בננות - בלוגים / / רק רגע – יומן השנה הראשונה של חיפוש רוחני במזרח הרחוק / גיל אלון / ביקורת ועוד איך תהיה
רן יגיל

רק רגע – יומן השנה הראשונה של חיפוש רוחני במזרח הרחוק / גיל אלון / ביקורת ועוד איך תהיה

רק רגע / גיל אלון / ביקורת ועוד איך תהיה…

 

יומן המסע הרגיש והיפֶה של גיל אלון הקרוי "רק רגע – יומן השנה הראשונה של חיפוש רוחני במזרח הרחוק", שיצא לפני שנים בהוצאת ביתן בשיתוף עם עמדה, מתחדש עכשיו ויוצא שוב לאור. זה ספר עם המון כוח של ראשוניות וגילוי: חשיפה כלפי העולם וחיפוש רוחני. דווקא משום שאין הוא חובש את כובע המומחה לחוכמת המזרח והפילוסופיה שלו, אלא דווקא את כובע החובבן שזה מקרוב בא, והוא חופשי מכל נפיחוּת של מומחיוּת וחוֹוֶה ושופט את הדברים בלי הנחות מוקדמות ומתוך מגע של אמת.

 

נראה כי היציאה לַמסע מוליכה לִצניעות אל מול העולם, המראֶה, המבט, הנוף. זה פַּחַד מפני החולף במושג הזמן המוּכּר לנו וגם בַּעַת מפני החידלון ומפני המוות. בדומה לפנחס שדה, בספרו היפהפה "נסיעה", שם הוא פונה אל תוך עצמו דרך מסע בין ערי אירופה, ערי נמל, כך עושה גיל אלון על פני מדינות וארצות המזרח: הודו, יפן, תאילנד, דרום קוריאה, נפאל. תמיד להיות בדרך כמו צליין חילוני ושהדברים יהיו קלוטים מן האוויר, אֵינְהֵיכל ואֵינְמִקדש, אלא רק הדרך הקדושה אליהם היא הקובעת. כי גם אם תקרא אלפי ספרים, ומאז היומן חלפו עשרים שנה ויותר, וגיל קרא וקרא ושוב קרא ספרים, אין כמו החוויה הבלתי אמצעית הראשונית שבה אתה רואה וחש את הדברים וחושב עליהם.

 

לגיל בספר הזה יש עניין רק בָּרגע. ספר הוא דבר לינֵאָרי, נע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת וכן הלאה; אבל לגיל עצמו כמי שמוביל את הספר, יש עניין רק באותו הרגע הבודד שאותו הוא חווֶה ובו הוא מבקש את האושר. לא מעבר לזה. יש כאן תחבירית, כתוצאה מזה, יותר היגדים ומבּעים ופחות משפטים הגיוניים וסדורים, וזה כל כך מרתק, משכנע ויפה. הוא כֵּן עם הקורא שלו עד הסוף. לִשְׁהות, לִמְדוֹת – לשון מדיטציה – להיכנס באופן אינטרוספקטיבי פנימה אל תוכך. לתת לעצמך את הרגע. להיות בָּרגע ולראות, עד כמה שאפשר את הכול כהווֶה, לא באופן קווי אלא כתמונה חד פעמית בכל רגע וָרגע. אחרי הכול רגע הוא בהגדרתו הלשונית זמן בלתי מוגבל, זמן לא מתוחם על ידי השעון. רגע נצח.

 

קיים הפחד התמידי הראשוני מן המסע עצמו. לא רק בתחילת המסע, הוא תמיד חוזר. הפחד מן הלא נודע מן הקרֵב וההתגבּרות מתוך סקרנות. בהודו, למשל, גיל חווֶה לראשונה את הפער העצוב והעצום בין עוני לעושר, זה יוצר אי נוחות אצל היוצא לַמסע, והוא תוהה איך ללמוד לחיות עם זה. מטריד אותו גם מעמד האישה במזרח. ויש גם הרבה תיאטרון בספר, כוונתי לא כמטאפורה אלא ממש לאמנות התיאטרון. כי גיל, להווי ידוע, הוא לא רק נוסע חושב ומהרהר, הוא שחקן, במאי ואיש תיאטרון כולי יצירתי בכל רמ"ח איבריו ושׁס"ה גידיו. יש פגישות שונות עם אנשי תיאטרון כמו שיש פגישות שונות עם מורים רוחניים, ולפעמים הדבר משתלב. יש תיאטרון שרחוק מאיתנו, מן המערב, מארצות רחוקות. יש חיבור בין פילוסופיה של המזרח ואמנות התיאטרון, זה מן המהות של הספר, ואֶל אלה חשוב להוסיף את המדיטציה כאמצעי לשלווה ודלק רוחני להֶמשך המסע.

