בננות - בלוגים / / חיים שלמים ברגע נתון, והזמן עובר, על הפרוזה של איל אדר בכלל ועל סיפוריו הקצרים בפרט, ביקורת ועוד איך תהיה
רן יגיל

חיים שלמים ברגע נתון, והזמן עובר, על הפרוזה של איל אדר בכלל ועל סיפוריו הקצרים בפרט, ביקורת ועוד איך תהיה

חיים שלמים ברגע נתון, והזמן עובר

 

על הפרוזה של איל אדר בכלל ועל סיפוריו הקצרים בפרט, ביקורת ועוד איך תהיה…

 

רן יגיל

 

ספרו הראשון של איל אדר, "חיוכו של נער המעלית" שקראתי לפני שנים באמצע שנות התשעים, היה איכותי ביותר והותיר בי רושם רב. בטורי החופשי "ביקורת ועוד איך תהיה…" אין גבולות של זמן ומקום כראוי בספרות, במחקר הספרות ובביקורת הספרות, ואפשר להתייחס גם לספרים שראו אור לפני שלושים שנה ולא נס ליחם. אין מוקדם ומאוחר בספרות.

 

הקובץ נחלק דיכוטומית לשניים. בחלקו הראשן – סיפורים קצרים מאוד, בני ארבעה עד עשרה עמודים. חמישה סיפורים מהווים את החלק הראשון. חלקו השני של הספר בנוי מסיפורים ארוכים יותר בני עשרים ושלושים עמודים. ארבעה סיפורים בחלק זה הספר. אני מציין זאת כי דורו של אדר בספרות, דור שנות התשעים של המאה העשרים, שהוא גם דורי, הוא דור הסיפור הקצר. עד כדי כך שנאמר על אותם סופרים, לשון גוזמה, כי אל להם לעבור את עשרת העמודים באמפליטודה שבין אתגר קרת הפופולארי ובועז יזרעאלי האזוטרי.

 

אודה על האמת, נשאו חן בעיניי בספר החמישה הראשונים הקצרים, ואילו הארבעה האחרונים קצת בעייתיים יותר, להוציא את הסיפור "חיוכו של נער המעלית", המעיד על בשלות ומודעות עמוקה למשחק ז'אנרי. גם בקריאה ממרחק השנים, הביקורת הזאת התפרסמה ב-1994 בכתב העת "מאזנים", ירחון לספרות של אגודת הסופרים העברים, אז שימשתי שם כמבקר קבוע תחת שרביטו של המשורר והעורך משה בן-שאול, סבור אני כי הקביעה הזאת נכונה. הקצרים טובים יותר מן הארוכים, למרות האווירה החזקה בארוכים.

 

בחמשת הסיפורים הראשונים משרטט אדר בצורה אקספרסיוניסטית עולם שלם ברגע נתון. כך בולט בטיבו סיפור בשם "ים", המעביר אותנו ברגע דרך מסלול חייה של אישה, אישה שחייה הוחמצו; או הסיפור המעולה, אולי הטוב שבקובץ, "ארוחת עשר", שהוא מסע אל תוך אימת הילדוּת מנקודת מבט של בוגרים בהווה הסיפורי, כשהוויכוח בין הפּרוטגוניסטים כילדים הוא: מי חזק יותר, אבא עורך דין או אבא שוטר. התנצחויות והישגיות נוסח "מי יבעט את הכדור גבוה יותר בשכונה", או "מי יצליח לפלח מן המכּולת בשכונה יותר מסטיקים" הן תימות טובות לסיפור. כאמור, לדעתי, זה הסיפור הבולט ביותר בקובץ כולו.

 

כאשר אדר מטפל באלמנט האימה, הקשור לזיכרונות הילדוּת, הוא יוצר סיפור ובתוכו מתח עצור המלֻוֶוה בזיכרון מר. תיאורי המשפחה המלווים סיפור זה כתובים היטב בטון ילדוּתי, ברטרוספקטיבה. המשפטים מתחבּרים בתחבּיר יעקב- שבְּתאִי, מעין מונולוג פנימי.

