בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
רפסודיה של צ"יזבאטים מספרי האגדה:
הערות אישיות ( אם יש מי שקורא בהן):
1) יש המפרסמים אף יותר, אך עתה אני מפרסם רק אחת לימים מספר – בתקווה כי, כעצת טוראים ויועצים, יבקרו יותר, באשר הכל ישתוקקו לקרוא את דבריי מאירי העיניים והנכוחים.
עתה נוכחתי כי אין זה בהכרח כך – אך הגעתי להארה: למי אני עמל, שאל יל"ג, ולא הרגיש שלמען עצמו ובעבור עצמו בלבד הוא מתרגל את כתיבת השירים בעברית. לעצמו בלבד הוא גורם סיפוק והנאה. וכך כאמור אף אני – הטור נותן לי הזדמנות לפגוש את עצמי באלף פנים. אז כך אני – קוראים ומעירים הקוראים והמעירים, אבל בסך הכל – אני כותב לעצמי, מתוך תקןןה שאחר זמן אמצא שאני כבר יודע יותר.
וכך אנו – הכל.
2) ברפסודיה – לפי תפיסתי – המלחין מעלה מצבי רוח שונים, כפי שהם באים ועולים מלפניו.
בכתב – אדם לוקח עט והוא המוליך אותו בעקבות רעיונותיו בחלל הנייר שאין לו גבול.
כמובן, התרחשות זו מעידה על חוסר תכנית בכתיבה. אל המקום לשם הרוח נוטה, לשם מוביל המקלד.
דבר אחד בטוח: משדה הציד הרב אני מבקש לצוד בשדה האגדה.
ואמנם מודע אני לכך שלא הכול מעוניינים בדברי אגדה ומדרשים. זהו תחום אזוטרי- לא לכל פתוח.
יותר מדי יהודי.
העניין קשור בחכמת ישראל – אך כך גם הספורט והפוליטיקה, אולי משפטי דיבה ומה לא כך.
אני התקשרתי בפרק מסוים בחיי – למרות היותי אתיאיסט לתפארת – בחכמת ישראל, ובחרתי בה כאחד המקצועות הקרובים ללבי ושאני מתעסק בהם – ליד קצת עניני שירה, מסופוטמיה, ספרות גרמנית מעט, בלדות אנגליות, ומה עוד. הרי לכל מותר לבחור את השטח בו הוא מעדיף להשתעמם.
ובשדה הזה של האגדה – צומחים יצורי פלא, כאלה שאפילו מורי התנ"ך, המומחים בחכמת ישראל לעילא אינם משערים את קיומם (אני משער). ויש המבורכים בידע רב או מעט, ועבורם כמובן לא ייתכן שיהיה בדברי איסוף כשלי חידוש. מאידך – הרי אי אפשר לדרוש שהכול יהיו מצויים למשל בכל אלי מצרים או אלילות שומר ואכד – מספרם לגיון. ובהחלט יש ידע שאיננו נחוץ לאדם – ענת ממצרים או מהארץ או אשרה מבבל בוודאי אינם כלולים בילקוט הידע שעל האדם מהיישוב לדעת ולהתחשב בו. אך די לצעוד רק צעדים מעטים בתחום רחב מידות זה וכבר אנו פוגשים מעל דפי האגדה צ"יזבאתים מסמרי שיער, דברים שהעין לא תוכל לראות והאוזנים לשמוע וכו". נלך נא אך מעט בשדות האגדה וכבר נפגוש על כל צעד ושעל את אשת האלוהים רבת הפעלים, ובנשים אחרות שנישאו והיו מנועות מלפגוש את בעליהן – ודוגמאות אחדות לכך, כולל רחל אשת ר" עקיבא, שהיה, אגב, נשוי לשלש נשים: אחת לפחות מביניהן היתה אשתו לשעבר של פקיד רומי רם מעלה שהתגרשה ונישאה לעקיבא, וממנה רוב עושרו. בכלל, הוא אהב להתעשר מנשים, בעיקר נכריות, ויותר משנשיו העשירוהו בחכמה ושלחוהו ללמוד הביאו אל חיקו עושר וממון. אמנם מגויות מותר.
מה שרציתי לומר בעצם הוא כי בדברים שאני כותב בדרך כלל ומה שאני כותב ב"הומורסקה" הנוכחית (כמעט כתבתי "הנוכלית") בוודאי אין ליודעי דבר – ורוב הקוראים הם כאלה – חידוש, והמאמר ייראה להם אולי יותר מדי אקדמי, סליחה, פחות מדי, כי הפעם החלטתי להימנע מכל הערה בצד (או בתחתית העמוד או בגוף הטקסט), ומלבד הישענות מסוימת על הכתובים גם אין בו דיוק. סתם צ"יזבאתים – הפעם – כמו שאומרים. (לכל ידוע כי מקור מילה זו היא "כזב", כי יש עגה בה כ=צ", כמו "תן צ"ף=תן כף).
אגב – שלא אשכח להזכיר, אם כבר הזכרתי את רבי עקיבא זי"ע – ר"ע וגרושתו של טיניוס רופוס שונא ישראל שנישאה לר"ע כאמור קבורים יחד על מיטות פאר במערה אחת. אגב, ר" עקיבא ירש ממון גם מנשים רומיות אחרות ( וכבר סיפרנו בטורים אלה על מטרונה, אחת מנשות האלוהים, אבל כמובן איש לא קרא במאמר, כמדומה. היו לו שלש, כמו לר" עקיבא: השכינה, מטרונה, ועוד דמויות נשיות מעורבות עליהן סיפרנו כאן – אולי מישהו זוכר…? לא? היו לו, אבל) .
אין אנו יודעים אלא מה שבחרו עבורנו לדעת – אך מרחב הדעת רחב הרבה יותר.
מֵעוֹלְלוֹת הָאַגָּדָה.
חייהם של גיבורי המקרא היו כידוע ארוכים – הרבה יותר מ-900 שנה של מתושלח: אדם וחוה חיו עוד בתקופת אברהם אבינו, שנכחו בעת בניית מגדל בבל, לצד נמרוד, גיבור ציד. ואם כי גיבורי המקרא כאמור חדלו לחיות שנים רבות כל כך – אפילו לפני שחיי אדם נקצבו ל120 שנה – היו גיבורים שחיו מאות שנים, אם לא מעל אלף.
ההוכחות והחישובים כדלהלן:
ע"פ רש"י, הבריות אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו [1656] שנים (כסיבוב הגלגל) הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול."בואו ונעשה לו סמוכות". זו הסיבה שנצרכו לבנות את המגדל. נראה כי הדף הדק של הרקיע החליד עם השנים, והיה נחוץ לחדשו מעת לעת.
המגדל נבנה 100 שנה אחר המבול, כלומר, הבריות דאגו כי לפי חישוביהם המבול היה עתיד לשוב ולהתרחש .
בניית המגדל הייתה אירוע גדול ומפורסם וכל יושבי תבל באו לחזות בו. (הרי הם טרם התפזרו לארבע רוחות השמים. אגב, לידינו בנו בנין ציבורי כלשהו. כל יום שעברתי שם אהבתי להתבונן בהתקדמות הבנייה). נוח ובניו, פלג ורעו וכל רעיהם, כל עשרת הדורות מנוח עד אברהם, כולל אברהם, יצחק ויעקב נכחו והיו עדים לבנייה; ולא רק זאת, אלא גם אדם וחוה נראה כי חיו עוד, ולא נספו כלל וכלל במבול. והעידו: "אברהם היה מבוני המגדל. ואל תתמה, כי נח וְשֵׁם היו שם; כי לא מת שֵׁם עד שהיה יעקב אבינו בן חמישים ויותר. וטעם שפה אחת לשון אחת, והיא לשון הקודש. וְשֵׁם אדם וחוה וקין גם שם ופלג לעדים".
ואם מיום בריאת האדם – בראשית היה הדבר, ביום השישי – ועד המבול עברו אלף ותרכ"ב שנים (=1626 שנים), ואת מגדל בבל בנו 100 שנה אחר המבול, חוה ואדם שהיו נוכחים היו הם בני מינימום אלף שבע מאות ועשרים ושש שנים אותה עת.
מ. ש. ל. (="מה שהיה להוכיח" – היה אצלנו כתוב בסוף כלהוכחה גיאומטרית).
(אבל מה זה לעומת מלכי שומר שהקטן בהם חי 280.000 שנים).
