בננות - בלוגים / / וִדּוּיוֹ שֶׁל רוֹבִּין בְּרָאוּן
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

וִדּוּיוֹ שֶׁל רוֹבִּין בְּרָאוּן

 

מוטיב האישה המפתה את הגיבור לרדת למעמקי הים כדי להיות איתה עוטה לבושים שונים.  המוטיב מקבל ביטוי בשיר "הדייג" של גיתה,  בשיר "לורליי" של היינה ( למעשה אגדת עם גרמנית), ובעיבוד מפורסם-מבודח על בנות הים המפתות את האביר הוגו, שובא-היין. 
לפנינו עיבוד מיוחד המבוסס בין היתר על סיפור יונה הנביא, בלבוש נוצרי, בלבוש יורדי הים. היסודות מהם מורכב  השיר הם רבים ומי ישורם ומי ימיינם. די לנו בשיר עצמו – שיש בו רגש. 

 תרגום –   מ. גנן.

וִדּוּיוֹ שֶׁל רוֹבִּין בְּרָאוּן

 Brown Robin's Confession ))

(Quiller Couch No. 32)

 

זֶה קָרָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי.

רוֹבִּין הוּא רָב חוֹבֵל.

יָרְדוּ סְפִינָה וָלֹא רָאוּ

נֹגַהּ אוֹר אוֹ הֵל,

 

לֹא יוֹם, לֹא לַיְלָה, לֹא כּוֹכָב:

"נַפִּיל גּוֹרָל" אָמְרוּ הֵם.

הַפּוּר נָפַל עַל רוֹבִּין בְּרָאוּן.

הֶחְרִישָׁה גַּם הָרוּחַ.

 

"לֹא פֶּלֶא" כָּךְ אָמַר רוֹבִּין:

"אָמְנָם לֹא כָּךְ פִּלַּלְתִּי:

בַּבַּיִת אֶת אֲבִי וְלוּ שָׁב!

בְּמוֹ יָדַי קָטַלְתִּי.

 

קִשְׁרוּנִי נָא אֶל קֶרֶשׁ,

זִרְקוּנִי חִישׁ לַיָּם.

וְאִם אֶטְבַּע אֶטְבַּע וָלֹא

לֹא עַל יֶדְכֶם הַדָּם".

 

אֶל קֶרֶשׁ עֵץ אוֹתוֹ קָשְׁרוּ

אָז אֶל הַיָּם הֻטַּל.

הוּא לֹא טָבַע. נָפַל אָמְנָם,

אַךְ צָף. שָׂחָה. נִצַּל.

 

הוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הַמַּיִם

שָׁעָה, אוּלַי שָׁלֹשׁ.

בָּאָה אֵלָיו, הוֹפִיעָה לוֹ

הַגְּבֶרֶת. בְּנָהּ קָדוֹשׁ.

 

"תֹּאבֶה לָשׁוּב אֶל אֲנָשֶׁיךָ?

אוּלַי תָּבוֹא עִמִּי?

תֹּאבֶה עֲלוֹת לִשְׁמֵי מָרוֹם

 אִתִּי וְעִם בְּנִי?"

 

"אֶל אֲנָשַׁי לֹא עוֹד אָשׁוּב.

הֲלֹא יְפַחֲדוּ!

עִמָּךְ אָבוֹא עַד קְצוֹת תֵּבֵל

לִרְאוֹת בְּיִפְעָתוֹ".

 

"זֶה לֹא עֲבוּר מַעֲשִׂים טוֹבִים

עָשִׂיתָ בָּעוֹלָם.

הַוִּדּוּי עָזַר לְךָ

בְּעוֹד הִנְּךָ בַּיָּם".

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן