חיים ספטי: האהבה הלבנה

 

 

 

חיים ספטי: האהבה הלבנה, שירים
ביקורת, מאת משה גנן ( אני מציין זאת למען החלשים שאינם יודעים שמה שאני כאן מפרסם זה איננו פרי עט דודתי)

הוצאת כרמל

2010

לעתים ספר נפתח בעטיפתו. מה לשם הספר – "אהבה לבנה" – ולציור העטיפה? לפעמים יש קשר. לא אחת קרה שהמתבונן זכה להיכנס אל תוך הספר דרך דמות השער.

על עטיפת ספרו של המשורר חיים ספטי   הציור הוא אבסטרקטי. אין בכך כדי למנוע  מתן פרוש לתמונה – אדרבא,  הכר נרחב יותר לדמיון המתבונן. אמנם, גם האחריות גדלה: שהרי  ציור אבסטרקטי ניתן לפירושים שונים, ולא הרי הפירוש והאחד כהרי הפירוש של המפרש זולתו.  כל אחד ועולמו ממנו הוא יוצא. ואכן, הדברים שלהלן ייאמרו על אחריותו הבלעדית של כותבם – ואין לחייב איש בקבלת כל פירוש שהוא.

 מה היא דמות האהבה  בה  המתבונן ישער כי ידובר בספר? מה דמותה כפי שהיא  משתקפת בציור? הרי המו"ל, ובודאי המשורר עצמו   קיבלו אותו כבעל זיקה לתכני  השירים. – אי לכך אפתח אף אני את קריאת הספר– מקריאת התמונה. ושוב נודה – הקריאה  בתמונה  – כמו גם בשירים, ובכלל בכל יצירת אמנות – היא סובייקטיבית, והיא כפי שהתכנים משתקפים בעיני המתבונן.

וזו תמונת השער:

 : בעיני  כותב שורות אלה – אך למדנו לדעת שלא רק בעיניו –  הצבע הכחול בכלל, והכחול השולט בעטיפה מביע את האהבה, ובכך עולה בקנה אחד ומשקף  את שם הספר. אהבה לבנה – האהבה כחולה, האותיות לבנות.

הלבן מצביע כמובן לעבר התום. האהבה היא מעשה הטבע, ואין בטבע, ואף לא בעצם מעשה האהבה  זדון.

מה בציור? האם רק צבעים?  בפינה השמאלית  למטה – קטע אבסטרקטי, והכל יפרשוהו כאוות נפשם. בעיני כותב שורות אלה זהו ציור גלוי, בוטה , ארוטי של מין במינו. אבר גברי מצויר כאן – באופן אבסטרקטי, אך גלוי – בצד אבר נשיי. מעל, בקונטורות  גלויות, גוף אישה: זרוע, כתף,  חזה,  בטן. דבר מה אסתטי, מרומז, גופני, פיסי, פיוטי.

אכן, השיר הראשון בספר ("ואיך תעמוד באהבה לבנה") עולה בקנה אחד, לפחות בעיני כותב שורות אלה, עם הציור. כי מה, לפי השיר, האמת הנוקבת של אותה אהבה? האמת של אותה אהבה מורכבת מתשוקה אדומה גואה –  כשאיש ואישה מתלקחים בתשוקה, איש ואשה נִצָּתִים  בבשרים. עיקר תוכן  האהבה ומהותה הם פיסיים, אם כן, בשירה זו:  כאמור בספר בראשית ב  כד -עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: כאמור, איש ידבק באשתו "ערומים דבוקים".  וכך, בצו מראשית בריאתם  כבולים הם יחדיו בעבותות אהבה, כבולים באזיקים אלה של חוקי הטבע. היצר, הנעזר בכבילה ביפי האישה והחשק, הופך את האישה לכוח טבע ראשוני,  ולא כולה לטוב. אלף פנים לה, מהם המשורר מתייחד במיוחד עם דמות דלילה, (עמ' 19), האוסר את הגבר ביופיה  המסנור ("יופיך אסרני, דלילה") עד כי הִיא תִשְׁוֶה בעיניו  לאלילה, מוקסם למראה עפריה (ע' 19). דלילה זו מושוית ללביאה, כבתמונתו  המפורסמת  של Ferdinand Khnopff – The Caress[1] (Images of Evil and Fascinating Women, by Patrick Bede, Mayflower Books, 1979), עמוד 18

 

כשהגבר כורע לרגליה של האישה-נמרה, מבקשה,  תלוי במבט חן בעיניה, בְּמֶחְוַת ידה הרומזת שהוא נתקבל  ויזכה לחסד מיד גבירתו,  הרי שלבו נוטה לבכי מרוב אושר. 

כי היחס בין כל אישה וגבר הוא כיחס שמשון ודלילה – בחסדה הוא חי ולניע אצבעה ימות, שהרי יודעת היא כי הוא תלוי בה וברצונה וברחמיה על היזקקותו הגורלית האינסופית לה. הוא "חדל אונים  מלפני רצונה" של הגברת. הוא שמשון, הוא ארי, הוא שבוי, ככתוב (עמ' 20) כי הוא "על                                                                                                                                                                                                                מיטתה מוטל כארי בשביו". הוא שבוי בידה  ו"חדל אונים מלחלץ את עצמו, מפני  האבדון": כי הוא (עמ' 22) "עבד לגופו".

ניטל עליו לעמוד מול "שריון ליבה מתכת" (עמ' 30) (הכוונה כמובן ל-  Belle Dame Sans Merci" ", האישה היפה חסרת הרחמים).  זו אהבה מסכנה. ממה היא עשויה? (עמ' 31): מכניעתו לשגיונותיה? בֶּהֱיוֹתוֹ כושל באהבה אבודה? מעריצותה (שם): בקיצור, הוא רוצה בה,  רתוק אליה,  בעוד הוא נושא בלבו "לענה חיה" (עמ' 33). הוא נושא את רעב הגוף אליה, (עמ' 34) כי בחמוקי גוה הוא רואה את אושרו (עמ' 35): וכואב הוא את  האבדן של הבלתי ניתן להשגה – תרתי משמע.

דפים עוברים עד שהמשורר סוף סוף נמצא מתפכח – והוא מתעורר מעוורונו למציאות. הנחשקת, לשונה רמייה, כולה אך כחש: בנועם פניה היא מוליכתו שולל: ברצונה היא מובילתו בנתיבי  תועלתה (עמ' 37).

מעטים בספר רגעי הנוחם: (עמ' 38): העלבון נרפא, שוכך הזעף: באות שעות נחמה, פיוס, מחילה.  אלה השעות לגביהן המשורר מדווח כי "הַלַּיְלָה עָלֵינוּ יָרַד / וּתְשׁוּקָתֵנוּ פֶּרֶא /… הֵמֵסָּה הַתְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ לְשַׁעֲוָה אַחַת" – לא לבשר אחד, שהוא חם ונוסך קרבה ונחמה אמיתית, אלא רק שעווה קרה חסרת חיות.

 

בספר 190 עמוד,  וחלקים אחדים, כשכל אחד מהם נושא אופי אחר ועוסק במתחם תימטי אחר. יש שירי טבע, ההולכים עם מי הגיחון לאט, – שירי טבע מואנשים, בהם "שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו /בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת": ובל נרחיק עדותנו, הביטוי המצוטט מזכיר את שירי ŝu-ila,  שירי נשיאת הכף השומרים-אכדיים, בהם המתפלל נושא כפיו בתפילה: (עמ' 84): "כַּפּוֹת יְרֻקּוֹת  נְשׂוּאוֹת / מִתּוֹךְ חֶלְקַת אֲדָמָה צְחִיחָה/

שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו / בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת":  אסטלת בזלת  של תבליט נשיאת כפים (אל amaŝ Ṡ, אל השמש?) מצוי במוזיאון חצור. (אנציקלופדיה לחפירות ב', עמ' 160).  נראה כי מקור המחווה הוא בנשיאת כפים של הפונה  אל המלך, האדון, הן בבקשה שייתן דבר, הן כצורת התגוננות, להסיר מעליו את המארה. (ענין נשיאת הכפים, שמקורו  כנראה במזרח – הענין ראוי למחקר – עבר בירושה, כדברים חשובים אחרים בדומה, מהשומרים לישראל, – ספרות ענפה ביהדות עוסקת בנשיאת כפים, כגון של הכהנים).

 

 

יש   שירי ארס פואטיקה, (עמ' 94): "פני השירה פצועות/…והמשורר  יוצא לגונן"…ואת "שברי פני השירה ללקט". שיר מוקדש לדוד אבידן. בעמ' 105 שיר ארס פואטי נוסף (בין רבים):  המשורר מתכנן כתיבתו: "פַּעֲמוֹנֵי מִלִּים, צִלְצוּלֵי לָשׁוֹן, / צְלִיל וְצֶבַע אֲשִׂיא בִּשְׂפַת הַשִּׁיר". זו מין תכנית עבודה לכתיבת שירים. אך כל זה כנושא נפרד ראוי שיזכה לטיפול במאמר לעצמו.

