צמא / אמיר אור / ביקורת ועוד איך תהיה

כל הנשים כולן וקולן

על ספר השירים החדש של אמיר אור "צָמָא"

אני קורא את שירת אמיר אור מזה שנים רבות, מספרו הראשון "אני מביט מעיני הקופים", דרך ספרים כמו "פדיון המת", "ככה", "שיר" ו"יום". בעבר סברתי כמבקר צעיר כי שירתו הייתה חסרה את החותם האישי וניסחתי זאת בזה שהוא מושפע מדי בספריו ממשוררים שהוא אוהב כמו חזי לסקלי הדקדנטי, למשל בספר "פדיון המת", או משוררים שהוא מעריך כמו אהרֹן שבתאי הקונספּטואלי בספר "ככה", רוצה לומר שסברתי כי אין לו קול משלו. אלא שלא כך הדבר וטעות הייתה ביָדי. אור הוא אכן משורר מושפע מאוד, אבל זה עוד לא עושה אותו חלילה למשורר רע או לאֶפּיגון. להפך, מסֵפֶר לסֵפֶר התחוור לי כי קולו בעצם מורכב מקולות רבים. אין צורך לחפש בדיוק את הקול הפנימי שלו ביצירה העובר כחוט השני, כי קולו מורכב מרב-קוליוּת של יוצרים בארץ ובעולם. זה מאוד פוסטמודרניסטי ובזה כוחו.

אבל לא רק. ככל שחלפו השנים נוכחתי לדעת מה גדול רוחב היריעה שלו בתחום הספרות בכלל ובתחום השירה בפרט: מתרגומיו הראשונים משירת יוון העתיקה הארוטית בספר "תשוקה מתירת איברים", דרך תרגומים נהדרים למשוררים מודררניים עכשווים כמו "המרחק בינינו" של המשוררת הבריטית פיונה סמפסון ועד "שיר האל – בהאגווד גיטה", האפוס ההודי הקדום שיצא לא מזמן. נראה כי אור לקח על עצמו את התפקיד החשוב, היומרני והכמעט בלתי אפשרי של משורר ומתרגם שישהֶה בכל מקום ובכל זמן וכמעט בכל שפה, קדומה או מאוחרת, ויבוא איתה כבן המאה העשרים אל תוך המאה העשרים ואחת בדיאלוג מתמיד, דהיינו הוא חי שירה סינכרונית ודיאכרונית ורוחב המגרש שלו מדהים, בדומה למשורר ומתרגם כמו רמי סערי. הקולות הרבים העולים בשירתו מתחברים לתרבויות רבות.

זאת ועוד, לימים גיליתי כי הוא אחד המשוררים הקפדנים היחידים היכולים לכתוב בהיקף של ספר, ספר מתוכנן וּמובנֶה מראש ושהוא גם יהא איכותי. כלומר הוא לא מסוג המשוררים היושבים בין ערבּיים ומחכים לאיזושהי השראה רומנטית. מאחורי ספריו לא אחת עומד איזשהו קונספט, איזשהו מושג או רעיון שהוא מבקש להעביר לנו אוהבי השירה, והוא עושה זאת באופן מוצלח. הוא מתאים את מידות השיר לרעיון הספר. אינני מכיר הרבה משוררים שעובדים כך, כותבים לעצמם שירים בהזמנה על פי נושא הספר ועובדים היטב כך ביחידת הספר. אור כזה. כזה היה ספרו "יום" שנכתב בעקבות התכתבות עם הסידור היהודי וכזה הוא גם ספרו החדש "צָמָא". השם עצמו מעיד ארכיטיפית מייד על השתוקקות גדולה וגם על סמל נשי מובהק, מים, זרימה. ואכן לאחר כמה שירים מצוינים – שירים בַּמבוא שהם פָּתִיחַ לתפיסת הספר שנושאו בעצם האישה או המיתוס הנשי כיצד הוא מתגלֵם ומתגלגל באופנים שונים וגם דומים בכל התרבויות העתיקות יותר והמאוחרות יותר – צצים שירֵי קונספט שכל אחד מהם מוקדש לאיזושהי אישה רחוקה ומיתית מן המקורות התרבותיים האנושיים וגם כאן אתה חש אצלו את רוחב המגרש המַרשים.

