כותב טקסטים ומוסיקה וחוקר תפיסה מוסיקאלית. לפעמים מצלם. ספרים: שו-האי מתאמן בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996); מה יש (סדרת כבר, כרמל 2007). זוכה פרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה, 2007.
זהו קארמה (כך!) בנה בן השלוש של קמאלה, בעלת אכסניה במחוז מנאנג, נפאל. לנער שני צעצועים שאינו שומט מידיו ולו לרגע: באבו (תינוק), שהוא ארנב הפרווה הנראה למטה משמאל, וסכין המטבח הענקית שבידו, החדה מכל תער מוכר. ממש לא מומלץ לקחת את הסכין מידו, כפי שמציעה מיכל, שכן הוא מיומן מאד בשימוש בה. העיסוק המרכזי של קארמה (פרט לטיפול המסור בבאבו) הוא הכאה קצובה ומדוייקת ביותר על בול עץ ענק במרכז המטבח.
דנה אומרת: זוהי דוגמא מצויינת לפיצול בשלב הסכיזו-פרנואידי (לפי מלאני קליין, כמובן). ואל תשאלו אותי מה זה.
אמא שלו, קמאלה, פמיניסטית אמיתית (מנהלת לבדה מלון הנקרא על שמה, בדיוק באמצע שומקום, ובדרך גם קצת מנהלת את בעלה, גיסה, ואמה) בעולם שלא שמע, וכנראה גם לא ישמע עוד שנים רבות, על פמיניזם. והיא גם נורא יפה.
תצלום מקסים בגלל הניגוד האוקסימורוני בין קיטש ילדותי לרצחנות פראית. וגם כי ניתן לקרוא אותו בכמה אופנים. האם הוא הולך להרוג את הבל? האם הוא מחקה את אמא שלו הקוצצת עשבים בכלי המשחית שבידו? האם הוא מגן על הדובי שלו מילד שמאייים לחטוף אותו, לפרום אותו ולפזר את כל חומר המילוי שלו.
ואפשר להמשיך כך…
כדאי להכיר את מה שכתבה מלאני קליין על העמדה הזכיזופרנואידית. הוא מלווה אותנו רוב חיינו. עיקר כתביה תורגם לעברית.ניסיתי למצות את הגותה
במאמר קצר יחסית אולי אביא אותו כפוסט תרפויטי לסערות שפקדו את הבלוגיה.
הילד המתוק הזה משחק בלהפחיד. מזכיר לי חוויה אישית מאותו גיל. אני עם מכשיר כזה בדיוק קוצצת חצילים אחרי צלייה כדרך הבלקנים. מחכה לטקסט של מוטי! אחלה הומור, זהר.
דווקא מאד התרשמתי מיחסה: היא פשוט סומכת עליו, במידה שלא תיאמן בחברתנו הפולנית. זה יוצר וודאי בטחון וכוח פנימי. יש לי עוד תצלום, שבו הוא עדיין מחזיק את הארנב ביד אחת, בעוד השנייה, עם הסכין, צמודה לגרונה של אמא, וכולם (חוץ ממני, כמובן, שכמעט שומט את המצלמה מפחד) מחייכים באושר שקט.
זהו בדיוק שילד הוא ילד ולילד לא נותנים מכשיר שאיננו מודע לחלוטין לתוצאות מעשיו . ילד כידוע לך אינו בר ענישה גם לא מתבגר. זה קוריוז ומרתק אבל מה אשם הילד? היא לחלוטין סומכת עליו. מה לעשות לא מקובל עלי . בתור אמא שגדלה ילדים בחופש כמעט מוחלט ומבינה היום שעשתה להם עוול.
צמחי מעזבות כותב
מחזה מקפיא דם
הי ילד! תחזיר את הדבר המפחיד הזה למטבח!
והוא גם מחזיק דובי – מצד שני.
צילום מיוחד ומקורי.
תודה, איציק – הפעם הסיטואציה עשתה את הצילום. אני רק לחצתי.
גדול
תודה 🙂
זהו קארמה (כך!) בנה בן השלוש של קמאלה, בעלת אכסניה במחוז מנאנג, נפאל. לנער שני צעצועים שאינו שומט מידיו ולו לרגע: באבו (תינוק), שהוא ארנב הפרווה הנראה למטה משמאל, וסכין המטבח הענקית שבידו, החדה מכל תער מוכר. ממש לא מומלץ לקחת את הסכין מידו, כפי שמציעה מיכל, שכן הוא מיומן מאד בשימוש בה. העיסוק המרכזי של קארמה (פרט לטיפול המסור בבאבו) הוא הכאה קצובה ומדוייקת ביותר על בול עץ ענק במרכז המטבח.
דנה אומרת: זוהי דוגמא מצויינת לפיצול בשלב הסכיזו-פרנואידי (לפי מלאני קליין, כמובן). ואל תשאלו אותי מה זה.
ואולי תביא תמונה של קמאלה היפה?
במייל…
השם ישמרנו! OMG!
מה שברור זה שאימא שלו לא פולניה.
אמא שלו, קמאלה, פמיניסטית אמיתית (מנהלת לבדה מלון הנקרא על שמה, בדיוק באמצע שומקום, ובדרך גם קצת מנהלת את בעלה, גיסה, ואמה) בעולם שלא שמע, וכנראה גם לא ישמע עוד שנים רבות, על פמיניזם. והיא גם נורא יפה.
שווה לכתוב סיפור. מיתולוגיה בחיים.
תצלום מקסים בגלל הניגוד האוקסימורוני בין קיטש ילדותי לרצחנות פראית. וגם כי ניתן לקרוא אותו בכמה אופנים. האם הוא הולך להרוג את הבל? האם הוא מחקה את אמא שלו הקוצצת עשבים בכלי המשחית שבידו? האם הוא מגן על הדובי שלו מילד שמאייים לחטוף אותו, לפרום אותו ולפזר את כל חומר המילוי שלו.
ואפשר להמשיך כך…
כדאי להכיר את מה שכתבה מלאני קליין על העמדה הזכיזופרנואידית. הוא מלווה אותנו רוב חיינו. עיקר כתביה תורגם לעברית.ניסיתי למצות את הגותה
במאמר קצר יחסית אולי אביא אותו כפוסט תרפויטי לסערות שפקדו את הבלוגיה.
הילד המתוק הזה משחק בלהפחיד. מזכיר לי חוויה אישית מאותו גיל. אני עם מכשיר כזה בדיוק קוצצת חצילים אחרי צלייה כדרך הבלקנים. מחכה לטקסט של מוטי! אחלה הומור, זהר.
אני חושב שהילד רציני מאד – ילדים תמיד רציניים, וביחוד כשהם משחקים.
ואין כמו חציל קלוי.
מוטי, תודה על הפרשנות המסתעפת – גם אני אשמח לראות את המאמר על קליין (למרות שמסבירים לי כבר בבית)
כל הקרב לדובי מתחייב בנפשו.
זהר, ראית את זה?
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6088&blogID=114
עכישו ראיתי וברחתי מהר, פן יפול עלי בית המיליארדים.
אוי, צילום עם עוקץ.
" עת הרוג ועת לרפוא…עת לקרוע ועת לתפור…עת לאהוב ועת לשנוא,…עת מלחמה ועת שלום" ככה זוגות זוגות …
צילום ניפלא, טוב יותר מכל מילה …
תודה, אורה. אצלו, אצל קארמה, זו עת לכל (פעם בימין ופעם בשמאל).
ילד נורא מפחיד . מהחיים אה?
אז זו הקארמה שלו? אלוהים ישמור אותו כי אימו לא עשתה זאת.
דווקא מאד התרשמתי מיחסה: היא פשוט סומכת עליו, במידה שלא תיאמן בחברתנו הפולנית. זה יוצר וודאי בטחון וכוח פנימי. יש לי עוד תצלום, שבו הוא עדיין מחזיק את הארנב ביד אחת, בעוד השנייה, עם הסכין, צמודה לגרונה של אמא, וכולם (חוץ ממני, כמובן, שכמעט שומט את המצלמה מפחד) מחייכים באושר שקט.
זהו בדיוק שילד הוא ילד ולילד לא נותנים מכשיר שאיננו מודע לחלוטין לתוצאות מעשיו . ילד כידוע לך אינו בר ענישה גם לא מתבגר. זה קוריוז ומרתק אבל מה אשם הילד? היא לחלוטין סומכת עליו. מה לעשות לא מקובל עלי . בתור אמא שגדלה ילדים בחופש כמעט מוחלט ומבינה היום שעשתה להם עוול.
איזה חומד.
הלוואי וכל הטרולים היו ככה.
אהי! זה פפארצי של הילד של אנג"לינה ג"ולי ובראד פיט!