 

הסיפורים "רק רגע" ו"בְּלוֹק" נסבּים סביב עכּבות מיניות וחוסר יכולת לתקשר. לצערי, מאחורי סיפורים אלה חסרה המעשייה המעניינת, ואולי בשל כך הם נופלים במעט מהסיפור המצוין "ארוחת עשר". הסיפור המסיים חלק זה, "בוסטון 5 אבנים", אף הוא סיפור טוב, המדבר על ידידות שהוחמצה. כאן משלב אדר מעבר לכתיבה של תיאורים בהווה, תוך הצבעה על בעיות תקשורת בין אדם לאדם, גם נימה נוסטלגית של החמצת ידידות, הנעדרת מסיפוריו האחרים.

 

נאמר כבר ברצנזיה זו, כי הסיפורים יש בהם מומנט של עיצוב עולם ברגע, מעין תמונה אקספרסיוניסטית. ואכן, סיפוריו הקצרים של אדר מזכירים לא במעט את סיפוריו של וולפגנג בּוֹרְכֶרְט ("מוצארט הקטן שלנו"). אף בהם מעוצבים חיים שלמים ברגע, כשהדגש הוא על ההחמצה, בסיפורים כגון "משמה לשמה" או "לחם" משל בּורכרט. אדר אף עושה שימוש בדרכי הסיפור שלו בנפתוליוּת נוסח חורחֶה לואיס בּורחֶס: מזיז אותנו מעבר להווה באמצעות העתקת דמויות באופן אנאלוגי. כותב פסקה אחת בהווה סיפורי ומקפץ באחרת לעבר הרחוק. אין ספק כי חמשת הסיפורים הראשונים שבקובץ עשויים היטב.

 

בעייתיוּת מצאתי בסיפוריו של אדר בחלק השני. דומה עליי, כי אלה סיפורים קצרים שהורחבו לעיתים שלא לצורך. הסיפור היותר חלש בקובץ הוא דווקא הסיפור הארוך בו, המזכיר מעט את הכתיבה של יצחק אוורבּוך-אורפּז – סופר ישראלי שהשפיע על אדר ואהוב מאוד גם עליי – ברומן "העלם", כשברקע עומד סוף עידן התמימות והתמסרות טוטאלית לאקזיסטנציאליזם פרוע ואסוציאטיבי, הנוטה לעיתים לגרום לקורא לשקוע בתוך עצמו.

 

אדר בוחר בפרגמנט הסצֶני ברוב סיפוריו הארוכים ומרבה בתיאורים מדויקים ותקריביים של תנועות ידיים וגוף. הרעיון – שמאחורי פעולותיו של הגיבור עומד המכוון, המתעֵל את פעולות הנגד והבעד שלו – הוא רעיון שכבר נעשה בו שימוש בעבר וניכרת כאן השפעה של "הרומן החדש", הצרפתי, באמפּליטודה שבין אלן רובּ גריֶיה ומרגריט דיראס. מצא חן בעיניי השימוש הנאה שעושה כאן אדר, בסיפור זה, במשחק החברתי של ילדוּתנו, "סולמות וחבלים", אלה המקיפים את העיר, אבל מעבר לסימבּוליזם הזה הסיפור הזה הוא הַיותר חיוור שבקובץ.

 

בולט בטיבו הוא הסיפור "חיוכו של נער המעלית", למול האחרים. בסיפור זה אנו רואים מודעות ז'אנרית גבוהה לנורמות סרטי הבלש וכן לספרים העוסקים בתחום זה. הסיפור הזה כתוב בנוסח דשיל האמט, תיאוריו אפלוליים וקרים, יפה הוא הרעיון, כי אדר עושה שימוש באלמנטים תמטיים של ספרי בלש: מעליות נפתחות ונסגרות, אנשים בעלי מעילי חורף כבדים ומגבּעת, נשים יפות ומפתות, נער מעלית בעל חיוך מסתורי, מונית חשודה, ערפל, כביש חלק – וכל זאת כדי לספר סיפור פשוט על מעשה אהבה בשלישייה, מֶנאז' אַ-טרוּאה: גבר ושתי נשים, כאשר הנורמות של תורת התרבות מסרטי בלש, פילְם נוּאר, פולשות אל מוחו של הפּרוטגוניסט, החווֶה חוויה ראשונית מרגשת, ומשתלטות עליו תוך בּעתה, עד שהוא עצמו נכנס לסרט שהוא רואה בטלוויזיה, לא באופן ממשי, אלא הוא נוהג בדרך שבה מגולל הסרט את עלילתו. המשחק הזה בין קולנוע בתוך הספר לבין ההווה הסיפורי הוא מעניין ומקורי, ואדר כמחבר ממצה אותו היטב: שדה סמנטי של נובלה בלשית וסיפור וידויי אישי אינטימי.

