כותב טקסטים ומוסיקה וחוקר תפיסה מוסיקאלית. לפעמים מצלם. ספרים: שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996); מה יש (סדרת כבר, כרמל 2007). זוכה פרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, 2007.
שחר-מריו — תודה.
ברכות על זכייתך – שמחתי.
לגבי עניין הפרוזה/שירה — לדעתי, הפרוזה יותר נוגעת בממד הקיום (בעובדה שאנו קיימים ולא לא-קיימים) והשירה יותר נוגעת בממד חד-הפעמיות של קיומנו (בעובדה שמציאותנו היא בת חלוף). בשני הדברים הללו (קיום חד-הפעמיות וחד-פעמיות הקיום) אנו נוטלים חלק, ומכאן הייתי אומר באה התשוקה הן לפרוזה והן לשירה.
תבוא לבקר במרכז המבקרים — זו חוויה ייחודית.
שוב תודה וד"ש — צדוק
איריס הי,
אני באמת חושב שלא חשוב מתי אלא שחשוב ש. (ובמלים אחרות, כול עוד אנו נותרים אנו — מה חשוב הזמן העובר?).
אני מקווה שעד סוף השנה הספר יראה אור (ואוכל לשמוח מהתקווה שתוכלי להנות ממנו).
תודה.
ד"ש חם — צדוק
ספר ייחודי מכל בחינה שהיא – תוכנית, סגנונית ומבנית. אני רואה בו ז'אנר בפני עצמו. את הז'אנר הזה אני מכנה "צדוקית". ספר שאינו מזוהה לא עם זמן ולא עם מקום; בקושי עם אינדיבידואל קונקרטי; מדבר בשפת הניואנסים של הרגש, אף פעם לא מרים את הקול, אף פעם לא מתלהם ולא מתרברב. מאפיינת אותו צניעות ואהבת אדם, הוא בוחן את המציאות מפרספקטיבה של מתח תמידי בין פנים לחוץ, מחדד את המחשבה ויותר מכול מכמיר את הלב.
אחד האהובים עלי.
בהצלחה!
צמחי מעזבות כותב
זה גם אצל רן, מספיק אחד כזה ביום
צדוק, לא ידעתי שגם פרוזה. ועוד הגותית. וגם על הבנק לא ידעתי.
רב-תחומי אתה.
בהצלחה!
שחר-מריו — תודה.
ברכות על זכייתך – שמחתי.
לגבי עניין הפרוזה/שירה — לדעתי, הפרוזה יותר נוגעת בממד הקיום (בעובדה שאנו קיימים ולא לא-קיימים) והשירה יותר נוגעת בממד חד-הפעמיות של קיומנו (בעובדה שמציאותנו היא בת חלוף). בשני הדברים הללו (קיום חד-הפעמיות וחד-פעמיות הקיום) אנו נוטלים חלק, ומכאן הייתי אומר באה התשוקה הן לפרוזה והן לשירה.
תבוא לבקר במרכז המבקרים — זו חוויה ייחודית.
שוב תודה וד"ש — צדוק
נראה מרתק.
אשמח לקרוא את הספר
איריס הי,
אני באמת חושב שלא חשוב מתי אלא שחשוב ש. (ובמלים אחרות, כול עוד אנו נותרים אנו — מה חשוב הזמן העובר?).
אני מקווה שעד סוף השנה הספר יראה אור (ואוכל לשמוח מהתקווה שתוכלי להנות ממנו).
תודה.
ד"ש חם — צדוק
ספר ייחודי מכל בחינה שהיא – תוכנית, סגנונית ומבנית. אני רואה בו ז'אנר בפני עצמו. את הז'אנר הזה אני מכנה "צדוקית". ספר שאינו מזוהה לא עם זמן ולא עם מקום; בקושי עם אינדיבידואל קונקרטי; מדבר בשפת הניואנסים של הרגש, אף פעם לא מרים את הקול, אף פעם לא מתלהם ולא מתרברב. מאפיינת אותו צניעות ואהבת אדם, הוא בוחן את המציאות מפרספקטיבה של מתח תמידי בין פנים לחוץ, מחדד את המחשבה ויותר מכול מכמיר את הלב.
אחד האהובים עלי.
בהצלחה!
גל הי — תודה.
תודה על המילים היפות והחמות על אודות הספר ותודה על הכול עד שנתהווה הספר.
ד"ש חם — צדוק