צמחי מעזבות כותב
בֵּינָתַיִם הוֹרֶיהָ מֵתוּ.
הִיא יָרְשָׁה אֲחֻזָּה יָפָה בְּאַנְגְלִיָה הַצְּפוֹנִית
וְנוֹסַעַת לְשָׁם פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה.
הַיְלָדִים גָּדְלוּ.
הַקִּירוֹת הִלְבִּינוּ שׁוּב, כְּמוֹ בַּזְמַן
שֶׁהַבַּיִת הִתְחִיל לִצְמֹחַ,
וְהִיא יְכוֹלָה לָצֵאת לַמִּרְפֶּסֶת
וּלְהָנִיף יָד לַשְּׁכֵנִים, בְּלִי לְדַבֵּר
מִלָּה אַחַת:
בַּשֶׁקֶט הַזֶּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ
אֶת פִּרְפּוּר הַסֻּכָּר הַמִּתְמוֹסֵס בַּתֵּה,
וְאֶת חָלָל הַגּוּף, הַמִּצְטַמֵּק וְהוֹלֵךְ
כְּשֶׁאֹשֶׁר גָּדוֹל תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ
מתוך שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996)
מתוך שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996)
היה סיפור בו היה גמד שהיתה לו אוזן שומעת את העשבים בצחימתם, את העננים בהיאספם, את המים מתאדים, את המים כשהם מתייבשים.
שיר יפהפה שיותר משהוא מדבר על זקנה מדבר אלי עשור שישי לחיים.
השקט הזה נהדר, לא?
בשתי השורות האחרונות יש קבלה יפה של הזקנה, שהלוואי על כולנו (הקבלה)
תודה, לוסי, על התגובה. השיר נכתב ב1994, כשהייתי עדיין רחוק מן העשור השישי. את שתי השורות האחרונות אני קורא בכל פעם אחרת. לפעמים הן מצמררות.
מרענן לקרוא לפעמים על הטוב גם בזקנה.
מירי, כצעירים אנחנו יכולים עדיין להתרפק על הטוב שבזקנה 🙂
שיר יפה. התחושה של העונג והפרפור בעת ובעונה אחת, התכווצות ונחת, גם אם רגעיים כמו ההתמוססות – מדויקת ואנושית
תודה, נעם, על מילים מבחינות.
זהר, אני מתגעגעת לשירים הלירים שלך של פעם. אולי כדאי שתביא עוד כמה שירים מהספר הנפלא ההוא, שקשה להשיג
יפהפה. איזה עושר של דימויים. דומה כי ממש אפשר לאחוז ביד את הזמן.
תודה על הפרגון, סיגל. וזהו, שאי אפשר לאחוז בזמן, או בכל דבר אחר.
ספר אהוב ויפה ומטריד, הספר ההוא שלך. נתראה בהשקה של לאה בשישי…
תודה, ענת. בעיקר מטריד. נתראה בחללית!