חני שטרנברג כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית
ראשון
איך מרגישים
משוררים
במאבק?
דימויים
הופכים לסכינים
מטאפורות
לכידונים
הלב דופק
האדרנלין עולה
אבל למחרת
משתרר בחזה
שדה קרב
גופה של אדם
מוטלת אי שם,
מראשו צומחת
כלנית,
בוכה.
שני
אני מסתכלת
על הצילום
של האיש הזה
הקרוי נתניהו
על הגבות המכווצות
כמו במסכה שפעם ראיתי
של תיאטרון סיני.
הוא נראה לי עייף
ומודאג.
אולי כועס אפילו.
המחשבה
שגורלי כרוך בגורלו
מעוררת גם בי
עייפות ודאגה.
פעם משוררים
היו כותבים
אפוסים גדולים
על מנהיגים כמוהו
וקוראים אותם
בכיכר העיר הגדולה,
אבל היום
הם מתאגדים
כדי לשרוד
בים המוות
ההולך ומתייבש
של השירה.
מראשו צונחת כלנית בוכה
שיר יפה
צריך לשמור על הכלנית הזאת חני
שלא תצנח
לא תבכה
ולא תדמם עצמה לשוא
תודה רבה, חנה. נצטרף לחברה להגנת הטבע 🙂
היי חני
אי אפשר ככה על נתניהו… למה את מסתכלת לכיוון שלו,
יש לכעוס כי החיים הולכים לפי בריתות, מבחינתי גם אם נתנהיו היה נחמד וטוב למשוררים, אז את הצלחת המלאה היו אוכלים הקרובים לצלחת ועל זה אני כועסת… שמצב האמנות רדוד, ומושחת לאו דוקא בגלל נתניהו.
מחפשים משהו שיעשה נס חנוכה
להתראות טובה
שאלה יפה שאלת, טובהל'ה, מה פתאום אני מסתכלת על נתניהו. האמת, אין לי מושג. פתאום ראיתי צילום שלו ולשם שינוי
ה ס ת כ ל ת י עליו. אחרי הכל גם הוא בנאדם, לא?
מה שקורה זה שבכל תחום יש צלחות ומי שקרובים אליהן ונהנים מהאוכל,
ומי שרחוקים ולא נהנים, וזה קורה גם בתחומי האמנות בדיוק כמו בפוליטיקה.
אני חושבת שאת צודקת. את השינוי צריכים לחולל קודם כל האמנים עצמם בהתייחסות שלהם זה אל זה, ואין לזה שום קשר לנתניהו.
אהבתי!!!!
להוסיף ולומר שצריך את קולך פה!
תודה רבה, רקפת. אשתדל להביא עוד בהמשך.
שלום חני
כתיבתך מעוררת
הקייץ לא הייתה כיכר אז קראו בשדרה
ועכשיו קוראים בבתי הספר ברחובות ובבית העם
גם שירונים ואנטולוגיות יצאו לאור אבל זה לא מספיק
והרי כמו שאמרת המשוררים נלחמים על חיים
והאומנים שהיו עושים סטירה נקנו על ידי בעלי ההון לפרסומות
וכך גם העיתונות הכתובה
נשאר רק האנטרנט וזה לא מספיק
אז צריך לכתוב צריך לפתח את הנושא
להמשיך עד הבחירות ואז לעשות את המאמץ הגדול האחרון
אולי נצליח לשנות
תודה רבה, דוד.
כן, צריך להשתדל לפעול בכיוונים הרצויים בכל התחומים.
אני חושבת שמדובר גם בתקופה ובמעמד השירה באופן כללי בתקופה מסויימת – במקום שהיא תופשת בחברה, שתלוי גם בהתייחסות של החברה אליה.
בהחלט נכון חני
ולכן יש צורך במאבק
כדי לקרב שירה לציבור רחב יש צורך לשלב בין פעולות הממשלה בחינוך מגיל צעיר דרך תקציבים ופתיחת ערוצי תקשורת לשירה וגם פעולות של המשוררים עצמם שברווחתם יוכלו להקדיש חלק גדול מזמנם להפצת השירה
תרבות הראליטי והרייטינג יחד עם הגנק פוד השתלטה על הציבור הרחב וצריך לעשות את השינויי
יש למדינה תפקיד חשוב ומכונן בקידום הנושא החשוב הזה
לאחר מכן בעתיד תהיה דרישה ישירה מהציבור
אגוד מאבק המשוררים נשמע נקרא ומובן בהחלט כסניף של המפלגה הקומניסטית,היכן המהפכנות של השוליים המקוללים של השירה ?
