שירה ארוטית קיימת מאז האדם קיים. האדם גילה את גופו ואת יפי גוף זולתו – איש או אישה – מאז הוא ידע את חוה אשתו בגן העדן. הם דבקו זה בזו "ולא יתבוששו." התרבות היודיאו-נוצרית עשה בכך שמות, עד כי   התרבות והדת הביאו את האדם למעשי ונדליזם בטבע, – איזמל חד כרת את אברי המין הגבריים מעל פסלי יוון וכיסה אותם בלי תאנה.  האדם פנה ללמוד בדפי התלמוד במקום להתבונן בטבע כנתינתו.

משהו ראשוני וטבעי הלך לאיבוד – אך בכל דור היו אמנים, משוררים, פסלים – בעיקר ביוון שלא התבייש בגוף, אהב ופיסל וצייר אותו –  שאהב את יפי הגוף ושר לו   שירי אהבה.  כנער שזה עתה נפתח לראות את העולם גילו היוונים את גופם. הם התבוננו בכל, גם בטבע.

אנו פגשנו, בתרבות המערב, בשירה הארוטית בת 6000 אלפים שנה כבר בשומר ואכד. האלה איננה, אלת האהבה ( והמלחמה) היתה אותה נערה שלקתה באהבת דומוזי, המלך-הרועה, הוא המלך איתו היא התחתנה מדי שנה בחג האקיתו, כשאת מקומה של האלה מילאה נערה כלשהי מהעם. חג התבודדותם היה חלק בל-ייגרע מטקסי הפריון – על המלך היה להבטיח  את היבול של השנה.

וכך איננה מספרת על ליל כלולותיה:

אמש, בעודי, איננה, מאירה שמים

בעודי מאירה ארץ

קרני אורי רוקדות כמחוללות בכרם

פגע בי אדוני, האדון רע-אל

שם זרועו סביב צואר, בזרועותיו חבקני…

"קרא לי דרור, פר-פרא…עלי לשוב בית,

תמוז יקר, הנח, בהב בשעה מאורחת,

מה אשיב לאמי, לא אוכל לרמות, מה אוכל להשיב לאמי כי תאמיןם לי?

"אגידך, איננה, רמאית קטנה,

תני ואודיעך מה תאמרי:

הגידי לאמך: חברתי הטובה

נושאת ה"פלה", היא גלימתי,  גלימת  קורי-אור

הנערה-כולה-זוהר,  שערה תכלת אור,

הבת לה סרט צואר, צבעם כקרני הל,

את רעיתי בזוהר פגשתי בככר לפני דוכן מוכרי החינה,

יחד אל ביתה הלכנו, רקדנו ,

לאור הלה בחצר,

לצלילי הקתרוס רקדנו עד בוקר,

מבכות בתולינו, לא חשנו בזמן העובר, ואולי את דואגת.

בת זוהר המתוקה,  ושפתיה שני.

כך תאמרי לאמך, אל תכחישי,

בעודנו כאן לאור הירח

בעודנו כאן נתחבק, נתנשק,

נעבוד לאל הירח, שכולו תשוקה בוערת.

כאן אכין יצוע לך ולגו המתוק,

איננה, אהובה, עליו נמצא זמן טוב.

בשירת האהבה של איננה אנו פוגשים את האם עוד: היא המיישרת את דרך בתה הסרבנית לחיזורי הרועה אל יצוע נישואיה עם דומוזי: 

ותדבר אמה, היא נינגל, אל לבה של איננה:

כי א מה היא נינגל, אם הירח:

ותשטח לפני איננה את מלוא אמריה:

מה לך,  בתי, ראי נא:

הן עמך הוא ישכב,  בין שדיך ילין:

עמך על מטתך בעלך ישתעשע:

כידון ממטיר גשם טוב אושומגלנה" (אושומגלנה הוא שם נוסף לדומוזי").

כי זה שנו: כי אש הוא מגלה  לה.

השירה הארוטית היא שירת השמחה, שמחת החיים, השמחה על העונג המזומן לנו בגוף, על עצם התשוקה והמשיכה בין גוף לגוף, ויהא זה המשיכה בין גבר לאישה, אישה לגבר, גברים  ונמשים בינם לבין עצמם – או, כשאין דרך אחרת, של תאוות אדם אל עצמו –באין ברירה: רגעי חלום, ערגה אל האהוב הרחוק. יש שהשיר מדבר על האהבה גלויות, יש ברמז ובסוד,  ודבריו עטויים סמלים ואלף מחלצות – החברה אוסרת, אך המשורר מוצא לו דרכים: דרכים להם המשורר  של ימי קדם לא נזקק.  כי על מה שר ביאליק, למשל:

 יש לי גן ובאר יש לי, ועלי בארי תלוי דלי.