אדם, חוה, נוח, פלג ואברהם ועוד חיו אם כן שנים רבות מאד – אך מה זה לעומת אחרים, שחיו לנצח. הרי כבר במקרא קוראים אנו שאליהו וחנוך לא מתו כלל – אך גורלם שונה, מתואר במקרא. באגדה המשיכה לחיות גם סרח בת אשר, שהייתה בין יורדי מצרים ועלתה משם וגילתה לעולים את מקום קבורת יוסף שיוכלו לקחת אותו איתם בעלותם לישראל. היא היא שבישרה ליעקב שעוד בנו יוסף חי. הידיעה האחרונה – המקום האחרון בו ראו אותה, מסתתרת במערה כשלהי היה בפרס, כמדומה קרוב לאיספהן. יעל הפלא הוביל ציידים אל המערה. אגב, פוגשים איילים כאלה במקומות אחרים – תפקידם להוביל את הציידים אל מקומות פלא, ובאמצעותם מתגלות ארצות חדשות ונכבשת מולדת – כבמקרה של הונור ומגור שהאיל הוביל גם אותם אל ארץ חדשה). מכל מקום, סרח בת אשר לא מתה, אלא חיה היא לנצח נצחים.
ידוע כי במקום בו המקרא קיצר, חז"ל הרחיבו, נימקו, מילאו בפרטים חסרים, פירשו וירדו לסוד ענין.
נתייחד כאן רק בדוגמא אחת, הנוגעת לדמותו של איוב.
מה ידוע לנו על חייו האישיים של גיבור מקרא זה?
הנה הידוע לנו עליו מהמקרא:
ספר איוב פרק א
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע:
(ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:
(ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם:
עיקר הפרטים הנמסרים לגביו הם רכושניים.
גם המשפחה היא רכוש. היא הולכת לאיבוד אבל אפשר לקנות אחרת במכולת. (ראה סוף ספר איוב.)
ועוד מסופר, אחר כך, איך השטן, שטבעו להשטין, מין מלשין ושוטר חרש כזה שעושה בתפקידו מעל ומעבר, ולא די שהוא תופס חוטאים, הוא חושד גם בכשרים, אחרת אין לו עבודה, דפק אותו וגרם לאלוהים הטוב שהיה כנראה לא כל כך כל יודע ולא כל כך הכיר את לב האדם ואת לב איוב והיה קל לפתותו למעשי קונדס של הכאת איש תם שוק על ירך ולנסותו באלף ייסורים, לראות אם הוא יודה על כל אלה לבוראו. בכל אלה לא נעסוק כאן, והדברים ידועים.
מה אם כן מתברר לנו מהשורות הספורות שאנו קוראים עליו במקרא?
הוא נולד בארץ עוץ (איפה זה? בארץ האגדות, כמו "עוץ לי גוץ לי", או "הקוסם מארץ עוץ"?), היו לו בנים ובנות (מה היה שמן? לא יודעים? אגלה לכם: שם האחת היה ימימה, כשם של היום, קציעה הוא שם השנייה, שריחה כקציעה, וקרן הפוך השלישית, שריחה היה נרד וכרכום). הייתה לו גם אישה, שאינה מוזכרת בשורות בהן הוא מוצג במקרא ואין אנו יודעים עליה דבר, גם לא את שמה, אבל ממקורות אחרים אנו יודעים שהיא היתה בת יעקב אבינו ושמה היה דינה..
זה מה שאנחנו יודעים.
או יודעים יותר?
איוב נולד כידוע בארץ עוץ, בכפר קריינוס, היא כפר קרנים שבעבר הירדן, שלשה ק"מ לדרום שיח סעד, בין אדרעי לאבילין. זאת על פי מסורת עתיקה. מסורת זו היתה ידועה לבעלי האגדה. נערי איוב ברחו לפי האגדה מכפר קריינוס דרך האבילין אל מגדל צבעיא. האבילין הן בסביבות העיר אבל, מדרום לירמוך, היום תל אַבִּל. עד היום מוצאים במערב קרנים לצפון מזרח גדר חרבות מפוארות של העיר .Abela
ממה איוב התפרנס? – שאלה קרדינאלית זו המוצגת בישראל אחר 5 דקות של פגישה ראשונה והיכרות של אדם, גם לנו שרי לשאול אותה.
איוב היה שופט ושוטר. (שכן אמרה תורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך). אמנם איוב זה היה אדם גדול ועשיר וכל מי שהוא עשיר אינו משגיח על דין דלים: תאמר שהיה איוב כן? לא! אלא נתן נפשו על הדינים.
