דוֹ שביעי

בּוֹאִי אֵלִי הַבַּיְתָה

יֵשׁ לִי פְּסַנְתֵּר כָּנָף לָבָן שְׁנֵי מֶטֶר

אֶת תִּרְקְדִי לְבוּשָׁה עַל הַמִּכְסֶה הַפָּתוּחַ וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל.

מֵעַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי עוֹשׂוֹת שְׁתֵּי צִפֳּרִים-צִפֳּרִים

אֶת קוֹלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַזָּמִיר

שֶׁהוּא אָפֵל כָּעוֹרֵב וְצוֹרֵב כְּגַחַל שֶׁנִּגְנַב מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ.

אַחֵר כָּךְ נֹאכַל צָהֳרַיִם וְנֵצֵא לַמִּרְפֶּסֶת.

לֹא יִהְיֶה סֶקְס, רַק נַחֲזִיק יָד בְּיָד,

נִתְבּוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת הַגּמָּדִים שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַהַר, אוֹ הַיַּעַר,

וּכְמוֹהֶם רַק נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט

מְחַכִּים לַצִּפֳּרִים-צִפֳּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ

מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ אַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁכְּבָר מְזַיֵּף קְצָת — צָרִיךְ לִקְרֹא לֶאֱלִישָׁע —

גַּחַל גָּנוּב בְּפִיהֶן

וּלְשׁוֹנַן רִנָּה.

צמחי מעזבות כותב