צמחי מעזבות כותב
אַחֲרֵי שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁל הֲנָחַת לִבְנֵי גְּרָנִיט כְּבֵדוֹת בְּשׁוּרָה לְאוֹרֵךְ הַשָּׂדֶה
הַנַּעַר בָּרַח אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר.
מָצְאוּ אוֹתוֹ לַמָּחֳרָת, עִם סִכַּת בִּטָּחוֹן בַּזַּיִן, וּבְלִי רֹאשׁ.
צִפּוֹר צְהֻבָּה קְטַנָּה עָמְדָה וְנִקְרָה בִּיסוֹדִיּוּת בְּשֶׁקַע הַצַּוָּאר. כִּמְעַט תָּפַסְנוּ אוֹתָהּ.
הִיא הָיְתָה כָּל כָּךְ בְּתוֹךְ זֶה.
אֶת הָרֹאשׁ לֹא מָצְאוּ עַד הַיּוֹם. זוּג שֶׁיָּצָא לְהִזדַיֵין
גִּלָּה שָׁלֹשׁ שִׁנַּיִם צְמוּדוֹת זוֹ לָזוֹ, אֲבָל זֶה הָיָה הַכֹּל, וְגַם הֵן
הָיוּ כַּנִּרְאֶה שֶׁל כִּבְשָׁה.
מַהֵר שָׁכַחְנוּ אוֹתוֹ. שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה לֹא הַרְבֵּה זְמַן. וּבְכָל זֹאת,
מִי שֶׁעָבָר בְּיַעַר יָכֹל הָיָה לְהַרְגִּישׁ בָּרֵיחַ.
זֶה הָיָה מוּזָר, כִּי יָדַעְנוּ שֶׁרֵיחַ לֹא יָכֹל לְהִשָּׁאֵר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, עָבְרוּ חָדְשָׁיִם,
וְגַם שָׁלְחוּ מִישֶׁהוּ לְנַקּוֹת שָׁם, אֵיזֶה זָקֵן. אֲבָל
הָיִיתִי מוּכָן לְהִישָּׁבַע שֶׁהָרֵיחַ הָיָה שָׁם. רֵיחַ מָתוֹק, כְּמוֹ סִירוֹפּ עָשׂוּי פְּרִי מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַכְשָׁו, אוּלַי זוֹ הַסִּבָּה שֶׁדֵּי שָׂמַחְתִּי לַעֲזֹב שָׂם, אֲפִלּוּ
שֶׁהָיִיתִי מוּכָן לְהִישָּׁבַע שֶׁלֹּא אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת. בְּכָל אֹפֶן,
אֲנִי אוֹמֵר לָרֹאשׁ, עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָדַעַת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ בְּווַדָּאוּת.
מתוך שו-האי מתאמן בהטלת כידון. הליקון-ביתן, 1997.
סיפור מזעזע. מה שתפס אותי זה עניין הריח. הריח שנשאר ולא מרפה. מקעקע עצמו בפנים .
לוסי, תודה על הקריאה. לריח אכן אין זמן ומקום.
קשה. חריף. מדוייק. נהדר א.ע.פ.כ
תודה, איריס. טוב שנשאר חריף אחרי כל כך הרבה שנים.
"….אוּלַי זוֹ הַסִּבָּה שֶׁדֵּי שָׂמַחְתִּי לַעֲזֹב שָׂם, אֲפִלּוּ שֶׁהָיִיתִי מוּכָן לְהִישָּׁבַע שֶׁלֹּא אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת. בְּכָל אֹפֶן,
אֲנִי אוֹמֵר לָרֹאשׁ, עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָדַעַת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ בְּווַדָּאוּת".
מתגלגל מהפתעה להפתעה. וגם ראש הקורא נערף.
אני אוהב את הכתיבה שלך, זהר.
תודה, ש.מ. לכבוד הוא לי. למרת, ואולי בשל הראש.
זה מופרע ומופרא,
בכל אופן אני נשבעת שזה נהדר
עד כמה שאפשר לדעת דברים כאלה בוודאות… [:)]
תודה על תגובתך, חווה. ואי אפשר לדעת דברים כאלה בוודאות.
פשוט מעולה…
"זה היה מוזר"- לפחות משהו אחד היה מוזר שם 🙂