רן יגיל סופר ועורך
בעבר קראתי רומן ביכורים ראוי של מיכל יובל-פּיקרסקי בהוצאת מטר תחת השם היפה "תלושה". שם הגיבורה, טל פלד, מרצה אהודה, נשואה ואֵם לילדים בוגרים, צריכה להכריע בין חיים ישנים לחיים חדשים בין שני כרכים אחרי שחוותה טרגדיה נוראה. הרומן בכסות של רומן רומנטי וידויי מעלה שאלות פמיניניות-פמיניסטיות על גורל האישה בכרך הגדול ניו יורק וגם כאן, בכרך תל אביב, על בחירה חופשית למול תכתיבים חברתיים והוא כתוב בכשרון רב, בקצב טוב ומעורר בקורא רגש מבלי לגלוש לדרמטיזציות ולמלודרמטיוּת. עוד אפשר לציין כי הרומן, כשמו כן הוא, מתחבר ישירות לגורל התלוש הוִידויי במסורת הספרות העברית-ישראלית של יוסף חיים ברנר וסופרים אחרים מעט לפניו והרבה אחריו.
רציתי לכתוב, אבל בצוק העִתים לא יצא. והנה עתה יצא ספר ביכורים בתחום השירה משלה תחת השם היפה "ומה אם?" ומייד עלתה במוחי המחשבה ומה אם גם הפעם אחמיץ את ההזדמנות לכתוב על יובל-פיקרסקי ביקורת, ואמרתי ביני לביני הָיֹה לא תהיה. הביקורת תיכתב, ביקורת ועוד איך תהיה… העטיפה השחורה, המינימליסטית, הכיתוב בלבן, הכריכה הקשה, מעידים, ממש כמו בספר הפרוזה "תלושה", כי הקורא לא בא להתנעם כאן ולפזם פזמונים. אלה שירים קשים לעיכול ולא פשוטים. יובל-פיקרסקי כותבת שירים כֵּנים ביותר ומצטיינת במה שנקרא בתורת הספרות קוּפְּלֶטִים חופשיים, מבנה שירי בין שתי שורות, שלרוב מהווה בית קצר, שבו מתקדם השיר רגשית ונרטיבית בכל פעם בשתי שורות, ראו למשל את השיר הנהדר הבא הנקרא "קוּקוּ":
"בניתי אוהל מתחת לשמיכה / והתחבאתי שם. // והיה לי חשוך וחם / והיה לי מקום לַדמעות. // וחשבתי שאם אני לא רואה אותו, / הוא לא יכול למצוא אותי. // אבל הוא בכלל לא חיפש, / ולא עשה לי 'קוּקוּ'. // ובחושך יכולתי לשמוע / איך הלב נשבר". הֵא לכם גרסה שירית מעודכנת ובוגרת של סיפור הילדים של מרים רות "הבית של יעל", אלא שכאן הדוברת נותרת לבד ולא מתחברת אל האחרים. המבנה השירי הזה מתאים מאוד לטמפרמנט היוצר של יובל-פיקרסקי, כי יש בו מן הסטקאטו של שורה מצהירה ושורה מסקנתית בצידה. ויובל-פיקרסקי היא אישה שהנושא החברתי והאינדיבידואל בחברה נוגעים בה עד נימי נפשהּ. היא, למשל, עורכת ומעבירה סדנאות כתיבה לנפש למכורים לסמים ולאלכוהול הנמצאים בתהליכי גמילה. בספר תוכלו למצוא מֵעֵבֶר לשירים וידויים וקיומיים גם לא מעט שירים חברתיים-פוליטיים מחאתיים.
