לזכר טיול אחד – אבל בלב תהייה (למי זה?)

 

קטע מרישומי טיולים*

*(רק לאוהבים לקרוא)

 

1997  26.4.

סדנה – מפגש במעלה אפרים שליד קיבוץ עין השופט.

בסוף הסדנה נותרנו  במקום שלשה. הצטרפתי לשנים אחרים שרצו לטייל למחרת בעמק יזרעאל. (ארנון פרוינד, ג"ולייט מואיז ואני) .  הצטרפתי כי לא היתה לי הסעה אחרת לירושלים.  ג"ולייט הציעה  להסיעני, אם איאות ואצטרף לטיול שהיא עורכת לפני כן, למחרת.  פתרון זה, – קיבלתיו ברצון. נסענו אפוא לירושלים במשולב עם טיול.

 לחתום על ההסכם בינינו, נסענו קודם כל, מבעוד ערב,  לדלית אל כרמל, לשתות ולאכול, במיוחד בהתחשב בעובדה כי הסדנה נסגרה כבר ולא  הוגשו עוד ארוחות.  פחית ברה, חומוס ותחינה ופלפל לשלושתנו – בסך הכל 50 שקל. שילמתי עבור הכל, סמל להשתתפותי בהוצאות הדלק.

 

. 27.4.1997

 

קמנו אם כן ב-7.00- וב-7.30 כבר היינו (בשתי מכוניות, ארנון נהג בשלו והרגיש בודד) בדרך למגידו. בדרך העלינו תכניות שונות, מה נעשה במשך היום. לכל אחד מאיתנו היו מאוויים – החלטנו להגשים את כולם. ראשית אמרנו לנסוע למגידו.  ב-8 כבר היינו באתר.   הקדמנו מעט,  כך שבאין דבר לעשותו בינתיים –  שיחקנו קצת בצלחות מעופפות.

 

כשהאתר נפתח, ביקרנו כמובן במוזיאון, בחפירות, בפיר של מפעל המים של המלך אחאב.  המלכים האלה לא רק התפללו, או לא רק עשו מלחמות ולא רק עשו את הרע בעיני ה", אלא גם חפרו ודאגו לאספקת מים לאוכלוסיה – מפעל בנייה  שישווה למפעלות בניה אחרים,  פיר המים בחצור שאף הוא נבנה במאה ה-9, ואף הוא  בידי אחאב ויבן  עוזיהו או עזריהו מלך יהודה, בנו של אמציה, ששימש כעוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769, וכמלך בשנים 769 עד 733) מגדלים בירושלים, ויחזקם. ויחצוב בורות רבים. הכרייה ובנייה  של חזקיהו   (727 עד 698 לפנה"ס) והמנהרה שהוא חצב למי השילוח. כל המלכים בנו –  והורדוס אחריהם. זו הפררוגטיבה של המלכים – שבידם לגייס כספים וכוחות למפעלי בנייה ציבוריים כאלה. – וודאי למדו גם מהמצרים. והכל בידיים!! עד פטר הגדול, – 100000 איש נפלו על חומות לנינגרד, בביצה.

 

מכאן נסענו  לנחל שופט – נחל הזורם בוואדי,  וסביבו צמחיית נחלים: אלון התבור,   אלת המסטיק, כלך, תאנה, חרובים, פשתה (פרחים אדומים קטנים), עולש – המוכר לי מאז ומתמיד, אולי מאז שהרביתי לטייל בשדות סביב מעברת יכון ב -1951-3 , להפיג את המתח שנצבר בבית הספר, בין ילדי העולים      בני -7 6  גילים שונים, מ-70 ארצות ושפות.  –  הסתכלנו בחיפושיות,  סיפרנו צ"יזבאטים,   כגון   שהאישה הקדומה  יכלה להעתיק דגמים לשמלותיה מהטבע, ועוד; סיפורי אהבה פטאליים  הקשורים לטבע, לצמחים, כגון סיפור הקיסוס ( העלים שלו הם דמויי לב),  על בחורה שלא ידעה כי היא נבחרה  על ידי

