש של הרחוב שלכם, אני יכול שלרטט את כל תוכנית הבית והחצר שלכם. את התמונות שאביך צייר. את החדר שלך עם שולחן השרטוט המתקפל. את הריח של גוליבר 🙂 את הגרמופון. את האופל סטיישן בצבע תכלת שלכם.
הכול נשמר בראש שלי.
אבל המכתבים מהווים עדות אחרת. נדבך אחר של יום יום שעליו נשענים החיים שלנו בלי שנהיה מודעים לכך בכלל.
כבר כמה שנים אני עסוק בכתיבת רומן על מלחמת יום כיפור. אחד הדברים המיוחדים שקיבלתי הם צרור מכתבים שנתנה לי המשפחה של חייל שנהרג במלחמה. המכתבים הם חודשיים לפני המלחמה וכותבת אותם הבחורה שאהובה יהרג. גם שם במכתבים ההם, טמונות עדויות של זמן אחר. כל משפט באנלי של אז, מצטייר באור אחר כיום.
תכתבי לאחותך, שאף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב.
ואוו תמי !! ולא פחות ואווו שמעון !!!!
ואמא'לה אנשים שיש להם זכרון אבסולוטי !
(כתבתי לך המון, והכל נמחק. אנסה לכתוב שוב)
זה נפלא לשמור מכתבים. אני שמרתי ספל גדול שציירת עליו כשעבדת בכד-יד. (לצערי הוא נשבר לאחרונה)
אתה צריך לדעת שכשאתה עשית שכיבות שמיכה לקבלת כל מכתב, אני סבלתי ממצב רוח רע של אחותי, בכל פעם שלא מצאנו סניף דאר למשלוח המכתבים אליך…
אחותי כבר מגדלת שתי נכדות ובכל דקה אחרת היא מפליגה בים, בקייאק או בסירת מיפרש …
הזכרון הוויזואלי שלך , כנראה, יוצא דופן, לטובה…:)
שמחתי לדעת שאתה כותב רומן.
אני בקושי כותבת שירה. כתיבה קצרה, כפי שאתה רואה…:)
אם תרצה לזרוק את המכתבים, אשמח לבוא לקחת אותם דקה לפני…
תודה שמעון, על מסע קצרצר בקפסולת הזמן…
אחחח. תקופת כדיד.
ליד פסי הרכבת. הייתי מתעורר בשש בוקר, בחדר של אחותך ויוצא בקו 88, עד לרחוב מסוים ומשם מתחיל ללכת ברגל.כדיד בין הצבא לטכניון. אני זוכר איך נהניתי לצייר על הכדים וגם לחרוט עליהם. עד שהם קיבלו הזמנה ממרקס אנד ספנסר והפכתי לפועל יצור.
פלאי. תחיה. עודד (את רואה איך הזכרון שלי עובד) הבעלים וקירשנר הכימאי הזקן מרחובות שהיה רוקח את התערובות של הגלזורה מנוסחאות הידועות רק לו. והבן של עודד, האח של תחיה, אהב את אלטון ג'ון והביא את התקליט "גוד ביי יילו בריק רוד" אלי שהיה אורז את הכדים ומוחמד, הפועל השחור של היציקות הכבדות, שהיה אומר שאריח קרמיקה אחד הולך לסלון והשני לבית שימוש. ככה החיים של בני אדם. דליה שהייתה עושה לו עיניים ועוד ועוד דמויות.
אחותך מפליגה בים? היא תמיד אהבה ים. היא הכירה לי את טופסי מהילטון, שנתן לי להחזיק את הגלשן שבניתי במחסן שלו.
כתיבה קצרה שוות ערך לכתיבה ארוכה. וראיתי שאת כותבת יפה מאוד. אין לך מה להצטנע.
ודני. דני קלי דיגיטלי (כמו שהיה מציג את עצמו) מה שלומו?
אני הנהג שנוסע בזמן … 🙂
ואת המכתבים אני שומר כבבת עיני.
יש להם ערך היסטורי, רגשי,תרבותי.
ודרך אגב. אני בקשר עם אתי עזריה בשנים האחרונות. אתי, החברה הטובה של אחותך. פעם. כשהיו נערות.
אוח שמעון, "דני קאלי דיגיטלי, קמ"ט (קצין מטה) שטויות" יצא מחיי לפני 20 שנה….יש לי מזכרת יפה של שני בנים מדהימים ממנו. ולא יותר..:)
וטופסי והים רחוקים ממני מאז שהעבירו את הכותל ואת הים מירושלים לתל אביב..:)
נו אז הקמ"ט עשה את שלו 🙂
רק אל תגידי לי שהוא עדיין בעניני קייטנות.
אבל איך יוצאים מהחיים של הגרוש או הגרושה?
הרי יש חגים, ארועים, בר מצוה, בת מצווה, חתונות, הסעות. השבעה בכותל (שוב אנחנו בכותל) פה הילדה צריכה טפול במרפאה. שם הילד צריך לקחת אותו לשדה התעופה להפרד ולהתפלל שיחזור בשלום. והכול נעשה ביחד (חוץ מהכותל. שם יש הפרדה)
יש לי שתי בנות ובן בכור ומכיוון שהקשר איתם הוא יום יומי, כך גם הקשר עם הגרושה. לפעמים אני אומר לה תעשי כך וכך והיא מזכירה לי, התגרשנו כבר לפני שבע שנים. שכחת? וואלה, אני אומר לה שכחתי. עוד מעט אזכר שוב. אבל בינתיים … תעשי לי קפה עם בוץ. בוץ בטעם של החיים. קצת מר. קצת מתוק. כי העיקר בחיים זה לשמור על מינונים.
וחוץ מזה שני בנים מדהימים זה לא יותר אלא הרבה הרבה יותר. הרבה יותר ממה שניתן לקוות. לא?
תמי, שיר כואב וחזק דווקא בצמצום שבו…
תודה נורית…
הכאב תמיד מופיע בדקירה חדה ומצומצמת…
השיר הזה נוגע גם בכאב של אחרים.
הי תמי
לנצח אנחנו טועים !
האם "הארוע" טרי תמי ?
יפה הקשר בין נדירות הסחלב ויופיו לאב הנדיר והיפה (אני בטוחה כי אני מכירה את בתו:)
ריקי, אבי כבר יותר מעשרים שנה לא עימנו.
בן 62 היה במותו והוא חסר לי נורא…
תודה על המחמאה..:)
תודה נעמה. אושר גדול להיות מסוגלת לגעת..
מדהים.
מצטרפת לכל הוווואים של ריקי
מעט המכיל את המרובה אכן נדמה שכל מה שנדיר נכחד מהר
הצצתי לרגע ונפגעתי
חליפת הדברים בינך לבין שמעון מרגשת ומרתקת נושא לספר
בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת
האמנם מקרית?
מקרית.מקרית.
כי במציאות הפיזית (ולא האינטרנטית) הסיכוי שלי לפגוש את האחות של מי שהייתה פעם אישתי ולהתכתב איתה על התקופה ההיא שואף לאפס.
מקרית.מקרית.
כי במציאות הפיזית (ולא האינטרנטית) הסיכוי שלי לפגוש את האחות של מי שהייתה פעם אישתי ולהתכתב איתה על התקופה ההיא שואף לאפס.
תודה רקפת, הוואו הוא לגיטימי כשלא נפגשים 30 שנה…:)
חנה יקרה, תודה.
הסחלב אולי נכחד, אבל אביך לתחושתי לעולם לא
תודה ענת. רוחו של אבי חיה בתוכי…