ניסויים בפרידה / גילי חיימוביץ' / ביקורת ועוד איך תהיה

הרחבת תחום הפּואטיקה

 

על "ניסויים בפרידה", ספר השירים האחרון של גילי חיימוביץ'

 

גילי חיימוביץ' היא משוררת משתנה ומתפתחת, ואין טוב מאמנית אשר איננה שוקטת אֶל שמריה. אם בתחילת דרכּהּ בספרי שירה כמו "אש כּוחותיי" (אבן חושן, 2007) ו"עונת המוך" (פרדס, 2011) היא התאפיינה בשירה לירית ייחודית ואישית שבמרכזהּ חיי אישה צעירה שפָּניה אל העולם הגדול, אבל תמיד מרחף מעל אותה דוברת הקו השבור של הייאוש הקיומי, כאילו יש מקום שמח יותר וטוב יותר בעבור אותה אישה מבחינת החברה ומערכת היחסים עם האהוב, הרי שמייד אחר כך הוכיחה כי היא יכולה לכתוב ספר לירי ונושאי סביב חוויית ההוֹרוּת המורכבת בכלל והאימהוּת בפרט, תחת הכותרת הפשוטה "תינוקת" (עמדה, 2014). מיהי התינוקת, הרכּה שנולדה, או האֵם המבקשת להישאר עוד קצת ילדה-אישה ולהמשיך לעסוק בעולמהּ החלוּם.

 

היא המשיכה להתפתח בקולה הלירי בעל הצירופים האסוציאטיביים והמורכבים גם בספר מאוחר כמו "אורות נחיתה" (ספרי עתון77, 2017), ספר שבו היא מוכיחה שהיא יכולה לכתוב שירים פואמטיים ארוכים מבלי ליפול למיני מעקשים, מהמורות ובטנים רכּות תוך שהיא בוחנת את חוויית ההגירה מארץ לארץ, החיים האחרים שלפתע נכפו על האינדיבידואלית לחיות בסביבה לא מוּכּרת, חוויית השהוּת במקום זר וההסתגלוּת תוך דיאלוג עם הקרובים והמשפחה.

 

ההרחבה נמשכת אפוא גם בספרה החדש בעל השם המהורהר והיפה "ניסויים בפרידה". נדמה כי הורחבה יריעת השיר עוד יותר, צורה ותוכן, על ידי כניסה של נושאים היסטוריים ואפילו מיתיים, בעיקר מן המסורת שלנו, שהוכנסו בגאון אל תוך שירתה הלירית. במיוחד בולטת דמותו של משה רבנו, האיש הפרטי, האדם, המנהיג וגם המיתוס. יש לה כאן שירים מעניינים ביותר העוסקים במשה שפרסמנו בשעתו, העורכים ואני בתוכם, בכתב העת "עמדה".

 

 

אולי כינו אותו משה

 

אוּלַי כִּנּוּ אוֹתוֹ מֹשֶׁה

וְזוֹ יָדוֹ שֶׁגִּמְגְּמָה

בְּדַרְכָּהּ אֶל הַגַּחֶלֶת

וְיָם שֶׁל חֲרָדָה הִבְקִיעַ

וְגַם חָצָה

כְּדֵי לֹא לְהַגִּיעַ

לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

 

אוּלַי כִּנּוּ אוֹתוֹ מֹשֶׁה

אֲבָל הָיָה לוֹ שֵׁם אַחֵר

שֵׁם שֶׁאֲחוֹתוֹ (מִרְיָם?) מִלְמְלָה לוֹ,

פּוֹכֶרֶת אֶת הַשֵּׁם בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ,

שֵׁם שֶׁמְּעַרְסֵל אוֹתוֹ,

שֶׁמִּתְנוֹדֵד אַחֲרָיו,

גַּם כְּשֶׁהוּא כְּבָר עַם גָּדוֹל וָרָב,

קָטָן וְרָב.

 

הבה נזכיר את האגדה היפה אצל חז"ל (במדרש שמות רבה א, כו) באשר למשה הפעוט, הקשורה בעבותות לשיר הזה: כאשר היה משה תינוק וגדל בבית פרעה, קרה מקרה שגרם לחשד שהוא עלול להוות איום על מלכות פרעה. האגדה מספרת שפעם אחת, כשהיה משה קטן, ישב על ברכיו של פרעה ופתאום שלח את ידו ונגע בכתרו של פרעה או אף הסיר אותו מראשו. מעשה זה עורר חשד רב: האם הילד מבין את משמעות המעשה ורומז בכך על שאיפתו למלוכה? או שמא הוא תינוק תמים?

 

אז קם יועצו של פרעה, בלעם, ואמר: "ילד זה עתיד ליטול את המלכות ממך!". בלעם יעץ להרוג את הילד לפני שיגדל ויתמרד, אבל יתרו (שגם הוא היה מיועצי פרעה לפי המדרש) ביקש לנסות האם המעשה נעשה מתוך חכמה או תמימות. הוא הציע לערוך מבחן: להביא לפני הילד שני כלים – אחד עם זהב, והשני עם גחלים לוחשות. אם יושיט ידו אל הזהב – סימן שהוא חכם ומסוכן. אם יושיט ידו אל הגחלים – סימן שהוא תינוק חסר דעת.