 

הנסיך  וזרקה עצמה לתהום  שם היא  צמחה כקיסוס: 
אך כבר המיתולוגיה היוונית מספרת על הבחורה קיסוסיה אשר התאבדה בשל אהבה נכזבת. במקום בו מתה צֶמַח צָמַח שעליו דמויי לב ופירותיו אדומים כדמה. כשם הנערה קיסוסיה -כך גם שם המטפסת קיסוסית.  .[1]

 

ויש עוד אגדות רבות – וידועות – על אנשים, בעיקר נשים שהפכו לצמח ( מלבד בֶּגִין שגר בירושלים ברחוב צמח ואכן בסוף חייו  היה למעין צמח, כשרון ואחרים טובים וחשובים אחריו )… אך אין הכוונה לאנשים חיים, פוליטיקאים או סתם עמך, אלא דווקא לדמויות מהאגדה ומהמיתולוגיה, כגון דפנה שנרדפה על ידי אפולו והפכה לצמח, 

. גם אמנון ותמר הפכו לצמחים, כנראה, ("אמנון ותמר הוא שמו הנפוץ של המין סֶגֶל שְׁלָשׁ גּוֹנִי (שם מדעי: Viola tricolor) או סיגל ססגוני, צמח בעל פרחים ממשפחת הסגליים, שתורבת כפרח גינה ונוי. שמו לקוח מהסיפור המקראי על אמנון ותמר").

אמנון ותמר.

יש כמובן גם הסיפור-השיר הידוע  בו שני אוהבים  הפכו אחר מותם לשני עצים שהתחבקו מעל קברם:

 

 

 

 

הַנֶּאֱהָבִים

 

סוֹרֵק סוּסוֹ עָמַד לוֹרְד לוֹבֶל                                   

בְּפֶתַח טִירָתוֹ.

לְבָרֵךְ צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ

בָּאָה אֲהוּבָתוֹ.

 

"אֶל אָן פָּנֶיךָ, לוֹרְד לוֹבֶל?

אֶל אָן תַּרְחִיק נְדֹד?"

אַרְחִיק נְדֹד, הוֹ נַנְסִי בֶּל,

אַרְצוֹת זָרִים לִרְאוֹת."

 

"מָתַי תָּשׁוּב, הוֹ לוֹרְד לוֹבֶל?

אֲהוּבִי, מָתַי תַּחְזֹרָה?"

"בְּעוֹד שְׁנָתַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ,

בְּבוֹא אָבִיב, צֵאת חֹרֶף".

 

אַךְ לֹא הִרְחִיק שָׁנָה וְיוֹם

לִרְאוֹת אֶת הַתֵּבֵל,

וְהִנֵּה לִבּוֹ הִכָּה בּוֹ, שׁוּב

לִרְאוֹת אֶת נַנְסִי בֶּל.

 

רָכַב, רָכַב עַל סוּס לָבָן

עַד בָּא לוֹנְדוֹן הָעִיר.

שָׁם דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנִים

אֶת הָעִיר הֵעִיר.

 

"הוֹ, מַה קָּרָה?" הַלּוֹרְד שָׁאַל,

עַל מָה הַכְּרַךְ אָבֵל?"

"מֵתָה אֲהוּבָתוֹ שֶׁל לוֹרְד,

קָרְאוּ לָהּ נַנְסִי בֶּל".

 

הוּא צִוָּה לִפְתֹּחַ קֶבֶר

הַתַּכְרִיכִים גִּלָּה,

הוּא נָשַׁק לִשְׂפַת הָאֶבֶן

וְהִזִּיל דִּמְעָה.

 

נַנְסִי מֵתָה כְּמוֹ הַיּוֹם.

