תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יְרַקְרַק בָּהִיר
בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים.
אֲנִי צוֹלֶלֶת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת
עַד לַקַּרְקָעִית הָרַכָּה,
מַבִּיטָה בְּצֶדֶף לְבַנְבַּן.
דָּגִים מְלַחֵכִים אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי,
טוֹעֲמִים עוֹר מֵת.
עָלִים יְרוּקִים דְּבֵקִים בִּי. ִ
לֹא שֶׁקֶט חִפַּשְׂתִּי בְּתַחְתִּית הָאֲגַם
רַק חֹפֶשׁ מִכֹּבֶד.
*פס קול
ליאור קאלי
מקסים! איזה יופי שיר המצולות הזה.
איריס תודה. שמחתי שאהבת.
מרגיעעע
תודה רונית. ניפלא שיכולת לצלול איתי ולמצוא חופש מכובד.
גם השיר גם הסרטון וגם קולך – כלים שלובים ללא שמץ "כובד", אם כי השיר לא קל במה שהוא מבטא. ולאור העניין הווירטואלי של היכרותנו, היה לי קולך חידוש/תוספת חיה תרתי משממע.
ענת תודה. זה מרגיש כמו פגישה, חצי פגישה- וחסר המבט…:)
שיר יפה, תמי, שעמלנו עליו יחד בזמנו…
ויפה גם לשמוע אותך קוראת, רק הוויזואליה לא הייתה נחוצה לי
אמיר תודה. גם אני חשבתי שהויזואלי לא יכול להגיע רחוק כמו האימפקט של כל השאר.
לֹא שֶׁקֶט חִפַּשְׂתִּי בְּתַחְתִּית הָאֲגַם
רַק חֹפֶשׁ מִכֹּבֶד.
איזה יופי , מתאים להיות השיר של אופליה
ותמי כל הכבוד על הפעלולים הטכנולוגיים
שבת שלום
תודה ריקי יקרה.
תמי, שלום,
החווייה הגדולה פה באמת הוא הקול. האבסטרקט שבציור מזכיר אותך – אם גם רק קצת. על עור מת – מוותר. מעדיף בך את מה שיש בך כרגיל – אור חי. משה
וזה לא די. למה כזה שיר התאבדותי. איזה חרות פתאום – אמת, שקיעה בעומקי מים מביאה שחרור מכובד – כל גוף הנטבל במים מאבד ממשקלו כמשקל המים הנכנסים לשטח הקבול של גופו – ובמות הגוף כשלעצמו מתאפס, הופך לאין, ועל כן חסר משקל: הנשמה משתחררת במות מהגוף והופכת רוח קלילה, חסרת משקל: משתחררת מהזיקות הארציות שלה, בקיצור, הופכת טהורה מזיקות ארציות: אין שם, במקום אליו את מפתה אותנו לצלול, מהטובין הארציים, רוח ים, אוויר, גלידה וחמין לשבת, או כל כיו"ב.
בקיצור, בשירך בנות הים שרות שיר פתוי – כמו בשיר Der Fischer של גיתה, ועוד עיבודים ואיבודים-לדעת מהסוג הזה הרבה.
ריגשת אותי שיכולת לצלול אל השחרור מכובד. בנות הים הן דמויות שמלוות אותי, אם אתה זוכר שסיפרתי על המוות הקליני שעברתי, שם פגשתי אותן. והן היו נחמה גדולה עבורי.
אני מתארת לעצמי שלכל אדם יש פינה אליה הוא מתרחק , בתודעה, ושם הוא מרגיש מוזן מחדש…בלי קפה, סיגריה או חמין..:)