אמר איוב: התורה איימה על הדיין שיהא עושה את הדין והשוטר שיהא מוציא את הגזל. אני לא עשיתי כן אלא אני הייתי הדיין ואני הייתי השוטר. (כלומר הרשות השופטת והרשות המבצעת). ואף עפ"י שהיה השוטר עומד לפני לא הייתי ממתין לו שהוא יוציא את הגזל אלא כיון שהייתי דן את הדין אני עומד הייתי על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל. ואשברה מתלעות עָוֶל ומשיניו אשליך טרף. – כך הוא אמר.
צא ולמד: איוב היה שופט מחמיר.
כל דור מצייר את גבוריו. חז"ל ביקשו להחמיר בדין.
אבל איפה הוא איוב הסובל? הזקוק לנחמת ריעיו? או איוב המורד? המתחנן אל אלהיו ומבקש לראות את פניו?
כאן אנו פוגשים איוב שומר חוק לא לעצמו כי אם לגבי האחרים, קפדן, תקיף, קשה, בלתי-משתתף בגורל הזולת.
איוב היה לא רק שופט ושוטר, אלא גם שר צבא: כי כידוע בא אליו מבשר והודיעו כי כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב. כיון ששמע איוב כן התחיל מגייס עליהם חיילותיו למלחמה.
ידוע כי איוב היה צדיק בדורותיו כמו נוח ואיש תם ויושב אוהלים: על כן נראה לנו עיסוקו זה של איוב, עיסוק ומטלה שאולי ידועים לתלמידי בני בי רב העוסקים בתורה מכבר, המוזר והחריג ביותר. איש תם היה וצוק העתים הביאוהו ליהפך לפתע לאיש צבא. מן הסתם זה גם אחת ההתנסויות שהביא עליו השטן. עם זאת אל לנו להטיל ספק בדברים – כך עדות חז"ל באגדה, ובהיותם קרובים מאיתנו בזמן למאורעות, יהיה עלינו לסמוך על עדותם.
ואם מצאנו לעיל דמות אחרת מרוויחה ממון רב מנשים רומיות, הרי איוב – שקדם בהרבה לימי רומי, אך היה קרוב יותר לימי ממלכת מצרים – הרוויח מעיסוקו האחר – היה מיועצי פרעה.
כתוב: ראה רחמיו של הקב"ה! אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם, לפי שמכת הברד לא היה משלחו עליהן אלא על יבול הארץ והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתם כדי שלא ילקו בברד. "הירא את דבר ה" מעבדי פרעה" – אמרו רבותינו ז"ל: זה היה איוב. ואשר לא שם לבו זה היה פרעה.
צא ולמד: איוב בימי פרעה היה. מכאן שאין בסיס לאומרים כי איוב לא היה ולא נברא אלא רק משל היה שלו כן, מה פתאום מסרו עליו כל כך הרבה פרטים, ארץ מולדתו, שמות רעיו (שהיו, אגב, נביאים כולם שניבאו לישראל ואליהוא שניבא לאומות העולם, וכו"?
אגב, יש לציין כי איוב וצופר ובלדד ואליפז ואליהוא כולם היו כאמור נביאים, על אף שהיו לא מבני ישראל, לעומת חנניה בן עזור, נביא שקר: אף על פי שהוא מישראל, נאמין בנביא או נכחישהו מצד נבואתו ולא מצד יחוסו. – משמע, נביא לישראל לא חייב להיות מבני ישראל.
כשלא עסק במלחמותיו, אגב, איוב – כיאה לכל יהודי כשר – עסק בפרשנות המקרא.
מתי איוב חי?
וכבר הצבענו על כי איוב חי בתקופת גלות מצרים, ביתר דיוק בשעת צאת ישראל ממצרים. הוא חי גם בתקופת אברהם אבינו, שהרי כתוב: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. וכתיב "את עוץ בכורו". פסוק זה נאמר לגבי תקופת אברהם – משמע הם חיו באותה תקופה.
"הירא את דבר ה" מעבדי פרעה": אמרו רז"ל: זה היה איוב, ואשר לא שם לבו זה היה פרעה
רבי לוי בשם ר" יוסי בר חלפתא אמר: בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת. אתה מוצא שעיקר שניו של איוב לא היו אלא מאתים ועשר שנים, ועשו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים.
רבי לוי אמר בימי השבטים היה. …. תני ר" ישמעאל איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה. – כלומר, איוב היה ממשפחת פרעה.
איוב בימי משה היה.
אך אולי בימי יצחק? [לכל הצעה ניתנות הנמקות מכתובים שונים. לא נעמוד עליהן. ] ואולי בימי יעקב? …ואולי בימי יוסף? ספון רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה …
רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: הן אתם כולכם חזיתם, ולמה זה הבל תהבלו ? איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים.
רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה, שנאמר: "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ". איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות? הוי אומר, זה דורו של אחשורוש.
ואולי בימי דוד? שהרי כתוב: ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל.
וחכמים אחרים אומרים: איוב בימי כשדים היה, שנאמר: "כשדים שמו שלשה ראשים".
ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא. [וכך בתרגום השבעים כתוספת וכן בצוואת איוב. וההנמקה]: כתוב שם: "כדבר אחת הנבלות תדברי", וכתוב:, כי "נבלה עשה בישראל".
רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם : "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה . יש הממנים את איוב לראש ישיבה בטבריה.
במקצת בדומה לסרח, שהזכרנו לעיל, יש המייחסים 4500 שנות חיים לאיוב, שחי לדבריהם משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו.
חז"ל, בקיצור, מייחסים את איוב לכל התקופות האפשריות. ואמנם, חלותו כללית – משל היה מלכתחילה, מראשית בריאתו. כקינות על חורבן ערי שומר שאינן מתייחסות לעיר מסוימת, כך השירה על האדם הסובל לא נכתב על אדם מסוים בזמן מסוים אלא על כלל האדם.
וכיון שברפסודיית צ"יזבאתים אנו עוסקים, ללא סדר וכיוון כל כך מסוימים…הנה אגדה על
איוב השיכור בפילקי
(היינו כלא. וכל הסיפור מעיד בלשונו על התקופה הרומית ועל המשפט הרומי בארץ).
אמר איוב להקב"ה: מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. משל לבריון שהיה שכור: בעט בפלקי, (בקירות תאו) והוציא איסרין, (הסיר שרשראותיו) רגם איקונין (פסל) של מושל העיר, קלל לשוטר. אמר: הודיעני באיזה המקום מושל העיר שרוי ואני מלמדו את הדין. נכנס. הראו לו מושל העיר יושב בבימה (מקום המשפט). סגר למטרונה, (סגר את מטרונה, אישה רומית רמת מעלה בבית הסוהר) וטרד אפרכוס (הוכיח על פניו את הממונה) סימא לדוכוס, נתן קטריקי –כתב פסק דין לקרטוס, (הכרטיס, נייר עליו היו רושמים את פסקי הדין), קרב קיסין למגיסטיר (סגר את פקיד העיריה בסד): כיון שראה (השיכור) את מושל העיר עושה כך, נתיירא. אמר: בבקשה מכם, שכור הייתי ולא ידעתי כח מושל העיר. כך היה איוב עומד וצווח: מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. רגם האיקונין. שאמר: יאבד יום אולד בו. [שהרי נברא בצלם]. הצלם עליו השיכור זרק אבנים הוא הפסל והמסכה של המלך שהיו סוגדים לו גם בהיעדר המלך עצמו].
בעט בפילקי והוציא איסרין ( יחשכו כוכבי נשפו). קלל לשלטון: הלילה ההוא יקחהו אופל. ראה המלך יושב בבימה סוגר למטרונה: "והנה מרים מצורעת כשלג": טרד למשה [כאן הוא האיפרכוס]: "לכן לא תביאו את הקהל הזה": סימא לדוכוס: זה יצחק שנאמר: ותכהין עיניו מראות: נתן קטריקי לאברהם שנאמר: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך": קרב קיסין על יעקב והוא צולע על ירכו. כשראה איוב, אמר: בבקשה ממך, שכור הייתי ,שנאמר: ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי. וכל כך למה? שלא היו יודעין כחו של דין: הוי מבלי משים לנצח יאבדו.
כאמור, משל זה שם את איוב בבית הסוהר.
די בזה. אי אפשר להלאות את הקורא התמים כל כך.
ובכלל, אלה היו רק הערות אגב, ומאמר ממצה על המוזרויות והחריגות מהמקובל יצטרך עוד להיכתב.
כתוספת לשורות אלה, אני רוצה לעסוק עוד במוטיבים מספר ששקספיר לקח מהמקרא, כי נזכרתי: : (לא שייך, אבל זה טיב מאמר זה שאיננו מקפיד על אחדות הנושא כל כךJ):
עבד אברהם, אליעזר מדמשק היה חשוד על מעשים מגונים ברבקה ברדתם מחרן אל אוהלי יצחק, ועֵד למעשים אלה המטפחת בה נתעטפה, כתמר על אם הדרך. ( גם במחזהו של שקפיר דסדמונה נחשדה על ניאוף עם קסיו, והעדות – ענין המטפחת). אך אל נא נרבה – יש עוד מעשי פלאים לא אחד מסוג זה, וכל המרבה הרי הוא משובח.
מקבת – בסוף המחזה – אומר כי אויבו ינצח כשליער יקומו רגלים. אבימלך מצווה לצבאו לכרות עצים מהיער לשם הסוואה.
(1) ספר שופטים פרק ט
וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי.
וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה:
רעיון כריתת העצים במלחמה – אמנם לצרכים אחרים ולא שריפת מגדל, אלא כאמצעי הסוואה – מצוי במחזהו של שקספיר, מקבת, מערכה רביעית, מעמד א:
Be lion-mettled, proud; and take no care
Who chafes, who frets, or where conspirers are:
Macbeth shall never vanquish"d be until
Great Birnam wood to high Dunsinane hill
Shall come against him.
That will never be
Who can impress the forest, bid the tree
Unfix his earth-bound root?
יש הבדלים – אך רעיון השימוש בעצים כרותים במלחמה אחד הוא.
כל המבקש לדעת יותר, להשיג, להעיר- אמנם לא ירבו אלה – מורים לתנ"ך ונושאי כליו בעיקר – הַתָּמֵהַּ אם יש לדברים אלה איזה שהוא אחיזה ומנין הם צצו פתאום – אדרבא, יש לו עצמו דוגמאות נוספות למוזרויות כיו"ב אולי – מוזמן לומר ככל העולה על רוחו.
כל זה נכתב כניסיון ראשוני ביותר לטפל בנושא, ועם דיוקו הַמְרַבִּי אין בו כדי למצות את הנושא, כאמור.
נ. ב. ועוד ראוי בעיניי להעיר שהמחקר שהוביל לכתיבת המאמר הזה לקח הרבה יותר משלשה ימים.
הי משה, ראשית לגבי ההארה, אני מאוד שמחה כי זה בדיוק מה שחשבתי לגבי מטרתו של הבלוג. בראש ובראשונה בשביל האדם והתקרבותו אל עצמו. ירצו? יקראו. לא ירצו? ממש לא משנה. רוצה להוסיף שאני קוראת קבועה שלך ומוצאת משהו חדש ומענין בכל הזדמנות.
לגבי הפוסט הזה, אני ממש נהניתי, רואה את ההבדל והחופש שלקחת לעצמך לכתוב ככל המעניין את רוחך. מאמינה שככה צריך וזה מסקרן לעקוב אחרי הקפיצות שלך. תמיד מעניין. תמיד מחדש ולגבי איוב אז קפיצה אחת מחשבתית משלי: כמו שיש הרבה אנשים שקוראים להם דן, רינה, שלמה…אולי פשוט היו הרבה איובים. ועוד משהו לגבי השנים המופלגות שכביכול פעם אנשים חיו, בעיניי זאת פשוט שיטת ספירה אחרת, כמו שיש את השיטה הבינארית שמיד אחרי אחד מגיע עשר ואחריו אחת עשרה ואז מאה. מהי שיטת הספירה הנהוגה בתקופה המקראית? נושא מעניין ושווה בדיקה.
שמחה על המחשבות שלך והמחקרים שלך שמעוררים בי מחשבות משלי.
סיגל.
סיגל,
את נפש קרובה.
בענין השנים: כשבני היה קטן ולימדתיו לספור ותקעתי שתי יתידות בלוח, אמר: שנים. כשתקעתי שלש – אמר: "הרבה".
בימי קדם אנשים טרם למדו למדוד עת. עבר זמן – כמה זמן עבר? לזקנים – הרבה. גילו מספרים – כמה הוא חי? 280000 שנה. 900 שנה. כנראה, כך חיו אנשים שנים רבות מעבר למצופה.
על קפיצתך בענין איוב – אולי כדבריך – ויש תקדימים, טעויות זיהוי (דניאל ביחזקאל הוא לא שלנו אלא דנאל חכם כנעני או מה: זיהוי מוטעה, והאומר דבר על אחד מהם השייך למעשה לשני בהם הוא מבלבל את היוצרות. אבל מאידך אחד יכול להופיע בכמה אופנים, ראשומון.
כל ביקוריך ודבריך מחממים לי את הלב, ועבורם כדאי.
תודה – הכל.