 

קהות החושים האופפת את הסיפור מזכּירה לא במעט את סיפוריו של א.ת.א. הופמן, תוך שילוב נורמות מן הבלש. הסיפור הוא סיפור אווירה, אבל דרך כתיבתו אינה משמימה ואינה מהלכת נים לא נים על הקורא, והיא גורמת לקורא לרצות לסיימו ולדעת את סופו.

 

לפני הרבה שנים, כאמור באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, סיימתי את הביקורת במשפטים הבאים: בתוך מציאות מו"לית, שבה מופיעים ספרים רעים וטובים בכפיפה אחת, ואין איש מבחין בין טקסט לטקסט – ספרו של אדר הוא ספר מעניין, המצביע על מחבר שקול, העוסק בכתיבת סיפורים ואף באימוני-פרוזה, ואני צופה כי הגראף היצירתי שלו, אם ימשיך ליצור בעתיד, יהיה בעלייה.

 

כך כתבתי אז, זה לא בדיוק קרה. התחזית תחזית והחיים הם חיים. מה קרה למציאות המו"לית כולכם יודעים וזה גם פחות מעניין בעיניי. המעניין הוא מה קרה מאז לאדר כסופר. אדר בשנת 2002 הוציא לאור רומן קאמרי מעניין ודי חלוצי בתוכנו שנקרא "השיטה של קרלו". הספר ראה אור בספריה החדשה של פרופ' מנחם פרי. כבר ברומן הזה אתה רואה את העכּבות של אדר כסופר לצד האיכות הבלתי מתפּשרת שלו.

 

במה הרומן מקורי? מדובר בגיבור, אריק, הנובר ברגשותיו ולא מסוגל להחליט איך להתבּגר ולמסֵד או לכל הפחות לממֵש זוגיות, עם רוני, אם חד הורית. הספר עומד יפה על הפער בין החיים הפנימיים שאנו חווים עם עצמנו ועם הסובבים האינטימיים שלנו, בני זוג, ילדים, למול הקריירה הקרה בעולם ההייטק האורבּני התל אביבי והבינלאומי. קיים פער עצום בין הבגרות הנפשית הדורשת שהות והשתהות – נישאר עוד קצת ילדים גם בגיל שלושים-ארבעים – לבין אותו עולם על סקֶטים של המרשתת שהולך ומתרגש עלינו שוב ושוב בעשרים השנים מאז יצא הרומן הזה שלאחרונה חזרתי אליו והוא עומד גם כַּיום יפֶה.

 

בלב הרומן שני מצבים חוזרים, סיטוּאסְיון, כמו שסארטר אהב לכנות זאת, אינטימיים, אחד רציני והשני מעט אירוני, המהווים רֶפלקציה על חוט העלילה: השחיות הליליות של אריק בבריכה, שגם הן כאילו מאפשרות ללכת לאיבוד במרחבים של שכחה ורוגע, אבל לא עד הסוף בגלל מגבֶּלֶת המקום והזמן. זה שוב משחק השלווה במתחם המוגבל, ומאמר של קרלו גינצבּורג, ה"משנה" באורח דרמטי את חייו של כל מי ששומע עליו מאריק – אבל לא את חייו שלו עצמו.

 

ומה קרה בחיים של אדר אחרי הרומן הזה כסופר? אדר לא יָסַף לפרסם. כישרון כמו שלו ודאי המשיך לכתוב בֶּלטריסטיקה, דהיינו ספרות יפה, לא יכול להיות שנדם על אף היותו לַבְטָן, אבל ספרים לא נראו בָּעין: לא קובץ סיפורים ולא רומן, למעלה מעשרים שנה. לאחרונה גונבה לאוזני שמועה כי בהוצאתו של המסאי, העורך והמתרגם, אוריאל קוּן, הקרויה, תשע נשמות, עומדת להתפרסם נובלה משל אדר בעריכת עודד וולקשטיין. אז ככה חברים, אנחנו מחכּים, כי אדר הוא סופר נהדר.

 

חיוכו של נער המעלית, עורך: דן שביט, סדרה: מקור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 139 עמודים

 

השיטה של קרלו, עורך: פרופ' מנחם פרי, סדרה: הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 148 עמודים

 

 

עטיפת הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד

 

עטיפת הספר בהוצאת הספריה החדשה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל