תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
חציתי אוקינוס, עד ניו-יורק, ברוקלין,
אחר כך לוס אנג'לס, חמש שנים,
ואז לעזאזל, אבא קרא לי.
חזרתי מלאת חיים,
חשבתי שמעתה יהפכו החלומות למציאות
ויהיה קל במודעות הדרושים.
אולי זו הייתה הפעם הראשונה שרציתי להיות פרקטית
להיות גבר.
שלחתי קורות חיים והמתנתי
כמו כולם
בתחנת האוטובוס לא מרגישים לבד,
כאילו יש איזה כיוון, או יעד
ולפעמים חיים כדי לקבל כוח למות
"ולפעמים חיים כדי לקבל כוח למות"
באיזו אמירה נוקבת ,שורפת ומפתיעה את מסיימתאת שירך ,תמי
אכן תחנת האוטובוס כסמל לתחושת החלופיות ,המעבר וההמתנה בחיינו
ואם היא לא מובילה לאיזה יעד מוגדר הרי שלפחות לא מרגישים בה לבד
חנה יקרה תודה. הביטוי של היאוש, נדמה לי, הוא מאוד פרסונלי ואין נחמה בידיעה שזה נחלת הכלל… להקשיב לנאום של דפנה ליף אמש, היה בשבילי תשובה נפלאה ליאוש הלאומי…לא עוד…
וגם לתקוה הלאומית ,תמי
לא עוד והימים ימי חסד ורחמים
ויש שומע
התחלנו להרגיש את הביחד לא נסתפק עוד רק בהמתנה בתחנת אוטובוס של חיינו כדי לחוש אותו
ומישהו בטח יוסיף את מה שקרה אתמול ובשמונת החודשים הללו לקורות החיים שלנו כאן
תמי
מתאים לתקופה,
הציפיה
הרצון לשינוי
אני אוהבת בשיר את ההבנות שלך,
האבא שקורא לך
האבא שבתוכנו שאומר עכשיו הזמן..
לפעמים חיים
זה בשבילי הסוף אחרי הסוף שלך
חיים רק שמבינים משהו שלא ידעתי בבהירות קודם
להתראות טובה
טובה יקרה, תודה…האבא הזה הוא גם המצפון, כל כך הרבה פעמים הוא לוחש לי את הכיוון, כמו אצלך…
היום קמנו עם תקוות חדשות לעתיד טוב יותר וזה כבר הרבה יותר טוב ממה שהיה…
ושוב היי תמי יקירה שירך מזכיר לי את דברי קונפציוס כשנשאל : מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?
תשובתו היתה:
בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף
ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה
וכך אינם חיים לא למען ההווה
ולא למען העתיד
כאילו לעולם לא ימותו
הם מתים כאילו לעולם לא היו
נשמטה לי שורה חשובה ממה שצוטט למעלה הנה היא
"ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו
הם מתים כאילו מעולם לא היו"
חנה תודה על הדברים שהבאת והפאנצ'ליין בהחלט קריטי…:))