לוֹרְד לוֹבֶל– מָחָר.

הִיא עָשְׂתָה זֹאת מֵרֹב צַעַר.

הוּא – לִבּוֹ נִשְׁבַּר.

 

נַנְסִי נִקְבְּרָה בַּגַּיְא.

קָרוֹב לָהּ  לוֹבֶל – לְיַד שִׂיחַ.

מִלִּבָּהּ צָמְחָה שׁוֹשָׁן,

מִלִּבּוֹ צָמַח חוֹחַ.

 

צָמְחוּ יַחַד לִגְבָהִים,

עַד יָכְלוּ הַגְבֵּהַּ.

אָז נִכְרְכוּ. כָּל הָאוֹהֵב

לְמַרְאָם מַתְמִיהַּ.

 

 

 

אי לכך, אני מחליט לחפש בזכרוני עוד צמחים המשמשים זכר לאהבה.

 

אחד מהם, העולה על דעתי, הוא ה-Forget me not, (Neflejts), בעברית "זכריני".

 

 

 Flower of Love

 Once upon a time, a Knight and his bride were walking along a river. While gathering the little blue flowers for his sweetheart, the Knight fell into the deep and treacherous river. Just before his armour had pulled him beneath the water, he tossed the flowers to his lover and pleaded, "Forget Me Not!". Those were his dying words. Ever since, the little blue flower has been known as as the forget-me-not.

The Victorians gave meaning to flowers in order to express their feelings. Forget-Me-Nots represent lasting love. In Victorian England, the Forget-Me-Not flower was worn by women to ensure that their lovers would never forget them

 וכך  כתוב ב"ויקויפדיה ) היודע הכל):

השם זכריני (או ליתר דיוק "אל תשכחני/תשכחיני") מקורו באירופה של ימי הביניים, והוא מופיע תחילה כנראה בצרפתית, אך במהרה מוכרים תרגומיו ברוב לשונות אירופה וכן בלשונות אסיאתיות. מספרים כי גברות נשאו פרח זה על בגדיהן לאות נאמנות ואהבת נצח. נקשרו בו סיפורים רומנטיים על גורל טראגי של אהוב שמת ולא יישכח. במאה ה-15 היה מקובל בגרמניה כי הנושא פרח זה לא יישכח על ידי אוהביו. 

פרח אל-תשכחיני):

ועם הזמן  אולי אזכר בעוד פרחים וצמחייה.

 

*

היו שם די הרבה מטיילים . הנחל  השמיע קולות שקשוק,, הוא  זורם בין אפיקי הנחל זרועי אבנים וחצץ. כדאי לבקר שם עם משפחות. (הכניסה מצד הזורע).

 

מכאן נסענו לאכול ביקנעם – במסעדה ושמה "אלדין".  אכלנו בשפע – טוב שלקחתי אתי 500 ₪, לא ייאמן, אבל אני עכשיו קצת " Large", בגלל הפנסיה  וכו". אכלנו טוב,  חצילים טעימים  וטריים, מוּסָקָה,  חומוס,  (ארנון רצה  לבקר במסעדה ערבית, כמו אמש, במסעדת אבו רמזי בדלית אל כרמל). הִזְמַנּוּ מרק, אבל המלצר הודיע כי אמנם בישלו מרק אבל התקלקל ונאלצו לזרוק אותו. (לדברי ארנון, במסעדה יהודית לא היו  מודיעים שהתקלקל  אלא היו מגישים אותו…(?? –  אך היו  לאירועים כאלה תקדימים):  ועל כן הִזְמַנּוּ מה  שג"ולייט  הציעה, מין קערה מלאה  כל טוב, בשרים וירקות  מעניינים וטעימים  מאד. כולם אכלו מן הקערה במשותף,  כיאה למקום, ונאסר על משתתפי הארוחה להותיר בקערה דבר.

אני לקחתי מנת מוסקה נוספת מעל לקערה,  לזכר המוסקה שקלקלתי איתה את הבטן ביוון, בטברנה ב-1973.

הכל נאכל ושולם במשותף הפעם.  היה טוב ושתינו גם קפה  ונסענו הלאה.

נכנסנו למעין  חרוד , שם  בעיקר התפטרנו מהמשקל העודף בבטן.  זה מקום קטן. הלצים האלה, ארנון וג"ולייט, התקפצו להם בבטן  כרית-האוויר של הדינוזאור – אני משער שארנון רצה להרשים  במרצו, אומץ לבו ויתר תכונותיו הגבריות  את ג"ולייט.

מכאן – לחפצי-בה, לבית הכנסת העתיק של בית אלפא.   מחזה אור-קולי וסרט.  השומרים על בית הכנסת אינם עוד חברי המשק –  כבר לא  אשכנזי  איתו קצרתי בקומביין וקשרתי פיות שקי חיטה בידיים כואבות ובלתי מאומנות ולא  רגילות במלאכה בנעוריי. –  הכל עבר לרשות  הגנים הלאומיים. המקום איננו נראה עוד כחלק טבעי  מחצר המשק, עם שברי קש ושקים רקובים ומשחירים סביב דבוקים אל תוך הבוץ   היבש, – הכל נראה מטופח ונכון לקליטת תיירים, שבשעתו לא נראו כמוהם הרבה במשק.

עלינו לגן היפני לזכר ידידי ושותפי לחדר בשיכוני הסטודנטים באוניברסיטה העברית,   הוא יאגי גורו, עם הבן של פרופ" טשימה וכת המיקויה אוהדי ישראל.  ידוע כי הם   היפאנים המוזרים שליבם נקשר  במשק חפצי-בה וכאות תודה והכרה  על כי המשק אימץ וקיבל אותם הם בנו בו את הגן היפני הזה – עם שבילים ומזבחות יפניים  ואגמי מים קטנים בהם שוחים דגים בשלל צבעי הקשת. (מענין לדעת אם  היפנים הותירו כאן אחד מחבריהם שיטפח את הגן – או שביד חברי המשק העת להפנות תשומת ליבם  מהפלחה וענייניו לכך?)    עברנו את הגשר היפני נאה-המראה, עברנו את  שדירת העצים שבעלה של חברתי במשק נטע בטרם היא נתאלמנה ממנו (הוא היה הממונה על טיפוח גינת הנוי והיו לו ספרים עבי קרס  עם תיאורי פרחים וצמחייה),  ועלינו לגלבוע, האהוב עלי מנעוריי. כמה טיילתי בין אבניו, מתחרה עם עצמי  האם אוכל ללכת לאורך סדק הנפתח בקיר הסלע התלול   בלי ליפול! גם אהבתי את  מישורי הסלעים חלקי הפנים, עליהם היה קל לצעוד – מוצא שבילים לעלות להר –  מתבונן בינתיים בנדלים  הארוכים, השחורים מאליפי הרגליים  שהם  Specialite ( עד כמה שידיעתי הגיעה באותם ימים) של הגלבוע. עלינו  במעלה "ואדי קקאו", שזכה לכינויו זה בפי חברי משק חפצי-בה על כי כאן זרם הזרם החום-שחור היורד מההר בעת השטפונות. 

רברגל שחור
(ע"פ מרגולין)
אחר כך ירדנו  לבית האבות של המשק.  חברה וותיקה שחיפשתי ( גרטי) נפטרה לפני חודש. אורי של רוזה עוד חי.  לא פגשנו בשבילי המשק איש מלבדו.

 רוזה, אמו של אורי זה, הביאתנו ממחנה עתלית למשק.  לעולם אודה לה על הארטיק שקנתה  לכולם בדרך.

חיפשנו את איריס הגלבוע – לשם כך   שוב עלינו במעלה הגלבוע, הפעם ברכב.