 

הניחו לפני משה את שני הכלים. משה רצה להושיט ידו אל הזהב, אך מלאך (גבריאל לפי חלק מהמדרשים) דחף את ידו של משה אל הגחלים. משה לקח פיסת גחלת, הכניס אותה לפיו וכתוצאה מכך נכווה בלשונו – ומכאן, לפי האגדה, לקה בחוסר שטף דיבור (כבד פה ולשון), דבר שמופיע גם בפסוק כאשר משה אומר לה' שאינו "איש דברים" (שמות ד, י).

 

בעקבות הספר היפה הזה, "ניסויים בפרידה" של חיימוביץ', מצאתי קשר אישי שלי שאינו מצוי בגמרא בין האגדה הידועה הזאת הנותנת לנו את סיבת גמגומו של משה, לאותה גמרא האומרת: "לְמַד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר אֵינִי יוֹדֵעַ, שֶׁמָּא תִּתְבַּדֶּה וְתִּתְפָּס" (ברכות דף ד' ע"א). להבדיל ממנהיגינו הארוגנטיים כיום שהכול הם יודעים טוב יותר מכולם. משה של גילי הוא עָנָו וצנוע כמו במקרא ובגמרא, מגמגם ויודע לומר כמו סוקרטס שאינו יודע, וכל כך יפה בשיר הזה שיש לו שם סודי ונסתר מעבר למשה המוּכּר, שם אישי ופרטי ואינטימי שבינו לבין אחותו, שבינו לבין ילדותו, שבינו לבין בוראו, משהו שהוא אני אחד ולא עם בהכרח, גוי גדול במשמעות של עם, או עם קטן שרב בינו לבין עצמו כל הזמן.

 

אל משה הפרטי האישי של חיימוביץ' מצטרף הארכיטיפּ של היהודי הנודד בדמות היהודייה הנודדת האַחְשׁוורית הפוסט-מודרניסטית הנעה על פני ארצות וימים. גילי אכן מטיילת בעולם בעקבות השירה שלה ושל אחרים ומוצאת עולם ומלואו מבחינה תרבותית. שיריה תורגמו ליותר מ-30 שפות, פורסמו במיטב במות העולם והיא זכתה גם בפרסים בינלאומיים. הדיאלוג שלה עם שירת העולם העכשווית הוא מרתק וחריג בנוף הקרתני שלנו. זה מסע פואטי מרשים.

 

קוסובו

 

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לָדַעַת אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ.

זֹאת לֹא חוּשָׁנִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ

אֶלָּא אֵיזוֹ לְבָבִיּוּת שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת אֳפָנִים לְהַתְרִיעַ עַל עַצְמָהּ,

אֵיזֶה חֹם שֶׁעוֹטֵף את הַבְּרוֹשִׁים בְּיָרֹק כֵּהֶה יוֹתֵר,

שֶׁיָּכוֹל לָרְעָפִים, לַמִּסְגָּדִים, לָעֲזוּבָה וּלְיֵינוֹת הָאַרְגָּמָן.

הַפִּלְפְּלִים מַחְוִירִים לְמוּלָם

כְּמוֹ מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם

אֲנַחְנוּ לוֹעֲסִים אוֹתָם עִם הַבָּשָׂר, עִם הַגְּבִינָה, עִם הַשְּׁבִילִים הַצָּרִים.

יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם נִרְאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים לֵהָנוֹת מִכָּל דָּבָר.

 

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לִצְעֹד אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ,

הַמְּרֻצֶּפֶת דָּם, יֵשׁ אוֹמְרִים,

אֲבָל לֹא נָפַלְתִּי וְלוּ פַּעַם בֵּין חֲרִירֵי מַרְצְפוֹתֶיהָ.

תָּמִיד הָיָה מִי שֶׁיִּדְאַג, שֶׁיְּחַסֶּה.

"אַתְּ רוֹאָה אֶת בֵּית הַסֵּפֶר הַזֶּה?" אוֹמֵר אַעְדִיל וּמַצְבִּיעַ,

"שָׁם אָסְפוּ אֲלָפִים מֵאֲנָשֵׁינוּ וְעִנּוּ,"

אִם כִּי אַתְּ יְכוֹלָה לְהָסֵב מַבָּטֵךְ אֶל הַגְּפָנִים שֶׁלִּי

הֵן לֹא פָּחוֹת מֻשְׁלָמוֹת מֵאֵלּוּ בְּטוֹסְקָנָה, חִיּוּכוֹ –

כָּבוּשׁ,

גַּבּוֹ, אֶל מוּל הַשָּׁאח בְּבֵית הַתְּפִלָּה, קַד –

מְכוֹפָף.