הנה שיר אחד חזק מתוך שירי הפתיחה, שירים בַּמָּבוא של הספר, כפי שאורי צבי גרינברג אהב לכנות אותם בספריו. השיר נקרא "מים" וכשם שאצל אצ"ג הלבנה מסמלת את האישה, אגב גם אצל אלתרמן הזכרי, כך ולהבדיל, אצל אור יש בקול הדובר שלו מֵמד פלוּאידי דו-מיני המסתמֵל נשי-גברי באמצעות הזרימה בכלל והמים בפרט: "בלי דעת, בְּרֶחֶם מים ידענו / חיים לְאֵין גבול, לְאֵין סוף. / ראשית וַחֲלוֹף לא ידענו; / בַּמים היינו עולם. // בראשית לֻמַּדְנוּ חילוק וחיסור, / פְּנים וְחוץ, כן וְלא, יש וְאֵין; / חֶצְיינו חיים, חֶצְיינו מוות, / נולדנו, ונקרע העולם. // כּרוּתֵי טבּור, בִּמשׂורה ינקנו / צמאים לְמֵי החיים; / ומפרפּרים על חוף-רֶחֶם, לא עוד זכרנו / כי ליבנו הוא לב העולם".

בהמשך יש כאן שירים על שפע נשים: קיבֶּלֵה הפריגית, אינָנָה השומרית, איסֵת המצרית, לוּנה הרומית, סוֹפיה הגנוֹסטית, דפנֵה היוונית, מיכל התנ"כית. אבל רצוי לציין וחשוב לומר כי השירים, על אף היותם מסוגננים, לא נשארים מרוחקים וקרים, אינטלקטואליים בלבד, כלומר תרגיל, או טריק פואטי מרשים, אלא מאחורֵי כל רוח אישה מיתית שכזאת אתה חש שאור חשב על איזושהי אישה בשר וָדָם שהכּיר או ידע, ואור ידוע כגבר נאה וכאיש נשים לא קטן, ובגלל זה השירים עצמם מושכים עוד יותר. יש כאן שילוב מרתק בין הארכיטיפים הנשיים בני אלפי השנים על כל גלגוליהם והאישה שאנחנו מכירים מן הבית, או מן החנות ממול. אני עצמי שוחחתי פעם עם משוררת נאה שאמרה לי בפירוש שהיא אורבת לאור סמוך לביתו.

הנה שיר אחד חזק מתוך הרצף על הנשים המיתיות בתרבויות השונות, בספר כאמור שיר לכל אישה מכל תרבות. זה השיר על "הזונה הגדולה" ואמיר מסביר כהרגלו: "דמות אפוקליפטית המתוארת ב'חזון יוחנן'. בפרשנות הנוצרית סימלה את העולם ואת אהבת העולם, בהנגדה לירושלים של מעלה, שזוהתה עם אהבת האל". הנה: "עוטָה אדרת זהב וארגָמָן, / אני יושבת מולךָ על חיית הארץ, / ורגליי פשׂוקות מעל מים רבּים: / אני שפעתךָ. // מבין ירכיי, מן היין הזה, / אני ממלאת לךָ את גביע העונג: / שְׁתֵה אותי. // אל תאמין שאני רעה, שנפרדנו / ארץ משמיים, גוף מנפש. / אין דבר שאין בו רוח, / אין חוץ שאיננו בִּפְנים. // אני הזונה הגדולה שיולדת / את עולמךָ מכל הזרעים; / אני שְׁאול השמיים ועֵדֶן האדמה, / אני החיה היפה / הבולעת את עצמה אל קרבָּהּ. / עֲבוֹר בי כַּשָּׁבִיט, מתוכי ואליי, / בְּרָא אותי".

אולי כדאי לדייק כאן ולהעמיק ולכתוב כי מסע הנשים בספר הזה הוא גם מסע הנשמה לאחר שניתקה מן המקור שלה, ממושא ערגתה, והיא עושה את דרכה בחזרה מהרבה אשנבים ומכניסות צדדיות. העיסוק בנשמה בהקשר הנשי בולט בשיר "אנימוּלה" בספר, שפירושו "נשמונֶת" בלטינית, מעין פניית הקטנה לשם חיבה וקרבהּ. זה שיר שנכתב בהשראת שירו של הקיסר אדריאנוס אל נפשו בטרם מותו והוא זכור לי היטב מן הרומן "זיכרונות אדריאנוס" של הסופרת הבלגית-צרפתית האהובה עליי, מרגריט יורסנאר. ככלל, פעמים רבות אור על פני שירי הנשים, הופך את המיתוס הנודע למשהו יותר ארצי וחיובי. למדוזה זהב תלתלים בסוף השיר, למשל, דפנֵה לא בורחת והופכת לעץ מפני הגבריות הכובשת והאלימה של אפולון, אלא מן ההתמסרות לאהבה עצמה ומצטערת על כך, ועוד ועוד שכאלה.

