הפוץ ההוא, בורחס

  הגיע הזמן להתפקח מן ההערצה העיוורת לפוץ ההוא, בורחס, עוזר ספרן באחת מן הספריות הציבוריות הפחות חשובות בבואנוס איירס של שנות הארבעים, שאילולא  אמר משהו לא מתאים על חואן דומינגו פרון הגדול, ועוד סירב אחר כך להישאר בתפקיד שאליו הוגלה בחסד, מפקח אזורי על השפנים והטווסים הנמכרים בשווקי דרום-מזרח העיר, היה  לכל היותר הופך לשלט קטן, סדוק ושבור כבר, על הקיר האחורי שליד מדפי הפילוסופיה הערבית הביניימית, דיואי 297 או 298, בספריית הרובע הנידחת שנהרסה, אולי אף נשרפה כליל, מזמן. הלא מגוחכות כל כך הן המובאות הכמו-היסטוריות או קבליסטיות שלו, שמקורן בדרך כלל במהדורה, שכבר אז התיישנה מזמן — רק בשל הצבע התכלכל-עמוק המקסים, ואולי סגלגל, של כריכותיה, שלא יכול היה כמובן לראות, כמו שלא ראה מעולם דבר שאיננו משל, נשמרה כשכייה של נוי על המדפים שאותם שרת לפני האמירה ההיא, האומללה והרת הגורל — של הבריטניקה. מה הוא ידע, העיוור, על החיים האמיתיים, וחשוב  מכך, על המתים האמיתיים? והרי לא היה מבדיל בין אנדרואיד לכבשה חשמלית אפילו היו מכניסים אותם, את שניהם יחד, ובכוח, עמוק עמוק אל תוך העין הפנימית התותבת שלו, בדיוק כשהיא מדמה לעצמה, מעבר למורד המדרגות, איזה אָלֶף? אני כשלעצמי מעדיף, תשעה עשר מונים מעדיף, את דִיק.