חמישים – מכאן ואילך דרקונים וחרציות / ציפור בן-יום (נמרוד בר-עם) / ביקורת ועוד איך תהיה

פרקי ילדות רגישים וחיים אקדמיים שקריים

על "חמישים – מכאן ואילך דרקונים וחרציות" ספרו של ציפור בן-יום (נמרוד בר-עם)

ביקורת ועוד איך תהיה…

פרופ' נמרוד בר-עם, אינו רק פרופסור לפילוסופיה, כי בספרות לדידי אין פרופסורים אלא סופרים, משוררים ומסאים, ובר-עם הוא סופר-מסאי מוצלח ביותר. בשנת 2011 פרסם ספר שירה תחת הכותרת המסקרנת "נֵבֶל הַשֻׁמָּר" בהוצאת קשב לשירה של רפי וייכרט. בר-עם גם כתב וערך ספרי מחקר חשובים בתחום הפילוסופיה. תוכלו לקרוא על כך בוִיקיפדיה. לא על זה באתי לכתוב כאן.

ספרו בעל השם המקורי "חמישים – מכאן ואילך דרקונים וחרציות" (עמדה 2025), שכתב תחת השם הייחודי והסמלי ציפור בן-יום, הוא פרוזה ניסיונית ואחרת בהחלט המעוררת מחשבה בלב הקורא. זהו חלק ראשון של סיפור חייו של ציפור בן-יום, בן דמותו של המחבר. היצירה נעה בין תיאור חי של זיכרונות ילדוּת מוקדמים ובין הגות פילוסופית המבקשת לעמוד על משמעותם של ארכיטיפּים מיתולוגיים בטווייתה של הזהות. קביעה חדה ומדויקת מאוד.

"עמדתי באור המפזז, צף בענן אדֵי המים כבועת סבון זהובה. אִמי הייתה בגבה אל האור, ופניה מחייכות אליי. מכיוון שהיה האור גם בה וגם בי, זקפתי בהתעלות את אצבעי קצופת הסבון והוריתי בריקוד על הפלא הקורן שסביבנו. מפי בקעה קריאה של שמחה: "אימא" קראתי, "האור! ראי!". אצבעי נתקעה בעינה הרכה, הטובה. אנחת כאב נפלטה משפתיה. כמעט שאיבדה את ראייתה באותו יום".

ובכל זאת, למקרא הספר האחֵר הזה המבקר שבי מתעורר. מדובר בספר המנסה לשלב בין פרוזה ניואנסית של רגש הנעה בעקבות הזמן האבוד מן הילדות והלאה, מכאן אגב שמו "חמישים", כי הוא מכיל חמישים פרקים ומונה חמישים שנות חיים. המחבר אגב הבטיח לעצמו ולקוראים חלק שני לספר הזה, מה שמקרב אותו עוד יותר לרומן הנהר הפּרוסטיאני. כל זה אופן כתיבה אחד. אופן כתיבה אחֵר הוא המסה ההגותית הקצרה א-לה מישל דה מונטֵן. יש פרקים כאלה ויש כאלה, ויש פעמים שהשניים משתלבים זה בזה למרות היותם רחוקים זה מזה.

צריך לכתוב בכנות שיש כאן קטעי ילדוּת והתבגרות קריסטליים ויפים לצד קטעי הגות. אין כאן אידיאליזציה של עולם הילדוּת בטרם עמדנו על דעתנו, אך יש כאן סקרנות של גילוי העולם, ואפילו רוך ותום מסוים. מה שבטוח הוא שעם קטעי ההגות באה גם ההתפּכּחות המרה מעולם האדם המֵכיל את המִמסדים השונים. זה קורה כאשר המספר ציפור בן-יום שמבקש להישאר בן יום הופך לציפור בן-יומיים, לציפור בן-חודשיים, לציפור בן-שנתיים ולציפור בן-עשוריים. אגב, אל ייפלא בעיניכם כי הציפור באה בזכר כי במקרא קיימת צורה של ציפור בזכר: "שקדתי ואהיה כציפור בודד על-גג" כותב משורר תהילים, דוד המלך.