 

גיל מנסה לקלוט הכול, מה שבא לו, לא באופן הייררכי. חכמים ידועים בעלי תובנות, לצד לא ידועים ומורים מקומיים. הוא כל הזמן קורא. גם היום הוא כל הזמן קורא. זאת הדרך שלו ללמוד לצד החוויה. חכמי מזרח רבים מוזכרים בטקסט הזה אגבית או מימרתית – דרך אמרות שלהם. לגיל אין בעיה לחשוף את שולחן הכתיבה שלו ואת ספריית הקריאה שלו על הדרך בפני הקורא. הכול שווה דיון. יתר על כן, גיל לא נענֶה אוטומטית לתורת מזרח אחת, דתית רוחנית, מורכבת ועמוקה ככל שתְּהֵא. הוא בפירוש מדגיש שהוא אינו חסיד שיטה אחת. השיטות, כמו כל תורה סדורה, ונציגיהן, הן קנאתניות ורכושניות באשר לתלמידים או למאמינים, והן מתכעסות וקמות עליו לא אחת. למשל במקום אחד, מנזר, הוא חורג מן הכללים הנוקשים ומחביא אוכל בכיסים, ויש גם אהבת גברים ותשוקה "ובלילה – הרקדן ממלֶזיה, שפתי דובדבן", אך כזו שאין בה יסוד של רכושנות חלילה. האהוב אינו של הנאהב, האהוב הוא של העולם ובתוך העולם.

 

לבסוף, מה שמַציל את גיל, לדעתי, זאת הכתיבה כאקט אינטימי, מופנם ורב תנופה. בכל פעם, בכל ארץ, הכתיבה מתחדשת בערים שונות ומקבלת הדגשי חשיבה שונים. אם אתה הוֹמוֹגרמטיקוּס, אדם כותב וגם קורא, אתה לא לבד אף פעם. ובכתיבה של גיל האסוציאטיבית ידורו המשוררת רחל והפזמונאית נעמי שמר לצד אוֹשׁוֹ וכל חכמי המזרח תוך דיון במושג האמונה. יש בכתיבה הזאת יסוד אוטומטי-אסוציאטיבי שובה לב המושך לקריאה ואתה גומע את הספר הזה באחת.

 

בעמודים הראשונים של הספר הוא כותב בהיותו בהודו: "אני מתחיל ללמד. שחקנים הודים. סדנאות. הרצאה. דיון. איזו התרגשות. כמה אהבה לתיאטרון. נתינה מכל הלב. כמה הערכה. כמה אהבה. בכל פעם שאני נוגע בחיבור בין תיאטרון לבין הפילוסופיה של המזרח אני מתמלא צמרמורת פיסית. ומייד עם תחילת הסדנאות נעלמים הפחדים מן המסע. האנרגיה שירדה מטה עולה לפתע מעלה, ושוב יש טעם וערך לכל פרט בחיים האלה, ושוב יש אהבה לכל דבר. אני שואל את עצמי אם יבוא יום שבו אשכח שאני במסע, ואהיה בזמן ההווה עצמו.

 

"המדיטציה נעשתה לאהבתי, לנחמתי, למשהו שאני חוזר אליו כחוזר הביתה. יש פה הודים כל כך יפים. זה בניגוד לחוק.

 

"ושוב, תלמידיי השתחוו ונגעו ברגליי לאות תודה. צריך לכבד זאת ולקבל. התנועה מקבלת משמעות לפי החלטת האדם. אנו, בארץ, 'החלטנו' שהשתחוויה כזאת מרמזת על השפלה.

 

"מסתבר שהרעיון של 'כאן ועכשיו' והחיים של הרגע הזה בלבד, מדבר אל ליבם של ההודים שאני פוגש. חשבתי שהם כבר מומחים רוחניים, שהם כבר חיים את זה. והנה, כאן, במומביי, הם עדיין מקווים לו".

 

לאחרונה התקיימה בתיאטרון תמונע השקה אחרת ונדירה לספר המרגש הזה, ולכן מצאתי לנכון לסיים את רשימת הביקורת הזאת בפרטים עליה. זאת הייתה חוויה. הִלְכָּךְ אני מפרט: המנהלים המוזיקאליים של האירוע היו אייל שכטר, סולן להקת "אבטיפוס", וטל יניב. שחקניות ושחקן הקריאו קטעים נבחרים מתוך הספר, כל אחת ואחד הקריאו מתוך פרק על מדינה שבה היו: אורי בנאי הקריא מתוך הפרק על נפּאל; שחקנית תיאטרון גשר, לנה פרייפלד, הקריאה קטע מתוך הפרקים על תאילנד; השחקנית והזמרת שרי צוריאל הקריאה קטע מתוך הפרק על יפן; זֶן מאסטר לב שלווה, הקריאה קטע מתוך הפרק על דרום קוריאה; השחקנית והבמאית עינת ויצמן הקריאה קטע מתוך הפרק על הודו. וכאן גולת הכותרת: גיל אלון עצמו שר חמישה שירים מן הארצות שבהן ביקר, בשפות המקוריות: הינדי, תאילנדית, יפנית, קוריאנית ונפּאלית. היה אירוע מרתק מבחינה אמנותית, כמעט כמו לקרוא את הספר, אבל לא. הספר עצמו העביר אותו חוויה חזקה עוד יותר.

 

גיל אלון, רק רגע – יומן השנה הראשונה של חיפוש רוחני במזרח הרחוק, עימוד ועטיפה: יגאל ארקין, שלמי תודה לצדוק עלון על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 163 עמודים, 74 שקלים

 

עטיפת הספר בהוצאת עמדה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל