יאן, מתקן אטבי כביסה

יאן היה במקצועו הרשמי מתקן אטבי כביסה, אבל הוא ידע גם להדביק ניילונים קרועים של סוּפֶּר ולמצוא עטים. זה האחרון היה תחביב יותר ממקצוע, אבל לעתים הייתה לו גם כאן איזו הכנסה. לעולם לא עבד בשבת, ולא מסיבות דתיות אלא בגלל הדבורה שבכלוב, שביום השבת הייתה צווחת חזק מתמיד, בקול רם ועבה ומגרד יותר, "משה, משה", או לפעמים "ברוריה", שהוא שם מכוער מאד, כמעט כמו "יוכבד". מאז שאיגור, האוקראיני שטיפל בה, נתפס, הובל לשבטה, והוחזר דרך הגבול, צריך היה לרדות ממנה בכל שבת את מעט הדבש הסגול שהפרישה במשך השבוע, לצנצן אותו, לסתום חורים בחלה, לבקבק היטב ולנקות. כל זה היה תופס את השבת כולה, ורק כשנכנסה חמה לנרתיקה יכול היה יאן, שפעם גם הוא נקרא איגור, לצאת אל הענף החביב עליו בעץ התות שמעבר לזיתים,לטפס ולשפשף. אחר כך היה נרדם עמוק מתמיד, לפעמים הייתה התנומה צונחת עליו עוד באמצע הזיתים, ואז היה השומר מעיר אותו למחרת, יום ראשון בחמש, בקריאות "איגור, איגור" – הוא לא הכיר עדיין את שמו החדש – "הגיע מקל כביסה חדש, איגור. מקל כחול. שבוע יפה לך, איגור. ותשמור לי, אם תמצא, את השקית הצהובה של החמוצים, אפילו עם קרע קטן בידית. זריחה נעימה תהיה היום, איגור. אני מרגיש את זה כבר כאן, בכבד". ויאן, המתקרא איגור, הכניס אל תוך פיו זית מר אחד שקטף בהיחבא, גלגל אותו בלשונו, שעוד היו בה טעם הדבש, הדבורה ברוריה וענף עץ התות, ועלה בשביל העפר המוביל הביתה.