מיתוס שוודי-נורבגי, דהיינו סקנדינבי, יפה שלא הכּרתי המוּבּע בשורות שיר יוצר הקבלה בין כלת הנחש לאדם-נחש. אמיר מסביר: "כלתו של הנסיך לִינְדְוּ'וֹרְם, אדם-נחש, שנולד בכישוף למלכה עקרה יחד עם תאום אנושי. לאחר שטרף את קודמותיה שלא נענו לו, דרשה שישיל את עורו כנגד כל שמלה משבע השמלות שתפשוט עד שהתגלתה צורתו האנושית". השיר של אור יוצר מִקְבּלה יפה, סימטריוּת פואטית, בין השלת הצעיפים הנשית להשלת העור הנחשית העל-אנושית, אך המקפלת בתוכה איזה יסוד גברי מחוספס ונוקשה. אור בחר בצעיפים ולא בשמלות, אני מניח כי זה הרבה יותר פתייני ונשי.

הנה השיר "כלת הנחש": "אל תרעַב לי, נחש, אל תקרַב, / אל תפער עליי לוע לַטרף. / לא תסיר צעיפיי מעליי. // בקסמיי אפשיטךָ, אשביע אותךָ: / הַשֵּׁל את עורך המקוּשׂקשׂ ואַשיל / לךָ צָעיף מצְעיפי. // שבע נשיל עור בעור, עד יוּפשט / בשרךָ חשוף ואדום; / ועירומה מצעיפי, בשוֹט אכזרי / אצליף בךָ שבע עד דם. // אצליף עד יֵרַךְ ליבי ואחמול; / עד ארחץ בְּחלב את בשרךָ הרועד, / ואחבק אותךָ אל חיקי. / מאיר ויפה בי תביט, ואראֶה / כי הייתה דמותךָ צל ליבי הפוחד, / ואוֹהַב אותך, אהובי". יפה גם מהלך הסאדו המטהֵר בַּשיר על פני העור הטרי והחשוף המוביל לחמלה ולבסוף להבנה עצמית ולהתגבּרות על הפחד האישי-הנשי אֶל עֵבֶר האהבה.

לבסוף כדאי לציין כאן את הרב-גוניות של אור כמשורר שפניו אל העולם הגדול ואל התרבויות השונות שהיו וישנן. זה חשוב בעיקר היום ועכשיו, כאן אצלנו בישראל, בגלל הלאומנות החשוכה והיוּדוֹצֶנטרית שלנו הקובעת שכל הגאונים יהודים והכול התחיל מאיתנו וכולם למדו רק מהתנ"ך ומן המשנה והגמרא וכולם העתיקו ומחקים אותנו, ואנחנו הכי מוכשרים ובגלל זה יש אנטישמיות ומינֵי דברי הַבלותא שכאלה שהישראלים הצֶנטרליסטים אוהבים לפלוט חדשות לבקרים. שירת אור מוכיחה אחרת, כי דווקא שירה עברית-ישראלית יכולה להיפתח אל העולם הגדול בעבר ובהווה ולא להיסגר ב-ד' אמותיה הצדקניות והמצטדקות. משורר ישראלי לא חייב להיות מושפע רק מן המקורות היהודיים ואור מוכיח זאת היטב.

צָמָא, אמיר אור, עיצוב העטיפה: רוחמה ש., על העטיפה: "פרוסרפינה" של גבריאל דנטה רוזטי, ריתמוס סדרה לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – תל אביב, 99 עמודים, 78 שקלים, המחיר המודפס על הספר.

הספר ראה אור בסיוע המרכז לספריות וספרות בישראל בתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות.

כל התרגומים הנלווים המופיעים בספר הם תרגומי המחבר. מקרא ופירוט תוכלו למצוא בעמ' 96. משם צוטטו ההערות בביקורת.

עטיפת הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד