"דּוֹ רֶה וּמִי עוֹד – ישן וחדש" / עמוס נבון / ביקורת ועוד איך תהיה

"דּוֹ רֶה וּמִי עוֹד – ישן וחדש" / עמוס נבון / ביקורת ועוד איך תהיה…

עמוס נבון הוא אמן רֶנֶסאנסי במלוא מובן המילה. רוצה לומר, הוא בְּרוך כישרונות. ידו בכמה אמנויות ובהתכּתבות ובשילוב בין אותן האמנויות. הספר החדש שלו "דּוֹ רֶה וּמִי עוֹד – ישן וחדש" (עמדה 2025) מוכיח זאת היטב.

נבון הוא משורר וגם פַּסָּל ואף חובב מוזיקה קלאסית, ואין בין המקצוענים רבּים בעלי ידע כמותו. על המונוגרפיה הישירה, הפשוטה והקסומה שכתב במשך שנים על גבי שנים, העוסקת בקומפוזיטור הקלאסי האהוב והמוּכּר לכּול, וולפגנג אמדיאוס מוצרט, כתב מבקר המוזיקה חגי חיטרון בעיתון "הארץ" בזו הלשון:

"נבון הוא אנטומולוג ותיק רב פעלים, מומחה להדברה ביולוגית. תחביביו: נגינה בחליל, פיסול בברזל, כתיבת שירים, חקר מוצרט. ספרו "מוצרט – אורות וצללים" הופיע באנגלית ב־2016 ועכשיו גם בעברית (הוצאת עמדה). רוב הספר עוסק בחייו של מוצרט, לא ביצירתו.

ספרו של נבון הוא מבחר נבון. יש בו בין השאר פרק מרחיב דעת על כלי נשיפה ביצירות מוצרט, פרק על ידידים שעזרו לו – בהם הליבריתן לורנצו דה־פונטה ואיש העסקים העשיר ריימונד וצלאר, שניהם יהודים מומרים (מילאו תפקיד מכריע בהעלאת "נישואי פיגארו"), פרק על דמותה ופועלה של קונסטנצה, אשת הקומפוזיטור, וגם פרטים אחדים על בניו שהצעיר בהם, פרנץ קסאפר, שהיה עולל כאשר מוצרט מת. פרנץ קסאפר מוצרט עבד רוב שנותיו כמוזיקאי בלמברג (היא לבוב, היא לביב). בספר מובא גם ניתוח מפורט, אבל לא מייגע כלל של התמורות החדות במצבו הכלכלי של מוצרט. בקיצור: הגאון כדמות אנושית לחלוטין.

צרור עובדות צדדיות שאולי לא ידעתם: משפחת מוצרט חיבבה מאוד ירי ברובה אוויר. מוצרט היה להוט לביליארד, לכדורת (באולינג) ולמשחקי קלפים. הימורים מסוכנים? סביר, לא ודאי. השקעות חסרות רסן בהגרלות לוטו? כנ"ל. מכתבים גסים אנאליים בעלומיו, לא רק אל הקוזינה שלו אלא גם אל אמו? כן (יש ציטוטים). רבים מן הפרטים המובאים בספר מן הסתם ידועים, למעריצים חקרנים. ובכל זאת: מדובר בריכוז נהדר".

אני יכול להוסיף שאני מבין במוסיקה קלאסית כחמור במרק פירות, גם כשמדובר בענק ענקים, מלחין וירטואוז כמוצרט, אלא שהמונוגרפיה הקריאה הזאת האהיבה עליי את דמותו של מוצרט, סביבתו ויצירתו. זה ספר לכל אחד, ולא רק לאוהבי מוסיקה קאלסית מובהקים.

בספר החדש "דו רֶה ומי עוד", השם המוזיקאלי אומר הכול, נחשפת מניפת הכישרונות של נבון במגע שלו עם האמנויות. בולטת בעיקר המונודרמה שכתב בקול נשי "קונסטנצה" על אשתו של מוצרט. לדידי, שחקנית בתיאטרון אלטרנטיבי מצוותא ועד תמונע, צריכה להרים כאן את הכפפה בלוויית במאית מוכשרת וצעירה, לשייף ולעבד את המונודרמה המלבבת הזאת, המופיעה בחלקו השלישי של הספר, לבמה.

אומנם לספר הזה מוטו מאת מלחין גדול אחר הקובע נחרצות: "המוסיקה היא גילוי גבוה יותר מכל חוכמה ופילוסופיה" כה אמר לוודיג ואן בטהובן, אך את הספר הקטן הזה, מעט המחזיק את המרובה, לא במובן המליצי של המילה, מנמרים עבודות ברזל מצולמות בשחור לבן של נבון עצמו, כך שגם לאמנויות הפיסול, הציור והצילום יש כאן מקום.

כאן נכנסות דמויות ללא פנים עטופות סיבי ברזל, דו ממדיות לעיתים, גזורות בצורה חדה: גבר נוטה על צידו מחלל בחליל, כלי הנגינה של נבון עצמו; שלד אדם מהלך על חבל בתוך מסגרת גדולה יותר של פרופיל אדם, זוג יושב זה מול זו בתנוחת האדם החושב של הפסל אוגוסט רודן, זוג חבוק ומלופף בסלסול כמו נר, דמות גוררת ריקשה ועליה דמות נוספת היושבת ומנגנת בפסנתר כנף ועוד ועוד.

על פי הפסלים אתה רואה שמדובר באדם חושב וחכם, בעל יכולת אנליטית. איש מחשבה. הפסלים מתכתבים ומשרתים היטב את השירים ואת שמות השערים: "כל מה שצפוי לי", "המערכת המחזורית שלי" ו"דו רה ומי עוד". האחד נוגע באדם והזקנה, השני משלב את עניין המידוע בשירה בדמות הטבלה המחזורית ועוד, ואילו השלישי חוזר אל עולם הצלילים שהוא גם עולם הצללים והחלומות שאין לו תחליף בנחמת האדם ובאושרו.

מבנה השיר של נבון פשוט בתכלית, אבל כובש לב. הוא מחולק בדרך כלל דיכוטומית גם אם הדבר לא בא לידי ביטוי בהכרח בחלוקה לבתים. בחלק א' יש התרחשות, מצב, דיווח מתוך התרחשות, או אינוונטאר, מצאי של דברים. זה החלק המפותח. בחלק ב' יש בדרך כלל מסקנה, פואנטה, וגם אם זאת ידועה לקורא הרגיש או נרמזת לו במוחו במהלך קריאת חלק א', עדיין יש נעימות מסקנתית והפתעה קלה בסוף השיר ותחושה שקראת משהו משמעותי עתה. זה נשמע בנאלי, אבל זה רק כאילו בנאלי וזה תמיד עובד ומקורי.

אולי במקום לכתוב ולהרבות להג כדאי פשוט לצטט שני שירים בנושאים שונים, אם כי מן הראוי לציין שקשה היה לבחור במבחר הזה כי כל השירים, קצרים וארוכים, מגוונים ביותר וטובים. שבח יש לזקוף במקרה זה לא רק למשורר, אלא גם לעורכת הספר, הסופרת כנרת רובינשטיין, שעשתה את מלאכתה ברגישות רבה.

הנה השיר, "כל מה שצפוי לי": "את מרבית חיי חייתי / אני בסך הכול אינטגרל ששולט בו גורל / זו שטות גמורה לברך אותי עד מאה ועשרים / עוד הרבה לפני כן הגוף יתנפח מתסיסה חיידקית / ויהפוך בהדרגה לשלד. / חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל / הוא בסך הכול גחמה של מחבר הספר הזה / המשיח לא יבוא על חמור לבן כדי להקים אותי מקברי / כי המוסלמים חסמו את שער הרחמים / דרכו אמור לעבור / סוף חסר וו הוא סף / אני חושש לעבור אותו / כי איני יודע מה נמצא מצדו השני".

אבל הרי אי אפשר לסיים את הסיקורת הזאת בטון כל כך פסימי, אז הנה שיר אהבה קטן וקסום בנוסח נבון שמו "מזג אוויר גשום" שימו לב לשימוש בשיר הילדים הנאיבי והשבירה הדיכוטומית פואנטית אל הזוגיות, האושר והאהבה: "גשם גשם משמיים / כל היום טיפות המים / טיף טיף טף טיף טף / מחאו כף אל כף. / עד כאן השיר / אבל מה הוא הגשם אם לא / קסילופון החורף / שמצמיד איש אל אישה / מכל פינות הקיץ".

דּוֹ רֶה וּמִי עוֹד – ישן וחדש, עמוס נבון, עורכת: כנרת רובינשטיין, עיצוב: רוחמה שאולסקי, העבודות בברזל: עמוס נבון, צילום העבודות: רן ארדה, ניקוד: נעה רוזן ויצחק רפפורט, עמדה, 77 עמודים, 74 שקלים

עטיפת הספר בהוצאת עמדה