   עלינו לציין כי  אין ניתן לעמוד על כל מגוון נושאי השירים בספר. שירים רבים נעים על מישור המופשט, ושורה עליהם השראת שירה עילאית. (המופשט שבשירים עולה כמובן בקנה אחד עם טבע הציור על העטיפה שהוזכר כבר ברישא).

אחד הקוים החזקים בשירים האחרים – מחוץ לשירי האהבה –  מהווים שירי מתן  דין וחשבון של האדם לעצמו על חייו, נצחונותיו וכשלונותיו,  על כל  אשר לו בחייו. "הָיִיתִי יֶלֶד גִּבּוֹר  בָּאַגָּדוֹת…הֲקִיצוֹתִי וְאֵינֶנִּי גִּבּוֹר. אַגָּדוֹת עֲקָרוֹת, בַּגְרוּתִי הַמְּבִישָׁה…" – (עמ' 69)   מציין המשורר בכנותו  הזועקת, עדות להתפכחות מכמירה.

  במקום אחר (עמ' 67)   הוא מתייחס לשגרה, לאפרוריות עימן, בתוכו וגם מחוץ לו,  על הלב להשלים.

הספר מחולק לג' חלקים: שירי אהבה, שירי התבוננות המשורר בנפשו ובמצבו בעולם,  – פרק הכולל  את התייחדותו עם השירה – ופרק שלישי, החברתי. כאן המשורר פונה כולו  אל מחוצה לו ורושם את שעיניו רואות בתחום החברתי. זה  אם כן פרק של מחאה חברתית, על "כח המיעוט למוסר, לצדק",  על רדיפת הבצע האוכלת בחברה כל חלקה טובה, על תחלואי העולם, ניצול עובדים, דכוי נשים – המשורר הולך ופורט תלונותיו בכל תחום ותחום של חיי החברה בה הוא חי. הוא רואה את האנוכיות המניעה את מעשי האנשים, את רדידות המחשבה, מסכית לשיחות התפלות,  מתבונן מרחוק במוסר החברתי, בחוסר ההתחשבות בזולת הפושה בחברה – ומוסיף שורות רבות על יתר המרעין הבישין ועניני מורסה חברתית. התמונה מאד עגומה, הייתי אומר כי  המתואר הוא על סף ייאוש, ואין כל אור באפילה, בה עולמנו וארצנו מוכים.  בכל שולט אי-צדק סוציאלי,  סגידה לממון, ועוד מיני רעה חולה. באחת,המשורר הופך  נביא: הוא מצליף בעם ומכהה בו בדברי מוסר, מכה בו על סגידתו לבעל, לממון,  בגינה איש את רעהו חיים בלעו. המשורר רואה בכאב רב את תחלואי הזמן, ותוהה מה יעלה בגורל חברה כזו בעוד, 50, 100, 1000  שנה. (עמ' 171-170). אנו באנו ארצה,  – אך כאן הקבילונו פני המציאות, – ואין לכל אלה מרפא, לא קם המנחם, אין תקומה ואין תוחלת. המשורר איננו מרפה, אין בידיו לחדול מלהצליף, בכוח בטוי רב עוצמה,   בחברה על  הָעַוְלוֹת והקטנוניות שתקפו את העם.

והמשורר מסכם – עמ' 160): וכך קמנו (הרמז לשיר של אמיר גלבוע, כמובן), והפכנו לעם, / של אנשים נפרדים, /….איש לעצמו, …לטרדות יומו/, …ללא אחוה, ללא שויון/…של איש הישר בעיניו יעשה / עִם גסות הרוח, חוסר ההתחשבות, האלימות המילולית, /… כך קם הָעַם היהודי בארצו".

אין מה לומר, חזות שחורה. 

 

נ. ב.: עבודה זו נכתבה ביום שכוך האש ביערות הכרמל – מחזה אימים שכל העם עקב אחריו בחרדה ודאגה, בצער על אבדן חיים, בהתפעלות מנער מתנדב שנשרף בלהבות,  מאנשים שחשו להציל: יום אחר  שכוך הלהבות שעמים רבים חשו ומיהרו לעזור לנו לכבות, רוסים, מצרים, ירדנים, טורקים, אפילו הפלשטינאים הציעו עזרתם – בולגרים, אזרבאייז'אנים,  ידידתנו הגדולה ארה"ב ועוד.  אז לא ממש הכל אבוד עם האנושות הזאת – יש אור באפילה, מבחוץ ומבפנים,  – לא הייתי מאחל לנו, אבל מי יודע, אולי אם האש היתה מוסיפה מעט להשתולל אפילו האירנים היו אולי עוד מציעים עזרה… מכל מקום, כמו בעתות אחרות של מצוקה לאומית, מצאנו כי העם המפורד  הזה לבו פעם גם הפעם כלב אחד.

 

 ‏06/12/2010