רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
אכן אדם בעל מאור עיניים ולב, שבשנות ידידותנו ראיתי בו דווקא דוגמה לאדם שהוא כעוף החול. נופל וקם ותמיד עם חיוך. כשהתגרשתי לפני כעשרים שנה והייתי מחוסרת עבודה – אשר הוא שהעניק לי ללא ניסיון מוקדם בעריכת ספרים את הספר הראשון שערכתי. ומאז במשך חודשים ארוכים הוא היה מפרנסי היחיד. נכון, לא תמיד היתה מצויה כבר אז הפרוטה בכיסו, התשלום תמיד היה כנס, ושולם על פי חוק הידידות בתוך מכונית הוולבו שלו שאיתה היה מגיע אל מתחת לביתי. אבל חיוך של אשר והאופטימיות שלו תמיד ויכולתו להאמין ביכולת האנושית בלי להעמידה במבחנים מכשילים הם שישמרו אותו איתי כל עוד אהיה אני כאן. ולזכותו תמיד שבזכותו אני עורכת ספרים שמחזיקה איתן שני עשורים משפחה בישראל.
ענתי, רק עכשיו קראתי את תגובתך ומאוד התרגשתי. גם לי אשר נתן את הזדמנות העבודה הראשונה בעריכה, ולמיטב זכרוני, זה היה בתיווכך, רני.
לפני 12 שנה, כשכבר לא הצלחתי למצוא עבודה כמבקרת קולנוע, הוא הראשון שנתן לי עבודה בעריכת ספרים למרות שלא היה לי ניסיון בכך. באמת היה אדם עם לב.אחד העם.
וזה המקום שוב להודות לך רני היקר על התיווך, בזמנו.
ותמיד אזכור זאת לטובה לאשר.
יעל, אני מקווה שמשפחת ביתן תראה את תגובתך היפה. להשתמע, רני
רן שבוע טוב,
דברים הבוקעים מן הלב — ניכרים דברי אמת.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
את "בלונים" קראתי כשפורסם ב"עתון 77". אהבתי אותו מאוד, עם הרהור שמא סיום אחר (לאו דווקא דמיוני או סוריאליסטי) יכול היה להפתיע את הקורא יותר, ובכך לחדד אצלו יותר את חווית המפגש עם מגוון התובנות הנפשיות שדמות הגיבור מחוללת בנו.
עתה בקריאה שנייה, ולאור רשימתך הכנה, נסתלק לו אותו הרהור.
תודה ורק אור ובשורות טובות — צדוק
מרגשים ביותר, הסקירה החשובה הזאת והסיפור, שכתוב נהדר מעלה בי איזה געגוע שאני צריכה לבחון את פשרו.
שבוע הכי טוב.
איריס היקרה, תודה רבה לך על הקריאה ועל התגובה. רן
כמה עצוב, לא ידעתי. עבדתי איתו. איש מיוחד ויקר. חיבבתיו.
מאד נוגע ללב
לא הכרתי את האיש אלא את "זמורה-ביטן"
ולא ידעתי את סיפור ההשתלשלות העצוב
לא צריך לומר אוהב
מרגישים את אהבתך בסיפור
ריגשת אותי עד דמעות
יודעים אנו כמה ברגע זה יכולים לקרוא את הסיפור ולדעת שזה סיפורם או יכול להיות
כמה עצוב שאנשים פושטים רגל
שומטים את הקרקע מתחת רגליהם
והוא גיבור הסיפור מצא לעשות זאת בסמליות כל כך מדהימה
וכך בעזרת הונו האחרון ששכן בכיסו שמט את הקרקע מרגליו
רן כתבת את הסיפור בצורה נפלאה
דוד היקר, תודה שקראת. ניכר כי הסיפור נגע ללבך. אכן אשר ואני היינו חברים טובים.
איש יקר וחם היה, אוהב תרבות וספר אמיתי.
אשר הוציא גם את הגליונות הראשונים של הליקון, כעשרים במספר – "אהבה", "להיות בן תמותה", "דיוקן עצמי", "חלום", "מדרש", "ארוטיקה", "רשות היחיד" ועוד.
עם אשר, בשיתוף המפעל לתרגומי מופת, הוצאתי גם את "תשוקה מתירת איברים" – אנתולוגיה של שירה ארוטית יוונית.
יהי זכרו ברוך.
אמיר, זה כל כך נכון. אשר היה מן האנשים ששיתפו פעולה עם אנשי ספר אחרים. הלך איתם תמיד כברת דרך. כך איתך וכמובן איתי, אבל לא רק. הוא שיתף פעולה עם יואב ברש (מסדה) באנתולוגיות שונות, ואפילו היה לזמן קצר בעשרת הכותרים הראשונים הלבנים, שותף של עמית רוטברד בהוצאת "בבל". עוד הזכירו לי שהוא שיתף פעולה קצת עם אגודת הסופרים, למשל הוציא מבחר משיריו של אורציון ברתנא "ציפור ביד" ועוד. בקיצור – היה איש טוב מאוד ומו"ל טוב מאוד וידיד. אני אתגעגע אליו.