פחד הגבהים של הפינגווינים ומה איבדת בפולין? / שוקי גוטמן / ביקורת ועוד איך תהיה…

מסעו של היחיד בתוך האומה

על שירתו של שוקי גוטמן בשני ספריו האחרונים

ביקורת ועוד איך תהיה…

רן יגיל

שוקי גוטמן הוא משורר שהוא יֵשׁוּת עצמאית פועלת ואוהבת בספרות העברית-ישראלית. הוא פעיל כעשור בקריית הספר שלנו כמשורר וכמי שנותן במה אינטרנטית, פרונטאלית ודפוסית למשוררות ולמשוררים אחרים תחת הכותרת היפה "אשכּולות פּואטיקה" וההוצאה לאור הקטנה הנושאת שם זה, המוציאה גם אנתולוגיות נושאיות, שאימצה אל חיקה יוצרים ראויים ביותר, אך לא מספיק מוכרים לקורא אוהב השירה כמו רם הרשטין או דויד לידר, הלל חפץ או בת-שבע שפירא הוותיקה, ואף אחרים.

ועם זאת, מן הראוי להתמקד בשני ספרי השירה האחרונים שלו, הנושאים שמות מאתגרים ויפים: "מה איבדת בפולין?" (אשכולות פואטיקה, 2022) ו"פחד הגבהים של הפינגווינים" (אשכולות פואטיקה, 2024). לָאחד שם דקלרטיבי מתריס שבסופו סימן שאלה גדול תלוי ועומד, ואילו האחֵר מוזר ואניגמטי ביותר.

על אף שגוטמן מלווה אחרים ואולי מפני שהוא מלווה יוצרים אחרים, הוא יודע היטב את הכלל של הסופר אשר ברש האומר: גם עורכְךָ עורֵךְ צריך, ואכן יש לו עורך מלוֶוה קבוע והוא המשורר המצוין והעורך יקיר בן-משה שאף כותב עליו דברים מדויקים ביותר בגב העטיפה של שני הספרים ונותן לנו הקוראים קריאת כיוון מעניינת.

בן-משה מתמקד לא אחת בשפתו של גוטמן. על "מה איבדת בפולין?" הוא כותב כי הספר הוא גלוית אמת, צירוף יפה הלקוח משיר של גוטמן עצמו, וקולו של הספר מבטא את היהודי-הישראלי, אשר נמשך בחבלי קסם אפֵלים אל מחנות המוות בפולין ומוסיף: "גוטמן נוקט שפה שירית מיוחדת במינה: שפה שבחֶלקהּ שוטפת בבהירות, ובחֶלקהּ מרוסקת ומשובּשת. זו שפה אישית שיש בה מן הכְּאֵב וגם מן הגאולה, והיא מקנה לספר כולו איכות שירית חזקה ומרגשת". מדויק מאוד. ואני מוסיף כי למרות הלאוּת הרבה שאני חש כקורא ספרות עברית-ישראלית מנושא השואה אשר נשחק עד דק בספרות, הרי שבספר הכֵּן הזה הכתוב בגובה העיניים ונגיש לכל קורא אוהב שיר, יש שירי פוסט-שואה חזקים ונוגעים.

ועל "פחד הגבהים של הפינגווינים" כותב בן-משה: "בימים אלה, שבהם העולם כולו וישראל בפרט עוברים חוויה של קרע, כְּאֵב וסחרחורת פנימית, הפואטיקה של גוטמן מציעה קריאה עדינה ומופנמת. זאת פואטיקה העוקבת במלוא המתח אחר מסעו של היחיד בתוך האומה, בחיפוש אחר מקום, שירה של תקווה – אך היחיד גם חש את הקרע והבדידות, ובמילותיו של גוטמן: 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, אבל פחות'". ואני מוסיף איזו פרפראזה יפה וקטנה של גוטמן על שירו האלמותי של אמיר גִּלְבֹּעַ המנוח "שיר בבוקר בבוקר", זכור הביצוע הבימתי היפה של שלמה ארצי. זו מוכיחה עד כמה יודע גוטמן לנוע כמשורר בין האישי-פרטי, לחברתי-הלאומי. כל כך מעורר הזדהות במה שאני מכנֶה כיום, לצערי, גלות ישראל במקום מדינת ישראל. גוטמן מבקש לו אֶסְקֶפִּיזְם בַּספר הזה בקצה העולם סמוך לפינגווינים, אך גם שם אין מנוח. הנה למשל השיר "גמדים":

"גמדים עם ראש לבן / באנטרקטיקה חמת המזג, / נושקים זה לָזו / ונושאים פרי אהבה. // גמדים-גמדים / בעלי כנף קצוצה, חסרי עצמות ובנוצות קמוּטות, / מתפלשים באדמת להט, / מחפשים צדפות וזני דגים. // גמדים-גמדים / בין גבעולי חול וסלעי ים / מדדים במהירות, / חופרים קינֵי שיח / ומחייכים בקרירות. // פעם / פינגווינים ידעו לעוף / מעל מים רמים. / בגלל פחד הגבהים – / כבר לא יגיעו לאלסקה". חִשבו בלבכם מה שתחשבו על הדימוי האֶפִּי הזה, דימוי גדול וסיפורי המשתלט על השיר כולו, מה זה אומר עלינו, בני האדם, יהודים-ישראלים. וגם יפה היסוד המשחקי השירי שבין החום לקור, בין השָׁם לכאן.

אצל גוטמן בשירים יש עיקרון של יומָניוּת מתעדת, הפולשת לדמיון ולאילוזיות, פנטזיות קטנות, והוא מצטיין בעיקר בתבנית הבית המרובע החופשי, בית בן ארבע שורות, המוליכה את השירים גם כשהם נשברים לפתע לשתיים או שלוש שורות, או מתרחבים לחלופין לחמש. דוגמה מצוינת לזה היא השיר הדיאלוגי הכי אהוב עליי בספר "פחד הגבהים של הפינגווינים", השיר נקרא פשוט "פרח":

"מדבֵּר אֶל פֶּרַח – / ואין מענֶה. // מה לעשות עם פרח / שבוקע מתוך יובש / ומציץ אֶל חולשת לב / מתוך גינת טבע? // איך אֲשַׂמַּח פרח / צְפוף עלֵי כותרת / ואשמיע זמזום דבורה / אם בחירשוּת גָּדַל? // האם למדתָּ מניסיון / מהיכן בא האור? / איך מגיב לְרינונים / ולאן בורח בעת סכנה? // מדבֵּר אֶל פֶּרַח – / ואין מענֶה. // האם תזכור גבעוליך? מתי חליתָ לאחרונה? / איך אתה סופֵר שְׁעות חשיכה / ומה עושֶׂה צוּף מר או מתוק? // מדבֵּר אֶל פֶּרַח – / ואין מענֶה. // אשמור בין דפֵּי ספר".

נדמה כי בשיריו של גוטמן, אין לישראלי-היהודי מדרך לכף רגלו לא בגלות ולא במדינת ישראל עד שייעשה התיקון הנדרש, האישי-החברתי-הלאומי. בשיריו הוא אוהב לשאול שאלות ולהשאיר אותן תלויות כך בחלל החדר מול עינינו כדי שלא נתעלם מהן, וגם מתוך תחושה כי איש ספרות של אמת, משורר של אמת, מבקש תמיד תשובה כמו בשירו הסינגולארי היפה "אל תיסע", שהעניק לספר "מה איבדת בפולין?" את שמו. סבי, אגב, משה חורגל, שחקן התיאטראות המטאטא והקאמרי, איש ואמן שהשפיע על חיי רבות, שבא לארץ ב-1925 מלודז' שבפולין, תמיד אמר מה לי לנסוע לשם עכשיו מחר או בעוד שנה, הרי זה בית קברות אחד גדול, אז הנה, "אל תיסע" של גוטמן, אנא שימו לב, על אף שאני מביא את השיר בלוכסנים, לבתים המרובעים החופשיים.

"אל תיסע / מה איבדתָּ בפולין? / הסתגר בחדר קיצון / וְדָמַע מעורפל. // כף רגל לא תדרוך / על אדמת גיהינום, / רוויית גופות / ומכחישת כול. // אל תיסע לארץ אימה / להתפלש בעפר צרוב, / מהו הריח / העולֶה בנחירֵי האף? // בחֶלקת ההאשמות הבוערות / קבור הסוד הכמוס הגדול, / ההיסטוריה / מכוסָה בעֶצֶב בנֵי בית. // אסע / לכתוב גלוית אמת, / מהיכן באה / השנאה". אתם כבר מבינים יפה שלמרות הדקלרציה ההחלטית, אחרי השקלא והטריא שבינו לבינו, המשורר נסע.

סבור אני כי כשם שגוטמן בכנות אינו רוצה להתעלם מן השאלות הגדולות שלנו כבני אדם וגם כיהודים-ישראלים כמובן, כך גם עלינו לא להתעלם מגוף יצירתו ומספרֵי שיריו, הם ראויים להתייחסות רצינית יותר מצד מִמסד הספרות, להוקרה ולהכרה.

"פחד הגבהים של הפינגווינים", שוקי גוטמן, עריכה: יקיר בן-משה, עריכת לשון וניקוד: גילת עירון-בהר, אשכולות פואטיקה – שירה עברית לעם (הוצאה לאור), 107 עמודים, 74 שקלים, תשפ"ד, 2024

"מה איבדת בפולין?", שוקי גוטמן, עריכה: יקיר בן-משה, עריכת לשון וניקוד: גילת עירון-בהר, אשכולות פואטיקה – שירה עברית לעם (הוצאה לאור), 91 עמודים, 59 שקלים, תשפ"ב, 2022

כריכת הספר בהוצאת אשכולות פואטיקה

כריכת הספר בהוצאת אשכולות פואטיקה