ההתפּכּחות המרה מן המִמסדים השונים, בעיקר ממוסד האקדמיה המוכר לבר-עם כפרופ' לפילוסופיה היטב וכתלמידו המובהק של פרופ' יוסף אגסי המנוח, והביקורת הנוקבת הנלווית, הזכירו לי במעט את ספרו היפה של חיים שטנגר, גם הוא ד"ר, אבל זה לא רלוונטי לַכּתיבה, "קופסת ילדות", שראה אור בהוצאת כרמל ושגם בו יש תיאורי ילדוּת משפחתיים נפלאים, לא בהכרח מאושרים ואידיליים, אך מלאי סקרנות ופתיחוּת כלפי העולם הדתי המכיל שממנו בא שטנגר, ואז ההתפכחות המרה למול הממסדים הרבניים והדתיים המחנכים תוך כפייה והרבה צביעות של אחד בפה ואחד בלב וגם שחיתות. אצל שטנגר זאת הציונות הדתית על שלל מִמסדיה ואצל בר-עם זה המִמסד האקדמי החילוני.

שניהם קושרים בין תום הילדוּת וסיאוב ההתבגרות דרך המִמסדים השונים ומשלבים קטעים ביוגרפיים אישיים ואינטימיים מאוד עם הגות, אלא שלשטנגר שפה גבוהה ואף מליצית וחגיגית כתלמידו של המשורר אורי צבי גרינברג, ואילו לבר-עם שפה פשוטה, נתחנית וישירה, מדויקת מאוד, בנוסח מורו ורבו פרופ' יוסף אגסי. ניסיתי לחשוב ביני לביני מה משמעות כותרת המשנה של הספר "מכאן ואילך דרקונים וחרציות", ובאתי לידי מסקנה שאחרי חמישים, אחרי שעלית בסולם החברתי המתבקש הריאליסטי, מכאן אתה יכול להפליג על כנפי הדמיון או על כנפי הדרקונים של ג'ורג' ר. ר. מרטין, ואילו כריזנטמות תמיד סימנו בספרות ובשירה את המוות, את הלוויה ואת החלוף, אולי את סוף החיים. שדה של חרציות כמו בשירו הדרמטי המאוחר והיפה של ז'אק בּרל "אני בא".

עוד נקודה להיאחז בה שהיא ביקורתית ומהותית היא סגנון הכתיבה של הספר הזה "חמישים" לבר-עם, הלשון שלו. כדי להסביר את עצמו בקטעי ההגות המורכבים, וגם כדי להנהיר את מחשבותיו בקטעים האוטוביוגרפיים, משתמש בר-עם הרבה בדימוי, בטכניקה של הדימוי. הוא מדמה באופן אנלוגי הרבה דברים להרבה דברים. יש כאן ריבוי דימויים ולעתים דימוי עולה על דימוי.

יש להודות על האמת. הטכניקה הזאת ידועה ומוּכּרת מן הפרוזה הדימויות היפה של הקלאסיקון הצרפתי בפרוזה גוסטאב פלובֶּר ועד אצלנו המשוררים יהודה עמיחי ורוני סומק ששכללו אותה למעשה אמנות נדיר. הכול מידמֶה לָאמן להכול במעין מארָג אסוציאטיבי. אלא שאצל בר-עם יש לעִתים עודפות דימויים הגוררת את הטקסט להיות מאולץ מדי לטעמי. הקיצור – יש פעמים שזה עובד ויש פעמים שלא.

עם זאת, צריך לומר בכנות כי זה ספר אחֵר ומושך מאוד לקריאה לכל אוהב ספרות ניסיונית. לקראת סופו מוכיח בר-עם שהוא גם סופר מסעות ויש לו גם יכולות כאלה, כאשר הוא מתאר שהות שלו באוקיינוס השקט על אי בודד ומרוחק שבו הוא מבקש לברוח מן הדברים, אבל אין מה לעשות הדברים רודפים אותו, וכאן יש תיאור ריאליסטי מובּידיקי קצר ויפה של מסע דיג ומאבק המינגוויאי מתיש בכרישי הים. יופי של פרק המעורר ציפייה לחלק השני של יצירה זו.

"אני מחזיק עמוד בגובה שחקן כדורסל שבראשו נורה בוהקת. אורך הסירה כשלושה מטרים. מרגע שמצאנו את הלהקה הדלקנו את הנורה והדגים פשוט שוטפים בתעופה לתוך הסירה, לעבר המנורה. הם סוגדים לה כמו השמנטפים של טובה יאנסן לברומטר. מנגנון הניווט שלהם משתבש בגללה. זה עובד הכי טוב בערב ללא ירח. דג אחד מצליח להשלים את הזינוק ונתקל לי בכתף. עוד אחד נופל מאחוריי ואחד קופץ אחריו ונתפס ברשת של האיש מימין".

חמישים – מכאן ואילך דרקונים וחרציות, ציפור בן-יום, נספח: נמרוד בר-עם, צילום העטיפה: מיכה בר-עם, עיצוב העטיפה: יוסי ג'יברי, עמדה, 281 עמודים, 84 שקלים

עטיפת הספר בהוצאת עמדה