 

חיימוביץ' היא גם משוררת שבחרה להיות משוררת דו-לשונית במתכוון. היא לא נולדה אל השפה האנגלית, אך היא כותבת שירה גם בעברית וגם באנגלית, רוצה לומר שהיא לא מתרגמת את עצמה לאנגלית, זאת תופעה מוּכּרת אצל הרבה משוררים, אלא כותבת שירים אחרים ושירה אחרת ישירות באנגלית כסוג של אקספֵּרימנט רגשי פואטי. נראה כי הספר הזה על שלושת שעריו עושה מהלך פואטי מרתק של סגור – פתוח – סגור. הוא מתחיל באינטימי, הלירי, האישי והנשי של חיימוביץ' "הגדות שלא הגדתי, שהגיתי, שגיתי". רואים כאן גם את הנטייה הפמיניסטית של חיימוביץ' לשירי אגדה מודרנית ואנטי-אגדה, אבל גם בתחום המצלול את הניסיון שלה לשחק במילים באופן רעיונאי ובשפע המשמעויות שלהם, ברוב המקרים בלי ליפול לקופירייטריות זולה ולהתחכמויות מילולייניות, ובזה היא דומה, לא אחת, למשורר שחר-מריו מרדכי.

 

מן השער האינטימי הזה היא יוצאת אל הפתוח ואל הוְעוֹד איך פתוח, אל המדבר, מה יותר פתוח מזה, בשער בעל שם מצלולי כמובן "מדבּר דָּבוּר על אופניו". כאן באים שירי משה שציינתי ונכנסים ההיסטוריה והמיתוס, השירים מקבלים לתוכם מעין חגיגיות לשון שכזאת כשברקע טקסטים מכוננים כמו ההגדה של פסח ואכן קיימתי עם חיימוביץ' דיאלוג צוהריים פואטי בנושא הספר בחול המועד של חג הפסח האחרון בחנות הקסומה סיפור פשוט בנוה צדק, ואילו בשער השלישי והאחרון הקרוי "ומה אמרו עציצי הבית?" מתכנסת המשוררת שוב פנימה באופן מהורהר בד' אמותיה ובשירים של אקסטרים-קלוזאפ מראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ומוטב לנו לשים לב לדק מן הדק המשתנה.

 

הכוח המטמיר

 

אִם הָיִיתִי מַסְכִּימָה לָתֵת לָךְ אֱלֹהִים,

הַכֹּחַ הַמַּטְמִיר הָיִיתִי קוֹרֵאת לוֹ.

וּמַחֲלִיפָה לוֹ סוֹלְלוֹת בְּעוֹדֵךְ יְשֵׁנָה.

הָיִיתִי מַסְכִּינָה לְהַנִּיחַ אֶת הַזְּמַן בַּצַּד,

שֶׁנִּצְפֶּה בּוֹ יַחַד, מַטְמִיר עֵצִים, יְלָדִים, אוֹתָךְ.

אֲבָל אַתְּ, רַק בַּחֶדֶר שֶׁלִּי אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת

וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ.

רַק הַתֹּהוּ עַצְמוֹ יָכוֹל לִכְאִלּו קְפָלִים.

שִׂפְתֵי הַסֵּפֶל עַצְמוֹ, עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת,

מִתְגַּבְּהוֹת אֶל הַכֹּחַ הַמַּטְמִיר, נִמְזָגוֹת בָּם.

רַק כָּכָה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַחַת

נִרְאֶה לִי.

 

הייתי רוצה לקראת סיום רשימת ביקורת זו לחזור באופן מעגלי אל תחילת הרשימה ובעצם לחזור אל תחילת דרכה של חיימוביץ' כמשוררת, כי כך הכרתי אותה והתאהבתי לקרוא בשיריה. מֵמד אחד בשירה שלה לא נס ליחו והוא אהוב עליי במיוחד. הייתי מסתכן ואומר שהוא עובר כחוט השני בכל הספרים, והוא היותה משוררת ארוטית נועזת וחדשנית מתחילת דרכה. כיוון שהיא מתפתחת ובלתי צפויה אני סקרן לדעת לאן תלך מכאן, אילו ניסויים פואטיים אותנטיים היא מזמנת לנו, אוהבי השירה, מעבר ל"ניסויים בפרידה". ובינתיים, הנה שיר ארוטי נהדר מתחילת הספר הזה, או אנטי-ארוטי, אבל נוגע בַּנושא. אתם תחליטו:

 

בלי

 

וְכַמָּה שֶׁהִתְאַמַּצְתִּי

עוֹד פּוֹעֶמֶת אַהֲבָה

וְרִיד שֶׁלֹּא מְוַתֵּר

דּוֹלֵק אַחַר הַהֵחָלְשׁוּת

הָיִיתִי קוֹרַעַת אוֹתוֹ,

כָּחֹל-כָּסוּף, קָשֶׁה כְּמוֹ מֵיתָר

מִתְמוֹסֵס בְּקַלּוּת רַבָּה מֵהַהִזְדַּקְּקוּת

וְאָז פֻּרְקָן

בְּלִי סִפּוּק

 

ניסויים בפרידה, גילי חיימוביץ', צילום העטיפה: המשוררת, ספרי עתון77, 89 עמודים, 60 שקלים. הוצאת הספר התאפשרה בסיוע הקרן לקידום היוצר והיצירה הישראלית של אקו"ם. הספר יצא לאור בסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג, קרן קיימת לישראל