שבר פתוח / יעקב אשר / ביקורת ועוד איך תהיה

מעל הכול האדם באשר הוא אדם

 

על ספר הביכורים של יעקב אשר "שבר פתוח"

 

אולי כדאי להתחיל את הביקורת הזאת על ספר הביכורים של יעקב אשר "שבר פתוח" דווקא בציטוט של שיר מינימליסטי ויפה שלו שנקרא בשם הפשוט "בַּלילות" וכותרת השיר בת המילה האחת היא גם מילתו הראשונה:

 

 

בלילות

 

אֲנִי סוֹפֵר אֶת מֵתַי,

הַחוֹף סוֹפֵר גַּלִּים.

עֲבוּרִי זֶה עִנְיָן שֶׁל קֹמֶץ,

עֲבוּרוֹ זֶה נֵצַח.

 

 

הדיכוטומיה הזאת בין הנוף לאדם, רוצה לומר כי האדם מצוי בצד אחד על מעשיו הרעים והטובים, ואילו הטבע האדיש והרפּטטבי בצד האחר, היא מליבת ספרו של ספר שירים מרגש זה. השיר המינימליסטי והפוצע הזה הזכיר לי את שורותיו האלמותיות של הסופר והעורך יוסף חיים ברנר, מסד בספרות העברית, הכותב ברומן האחרון שלו לפני הירצחו בידי פורעים ערבים, הרומן נקרא "שכול וכישלון": "נֵצַח, נצח קר! הנה מוּשטה לקראתך לשוני החמה!". זה העניין. במרכז ספר השירים הזה של אשר עומד האדם החם על ליבו הפועם ומניין שנותיו המוגבל, ולא האל והנצח, או כפי שאמר פעם הסופר עמוס עוז שכאשר הוא שומע את הפוליטיקאים שלנו אומרים לנצח נצחים ליד הכותל, אז האבנים צוחקות.

 

לא סתם אדם עומד במרכז השירים, אלא איש צעיר שהתבגר, אבל לא איבד כהוא זה את חדוות הנעורים הבאה לידי ביטוי ברצון החיים על אף ההבשלה והחלוף. לאשר כמשורר יכולת להתמקד באמצעים אמנותיים בנאליים כביכול, דוגמאות: האלוזיה לעקֵדת יצחק כמעידה על מצב האדם בעולם, או האלוזיה לפרקי בריאת העולם בתנ"ך תוך הזרה אינטימית של אותו מעמד, או סולם יעקב כסמל לאושר, או העורבים כדימוי של מוות, הרימון כדבר המלא חיים ושפע גרעינים, אבל גם כסמל של פיצוץ והכחדה, הטלת קוביות במשחק השש בש בפרט או בסתם משחקי מזל אחרים כסמל לצעדים משני סטאטוס בחיים; יש לו היכולת לקחת את האמצעים האמנותיים השחוקים האלה בספרות: אלוזיה, דימוי, מטאפורה ולהפוך אותם באמצעות אקסטנציה, הרחבה פואטית, למקוריים ומעניינים על פני יותר משיר אחד. הם יצוצו בשירים ובשערים על פני הספר. הנה שיר אחד מקסים כזה:

 

 

הקפות שמחת תורה 2023

 

אֲנִי צוֹפֶה חֲסַר נְשִׁימָה,

בַּחֲסִידוֹת שֶׁמְּעַגְּלוֹת

אֶת דַּרְכָּן דָּרוֹמָה

בְּמַדְרֵגוֹת לֻלְיָנִיּוֹת

אֶל תּוֹךְ עָנָן.

 

כְּכָל הַנִּרְאֶה אֱלֹהִים הָיָה

מֻקְסָם כָּמוֹנִי

מֵהַקָּפַת הַכְּנָפַיִם

שֶׁמַּעֲלָה אֵלָיו קָרְבָּן אֶת הָעוֹפוֹת שֶׁבָּרָא בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי,

עַד שֶׁשָּׁכַח לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַבִּיט מַטָּה,

כְּדֵי לַעֲקֹב אַחֲרֵי אֵלּוּ

שֶׁבָּרָא

בַּיּוֹם

הַשִּׁשִּׁי.

 

 

אתם כבר מבינים, תמיד חוזרים מן הנוף, אורבּאני או כפרי פראי, תמיד אל האדם, כי הוא העוגן בשירֵי אשר. יתר על כן, אין מדובר בגבר סתם, מדובר בישראלי פוסט טראומתי ממלחמות ישראל, שהיה קודם כול חייל ורק אחר כך חי חיים מספיק ארוכים כדי לחוות דברים אחרים, דבר המזכיר את הפתיחה היפָה של יורם קניוק בספרו בעל השם היפֶה "חיים על נייר זכוכית", המתאר את עשר שנות הבריחה שלו אחרי מלחמת השחרור לניו יורק המודרניסטית הבומהית הג'אזית דאז. קניוק בספרו המאוחר פותח וכותב: "הייתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה". זה בדיוק המצב של הדובר בשירים אצל אשר: את הנאיביות של הילדוּת מחליפה המלחמה שמאלצת אותו לחיות חיים מלאים ופוסט טראומתיים, רק שאצל אשר בשירים מדובר במלחמת לבנון הראשונה, ואצל קניוק מדובר במלחמת השחרור, אבל כבר אמר מי שאמר שאנחנו לא חיים בין מלחמות, אלא אנחנו, הישראלים, חיים מלחמה אחת ארוכה עם הפוגות. הנה השיר החזק "קציר 82'". שימו לב למוטיב הרימון שכבר הוזכר כאן, חגי ישראל, שנה חדשה וגם חג מתן תורה, ביכורים, ואף הרבה הרבה שְׁכול ומוות:

 

 

קציר 82'

 

קוֹלוֹת וּתְמוּנוֹת מִקַּיִץ 82'

חוֹתְכִים אֶת לֵילוֹתַי בְּסַכִּין

חֲלוּדָה.

שָׁבִיר כְּבַקְבּוּק, שָׁכַבְתִּי,

בָּצִיר 63', עַל אֲדָמָה לַחָה וְקָרָה

בַּמַּאֲרָבִים, בָּהֶם הַלְמוּת לִבִּי

הָיְתָה רַעַשׁ פַּרְסוֹת סוּסֵי אִינְדְּיָאנִים,

בְּהַצָּגוֹת יוֹמִיּוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי.

עַתָּה אֲדֻמֵּי הַפָּנִים הָיוּ אֵלּוּ

שֶׁדָּם שָׁטַף מֵרְסִיסִים שֶׁבָּקְעוּ אֶת רֹאשָם,

כְּמוֹ רִמּוֹן שֶׁהִבְשִׁיל מִדַּי.

וְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ

הָיוּ הַבִּכּוּרִים שֶׁהֵבֵאנוּ עַל כְּתֵפֵינוּ

בְּקָצִיר 82'.

 

 

שירֵי המחאה של אשר הופכים בהדרגה לשירת מחאה, פואטיקה של שירת מחאה כולית. יותר מכול, דורית וסגנונית, הזכירו לי שיריו הווידויים העכשוויים של אשר על המלחמה הנוראה ההיא, מלחמת שולל, מלחמת לבנון הראשונה, את שיריו של המשורר יצחק גוילי בספרו "חלון אל הבהיר" וגם את שיריו של המשורר רמי דיצני המנוח שנכתבו בזמן אמת ופורסמו בזמן אמת על המלחמה ההיא, ומאז הייתה לנו כבר עוד אחת הנושאת את השם מלחמת לבנון, השנייה.

 

רוצה לומר, שאשר במהותו הוא גם משרר מחאה מובהק. ניכר כי הוא נמצא בצד השמאלי הדומיננטי של הקשת הפוליטית והדבר בא לידי ביטוי בשירת המחאה שלו שאינה פלקטית חלילה, אלא שומרת תמיד על מידת אינטימיות עם הקורא. יש בה רגישות רבה והיא אינה הצהרתית.

 

 

בעצב תלדי בנים

 

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים

וּבִצְוָחָה

תִּקְבְּרִי אוֹתָם.

מְנוּחָה נְכוֹנָה.

 

אַחַר כָּךְ הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁתְּגַדְּלִי

הוּא הַקַּקְטוּס שֶׁתִּטְמְנִי לִמְרַאֲשׁוֹת קִבְרֵיהֶם,

וְהַקּוֹצִים יַמְשִׁיכוּ לִדְקֹר

אֶת לִבֵּךְ בַּלֵּילוֹת שֶׁשְּׁנָתֵךְ תִּנְדֹּד

חַסְרַת מְנוּחָה

בְּיַעֲרוֹת הָאֵימָה שֶׁנִּשְׁתְּלוּ לְזִכְרָם.

 

 

אבל לא הכול קדורני ופסימי בשירת אשר. ללא ספק כאשר הוא מגיע לדברים אינטימיים במעגל הקרוב שבינו לבינה, או בין אדם למשפחתו, מתגלה אצלו צד של רוך אנושי נדיר. אנא שימו לב לשיר שנבחר לפתוח את הספר ולמוטיב הקוביות וההימורים המופיע בו, מוטיב המופיע גם בשיר אחר, קודר יותר בהמשך הספר המכיל בחובו את שם הספר ונקרא "שברים פתוחים", אך די כתבנו כאן על שְׁכול ומלחמות ישראל. הנה השיר המשפחתי והאינטימי "מהמרים":

 

 

מהמרים

 

כְּשֶׁהָרִינוּ אֶת יְלָדֵינוּ,

הֵטַלְתִּי זֶרַע, כְּמוֹ קֻבִּיּוֹת מַזָּל,

עַל מַצַּע הַקְּטִיפָה בְּרֶחֶם אִמָּם.

 

לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת

אֶת גִּלְגּוּל הַפֵּאוֹת בְּרִקּוּדָן,

אֲבָל יָדַעְתִּי תִּקְוָה וַחֲרָדָה

שֶׁל מְהַמְּרִים עַל

עֲתִידָם.

 

תִּשְׁעָה יְרָחִים

הִתְהַפְּכוּ הַקֻּבִּיּוֹת בַּבֶּטֶן

עַד שֶׁאֱלֹהִים גָּרַף לְיָדַי

אֶת כָּל הַזִּ'יטוֹנִים שֶׁבָּעוֹלָם.

 

 

אז ככה, אשר, אה? מהמרים בחיים ומהמרים על החיים. אין מה לעשות. מי יודע מה יהא הצעד הבא. ניכרת בשיר הזה ובכלל גם בשירים אחרים בספר השפעתו של המשורר רוני סומק כאב רוחני. למשל סיום השיר כאן מזכיר היפרבולות, לשון גוזמה בספרות, המאפיינות את הפואטיקה של סומק הבנויה על עולם דימויים עשיר שבו דימוי עולה על דימוי. הנה שורות הסיום של השיר "משפחות" של סומק, המזכירות את סוף השיר של אשר. השיר של סומק מספר בדימויים מקוריים על תחנות חייו ומסיים בתחנה המאושרת ביותר בעבורו והיא הולדת בתו שירלי תוך שהוא מאזכר טראומה ישראלית נודעת אחרת, מלחמת יום כיפור.

 

 

וּבִגְלַל לַיְלָה אֶחָד בְּאוֹקְטוֹבֶּר 73 אֲנִי לִפְעָמִים
נִתְלֶה עַל מִשְׁפַּחַת הַמַּקָּף
שֶׁבֵּין הַמִּלָּה "הֶלֶם" לְבֵין
הַמִּלָּה "קְרָב".
אַחֲרֵי 18 שָׁנָה הֶעֱלוּ סַקְסוֹפוֹנֵי הָאֱלֹהִים
מִתַּחְתִּיּוֹת גְּרוֹנָם דְּלָיֵי שִׂמְחָה
וְאָז, בְּרֶגַע אֶחָד נוֹלְדָה לִי
בַּת.

 

 

סקסופני האלוהים ואלוהים הגורף את כל הז'יטונים שבעולם אכן משתלבים יפה יפה מבחינה פואטית היפרבולית. אפילו רגליים לסב פואטי יש בספר הזה, המשורר יהודה עמיחי, למשל, בשיר ללא שם על אביו של המשורר המתחיל בשורות "אבי נכנס ויוצא / בעליות ליבי ובחדריו…", שיר המזכיר את שירי מות האב היפים והקלאסיים של עמיחי, מורו הפואטי המובהק של סומק.

 

עם זאת, שלא יתפרש לרגע שאני סבור כי אשר הוא אפיגון דהוי של משוררים קאנוניים או סמי-קאנוניים אלה. חלילה וחס. יש לו קול עצמאי משלו וכפי שכבר אמר פעם המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי, רק בלאטה לא משפיע עליה דבר כי הגשם היורד, מחליק עליה וזורם לו הלאה; לעומת האדמה המחיה ומצמיחה הכול, שאליה משווה שלונסקי את שירתו שלו, אליה הגשם מחלחל. במקרה של אשר השיר מחלחל אל מקורות שיריים אחרים וטוב שכך.

 

פתחתי בשיר מינימליסטי הגותי שבמרכזו הגבר החושב בלילה ואולי כדאי לסיים את הרשימה הזו בשיר תמונה מינימליסטי של אב שאין בו משום הבדידות הגברית אלא משום האושר של הבריאה ושמחת החיים. הנה השיר "בגן המשחקים", ושוב כותרת השיר במקרה זה היא גם שורתו הראשונה כמו בשיר בתחילת הרשימה:

 

 

בגן המשחקים

 

בְּנִי יוֹרֵד אֵלַי בַּמַּגְלֵשָׁה,

כְּמוֹ מַלְאָךְ בְּסֻלַּם יַעֲקֹב.

רֹחַב יָדַי הַפְּרוּשׂוֹת לְקַבֵּל אוֹתוֹ

קָטָן

מִנֶּפַח לִבִּי הַנִּפְתָּח.

 

 

יעקב אשר, שבר פתוח, עורך: יקיר בן-משה, ניקוד: יאיר בן-חור ויצחק רפפורט, ציור עטיפה: סוף אשר, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין. שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר. הספר יצא לאור בסיוע חבצלת החדשה – קרן התנועה הקיבוצית ובסיוע קרן-עד קיבוץ עין השופט וכן בסיוע מפעלי ספרות של המרכז לספריות וספרות בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט. עמדה, 84 עמודים, 64 שקלים