צבי יקר,
תודה לך על תגובתך היפה, שאפילו קצת הצחיקה אותי. במובן הטוב של הצחוק 🙂 כן, גם אני מצאתי דמיון – שילוב של מהפכנות ודיקטטורה, ממש כמו אצל הקומוניסטים. המנהיגים והדוברים מטעם עצמם אפילו אוסרים כבר להשמיע ביקורת…מזל שעוד לא אסרו אותי כי העזתי לומר משהו שלא מתיישר עם הקו של המפלגה…
אני חושבת שבתקופה כזאת הכי חשוב לדבוק באמת – כל אחד באמת שלו – לומר מה שבאמת מרגישים וחושבים, בלי לחשבן לזרם המרכזי המהפכני יחצני, ונראה לי שאתה בהחלט עושה את זה 🙂
לילה טוב חני
אני חושב שזה מוגזם לכנות כך את מנהיגי המאבק
הגעתי כל יום ראשון מהמושב נסיעה ארוכה ויקרה
ראיתי שם אנשים עם רוח טובה
אולי יש בי תמימות אבל לאורך השנים למדתי לזהות
ואני מזהה רוח טובה
והרי בלעדיהם אין רוח ולא יהיה גשם והצב הגרוע יחמיר עוד יותר
אז בואו ניתן להם את הסיכויי וניתן להם את תמיכתינו
גם אני זיהיתי רוח טובה בפגישה, אבל הדבר שצריך בסופו של דבר לשים לב אליו אלה המעשים. כשהמשוררים עצמם לא מתחשבים בעמיתיהם בזמן שהם מתיימרים לייצג אותם, ולא פועלים בגלוי ובשקיפות – זה בעייתי, דוד, ואני באמת לא מתכוונת אליך באופן אישי.
בסופו של דבר, כפי שאני מבינה, החלטות מתקבלות בהצבעה במליאה, אז נחכה ונראה אילו החלטות תתקבלנה בהמשך. לטובת מי הן יהיו. איך האיגוד מתכוון לדאוג לכלל המשוררים ולא רק לחברי המליאה ולמכריהם ומקורביהם. אני מסתכלת על המעשים.
אם כך, חני יקרה, אז שולחת לך באהבה את ואלס להגנת הטבע
בברכת חג שמח וירוק:)
ואלס להגנת הטבע
כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף!
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר.
ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!
רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי, נאמר, איילת
אז היה מצבי אחר!
אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום!
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא
שטח בר מגודר ואיזור רשום!
אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!
הי חני,
מתי העלית את השירים האלה?
היה לי קשה להתעורר היום. ואני כל פעם שואלת למה אני קמה בעצם.
אה, זה לא קשור למה שספרתי לך, אלא לים המוות. את יודעת לפני שלוש שנים במשכורת שאני מקבלת היום יכלתי לרוץ לקנות בגדים, לפנק את עצמי ועוד שיהיה לי לכל החודש. היום אני רק מקמבנת.
וכולם אומרים, הי יש לך מספיק לעצמך. וזה לא ככה.
אבל, מה שתפס אותי הוא השיר הראשון שלך, הוא מזכיר לי תמונה סוריאליסטית של מגריט. זה בלי הפנים ועם התפוח על הראש?
אז תדמייני לעצמך משורר – שבמקום פנים יש לו כלנית עצובה במקום ראש. זה מה שהשיר עשה לי מן תמונה סוריאליסטית כזאת – סוריאליסטי – לא הגיוני, משאלות שמופיעות בחלומות.
במניפסט של אנדרה בריטון הוא מספר על הזרם. הם לא ישנו לילות שלמים וציירו כדי להגיע לתת מודע של האדם.
מגריט הוא יותר מאוחר
אבל אנחנו באמת חיים במציאות הזוייה – ואנחנו כותבים עליה.
ושימי לב חני, עכשיו הרבה כותבים, הנה ארז פודלי גם כתב על שתיקת הנשים.
ואת חני, את לא אלמת _אלמות הכוונה להשתקת נשים במהלך ההיסטוריה –
את כותבת ואומרת ואפילו מציירת מילים.
חוה
לחני,
כתבתי ושוב איני רואה את התגובה, אבל אני יודעת שהיא קיימת. ולכן אני רוצה להוסיף.
ארז פודלי כתב על שתיקת הנשים נגד "קול באשה ערווה",ועל כך יש לי שני דברים לומר למען הסדר הטוב, אחד הנוגע לדבריך על החובה לשינוי
והשני, על העסקנות הפוליטית.
דוד ברבי יכול לנסוע הלוך ושוב לאיגוד ובחזרה. מקסימום הוא יכיר שם אנשים שכותבי שירה. אבל, נשים נחשבו כאלמות חסרות קול במשך אלפיים שנה, למעשה עד לתחילת המאה העשרים.
בשנות העשרים של המאה הנוכחית החלו ארבע משוררות לכתוב והן סמלו את המהפך. הן לא כתבו כמו ביאליק, כי הן ישבו בעזרת הנשים ולא ידעו גמרא, תלמוד ומדרש. אבל הן בהחלט החלו לקחת חלק בבניית הארץ, הן היו פורצות הדרך לכתיבה הנשית כאן בארץ ישראל.
נשים, בדיוק כמו באפרטהייד באפריקה דוכאו על ידי התרבות השלטת היא זו הפטריארכלית. הן היו צריכות להיות יפות, אופות, צייתניות ושותקות. העיקר שותקות.