 מדי שבת בא מחמדי,

ממים זכים ישת מכדי,

 כי כידוע  זו מצווה בשבת.

אבל  לא מדובר בדוקא בכבלי קידושין: הנה,  על הדברים להיעשות בהסתר: "אמי נמה, אבי נרדם. חוש, מחמדי, אין בחצר איש מלבדי. הדלי יכול לעלות ולרדת בבאר בלא מפריע.

גם סיפורי העם בהסתר: הזאב הרע בולע את  הסבתא,  שהיא היא עתה בבטנו ומשם היא נולדת מחדש: הסיפור העממי מערב את  מרכיבי החיים לכדי אגדה  די אכזרית ומעוותת, בה הנערה התמימה נתונה בסכנה מפני זאב – גבר – טורף, וכיוצא בזה.

גם  סיפור שלגייה הישנה שנת מרמיטה במשך 100 שנות טוהר ובתולין נגאלת רק כשבחיר לבה האמתי, והוא נסיך, בא ומנשקה. התעוררות מינית של נערה מתוארת מאחורי מצע שושנים.

לו  אדם בא אלינו מהירח והיה טוען בפנינו כי האדם, שעצם קיום חייו תלוי במין איננו מספר על חוויה מרכזית, קובעת ומעצבת כזו דבר וחצי דבר בכל ספרות העולם,  לא היינו נוטים להאמין לו, ובצדק.  תולדות המוסר המיני האנושי דורש לתיאורו כרכים.

האדם מעצם טיב ברייתו הוא יצור מיני, בלעדי כך הוא לא היה קיים. לשוא מציירים ציירים  את המלאכים הקטנים – Putti – ללא אברי מין: לשוא מנתצים אניני נפש מסוממים  איברים של אדם מעל פסלים: לא נוכל להתכחש למהותו הפיסית של האדם, כמו שלא נוכל להכחיד תחת לשוננו את מהותו השוקקה – כמעין הנסתם במקום אחד ופורץ במקום אחר. המתכחש לה, ולו לכאורה, כאילו מתכחש לעצם הבריאה, לשמחת היצירה.

אליבא דכולי עלמא המין הוא דבר שביסוד קיומנו, ענין שיש לקחתו ברצינות – אם כי אולי דווקא לכן נמצא כי ההתייחסות הרצינית מדי הביאה בעקבותיה את ההומור המתלווה לא אחת לתיאורה.  והרציני ביותר – הוא  החדלון, המוות – דורש הומור יותר מכל… וכך אמנם בשירו של רוברט בורנס:

נכתב על מצבת  קבר אישה   יפה:

בְּפוֹתֶה

שֶׁל אוֹתָהּ

יָפָה אֲשֶׁר  לָהּ כָּאן קֶבֶר

בִּקְּרוּ אֶבְרֵי כְּאֶלֶף גֶּבֶר.

השירה הארוטית יודעת לצחוק מעצמה:

תְּחִנָּה

פַּח בָּרוּחַ, יָנוּעוּ כַּפּוֹת עֵץ הַתָּמָר !

יִתְחַשְּׁרוּ עַנְנֵי שָׁמַיִם!

נְשֹׁב בַּסְּעָרָה!

יִזַּל נָא בְּמָתְנַי אוֹן תֶמֶד

כְּמוֹ הַנְּהָרוֹת, כַּמַּעְיָן הַשּׁוֹלֵחַ מֵימָיו אַל עַל גָּבֹהַּ !

כְּגֶשֶׁם הַחוֹדֵר עֲמֻקּוֹת אֶל הַקַּרְקַע !

יַעֲמֹד נָא גִּידִי, זֶה אֶבְרֵי מָתוּחַ

יַעֲמֹד נָא נִצַּב כְּמַחַט הַנִּילוּס.

יִתְיַצֵּב כַּמֵּיתָר עַל נֵבֶל הַטִּיגִי

לְבַל יַחְלִיק מִמֶּנָּה, מִנְּדָנָהּ הַחוּצָה.