רק במאה העשרים החל המאבק על זכויות האישה. שריפת החזיות וכו'. אז נכון, תגידי לי אבל שרלוט ברונטה כתבה, וג'ין אוסטין כתבה וזה די היה בתקופה הויקטורינית. נכון את צודקת. אבל הן כתבו סיפורים עם סוף טוב. סוף טוב נגמר בנישואין – הלא כן, ניאוף הוא חטא גם לפי הנצרות.
טלי למשל את הסיפור ג'ין אייר. האומנת נישאת לבסוף לבחיר ליבה מר רוצ'סטר אבל הוא נענש – הוא הפך עיוור. על הספר הזה נכתב מחקר שנקרא בשם "האשה האלמת בעליית הגג." האשה האלמת היא האלטר אגו של ג'ון איר. היא משתוללת, היא צורחת והיא שורפת – כל מה שלנשים היה אסור. מעניין לקרוא את המחקר על הספר. אם את קוראת באנגלית את מוזמנת. קול האישה עד היום נקרא הקול השני. או הקול האחר.
אבל מה שרציתי לומר לך הוא שגם בנושא המגדר, המחקר הנשי התביעה היא מן האשה לשנות!!!
ולמה? למה אנחנו מצפים שהגבר ישנה למענינו מציאות שהיא לטובתו?
איליין שאולטר פמיניסטית נוספת טוענת שרק האישה היא זאת שיכולה לשנות את מצב הדברים.
כך גם לגבי השירה.
עד אתמול הייתי מיואשת מבננות ופתאום אני רואה שאנשים מעקלים, מתחילים להפנים וכותבים. ועכשיו באמת יש על מה לכתוב. לא שמקודם לא, אבל כמו שאמרה ענבל – עכשיו זה בעצמותנו ובדמנו.
השנייה קשורה לעסקנות פוליטית, ואני רוצה לדבר דווקא על עופר עייני. יש לו המון כוח, והוא דווקא רצה לעשות שביתה למען עובדי הקבלן, כאילו שהם מזיזים לו משהו. הוא איש מאוד חזק, אבל כאשר נתנייהו בשירך השני נקט בשיטתו הרגילה להביא את הנושא לבית המשפט קוצצה השביתה לארבע שעות. אבל, עיני עוד מעניין.
זה כל כך שקוף, שאין כבר הסתדרות שמייצגת את החלשים אלא את החזקים, את הנמלים באשדוד למשכורות יותר שמנות. אפילו שלי יחימוביץ חשבה שהיא חכמה ענקית שהלכה עם עיני, אבל בכך היא פשוט עיקרה את כל ערכי העבודה או הסוציאליזם מערכיהם והעדיפה את החזק. והחזק הזה מת להיות בסדר עם נתניהו כי הוא רוצה איזה מקום טוב באמצע באיזו ממשלה. אז, האיגוד הזה הוא יוק. אלה אותם האנשים, עם אגו שאומר אני משורר, עם מבט מה בדיוק כתבו עלינו בעיתון ואיך אנחנו מחלקים תקציבים בינינו וגם מעניקים באותה ההזדמנות לעצמנו איזה פרס או שניים. כן, בדיוק כמו שאת שומעת.
כל זה אינו חזון ולא חלום חני, אפשר לכתוב על הדברים ואפשר להזיז את האנשים ואפשר עוד לכתוב. ככל שסתימת הפיות תהייה יותר גדולה יהיו כאלה שיתקוממו יותר.
אבל, זה תלוי בנו – בדיוק – בביאנאלה בוונציה שלחו מישראל שתי נציגות שהציגו עבודות ממלח. עבודות מים המלח. והחוקרים אומרים שים המלח כבר היה בשפל אבל הוא חזר לגודלו הטבעי, וזו דרכו של הטבע.
כאשר טעמנו דמוקרטיה, מה רוצים שנחזור אחורה. אבל זה תלוי רק בנו!!! ועל ביבי, ברור שהוא עומד מאחורי כל אלו.
סליחה על האורך, אבל זה נראה לי לעניין.
חוה
תודה רבה, חוה, על שתי התגובות. קראתי בעניין רב. תודה מיוחד על מגריט צייר שאני מאוד מאוד אוהבת 🙂
לחני,
קראתי, ותודה גם לך על השירים.
חוה
ועוד משהו חני ועכשיו ברצינות
כאחת שגדלה על השירה כמו על סידור תפילה אישית צריך מאוד להזהר שלא לחצות קווים שהמאבק על קולו הצלול והזך של המשורר בחברה שלנו ,לא יהיה מסווה למרדף אגואיסטי אחר כבוד וכיבודים
את זה צריך לחקוק ככתובת מול העיניים לא רק למען השירה כאמנות חשובה כתפילת הלב, אלא גם למען צרכני השירה ואני ביניהם
מה שרואים מכאן לא רואים משם
ואין חברה שיכולה להגן על כלנית השירה שלא תערף מלבדנו
מלבד האמנים עצמם
ולטובת הספרות בכלל
חנהל'ה, את צודקת מאוד, ובגלל זה בדיוק אני עוקבת וטורחת להשמיע קול גם אם לא פופולארי במיוחד בקרב המשוררים בימים אלה. ותודה מיוחדת לך על הפרשנות היפה 🙂