מתוך השירים עולה דוברת שלֵמה שלקח לה זמן לאהוב את עצמה בגלל הסביבה ובגלל אופייהּ. דוברת שעומדת בחלון ממוסגר, למול נוף ממוסדר וממושטר והכוח שלה הוא במבט החד שלה. היא חוֹוה פריחה מאוחרת, אבל הפריחה הזאת היא אבסולוטית. אגב, הפריחה באה תמיד תוך שחרור וְויתור על חלומות גדולים בחזקת תקוות רבות לא נתגשמו – חלומות רבים נגוזו, אבל כל רגע הווִי הוא סוג של חלום קטן כמו בשיר המַשלים והמַדהים "מעשה חמנייה":
"רק כשאני קרוּסה בכורסתי / שקיעורֶיהָ כקימורֵי גופי, / אני מניחה לכתליי ליפול / ולבֵיתי לשנות את כיוונו / כמו חמנייה מול שִׁמשהּ, / כמו נחש למול נִשלו". שיר כל כך פשוט הבנוי על מצב הדוברת בביתהּ ושני דימויים קלאסיים מדויקים בסופו.
כשם שהמבנה הקופְּלֶטי מתאים לטמפּרמנט של המשוררת הזאת, מתאים לה בעצם כל מבנה דיכוטומי של שיר הבנוי בית אחד מנוגד לבית האחֵר, אם לא שורה אז בית שלם, שיר דיכוטומי קלאסי מן הסוג הזה המוכּר לכולנו הוא "מחצית החיים" של הרומנטיקן הגרמני הגדול, המשורר פרידריך הלדרלין, שם בַּשיר הטבע, כמו שצריך ברומנטיקה, משתתף עם הדובר בבית הראשון בשנות הנעורים בעונה האביבית והקֵיצית השמֵחה למול הזִקנה שבה בעצם מגיעים הרוח והחורף. היפה אצל הלדרלין הוא שהוא לא מספר על החיים הבוגרים עצמם, כי הם כרומנטיקן לא ממש מטרידים אותו אלא רק על הנעוּרים והזקנה, ובעצם החיים הבוגרים עצמם מצויים ברווח הריק שבין שני הבתים, ישלים אותם הקורא לבד.
יובל-פיקרסקי פחות רומנטית בדימויֶיהָ ויותר שכלתנית בשיר הדיכוטומי המצוין שלה, העוסק גם הוא בתופעת הגיל וההשלמה עם החיים. לשיר קוראים "רֶסטורציה": "אין לי צורך בארכֵאולוג לנשמתי, / כבר נחפּרו והתגלו בה די שכבות / לזהות את כל תקופות החיים // אני זקוקה לרֶסטורטור / שיידע לאחות את השברים, / לשחזר את שְׂכיות החֶמדה". שתי טֶרצינות חופשיות דיכוטומיות ויפה השימוש בצירוף הכבול הנדיר שְׂכִיות חֶמדה בסוף השיר.
ואם בזִקנה עסקינן, אפשר לומר כי מתוך השירים עולה הטון של האישה-ילדה לא אחת המוכּר לנו כל כך משיריה של דליה רבּיקוביץ, אך ילדה-אישה שבגרה ואף זָקְנָה באחת, ובעיקר זה קורה בשירי הבת הבוגרת. הנה שיר יפה מאוד, שוב בקופלטים חופשיים הנקרא פשוט "זִקנה":
"אַתְּ ילדה קשה / את זקֵנה רכּה. // את רחוקה ממני, / אני קרובה אלייך. // את זרה לי, אבל / אני מכירה אותך. // את אימא שלי. / אַתְּ הילדה שלי. // את יודעת, זה לא אמוּר / להיות כּכה. // אני כועסת שנהיית ילדה, / ועל הילדה שנהיית. // כמה הייתי רוצה / לכעוס רק על האימא שאַתְּ".
לסיום אולי באמת לא כדאי לדלג על שיר חברתי מובהק שמחבר אותי אל הרומן "תלושה" אותו קראתי בשעתו והנוגע כמובן בניכּור של הגיבורה בתוך הכרך הגדול של ניו יורק. אנא שימו לב בבקשה עד כמה יובל-פיקרסקי היא חברתית ומחאתית. הוא נקרא "ספסלים עקורים":
"ההומלֶסים חזרו לרחובות ניו יורק / אחרי הגירוש, המגיפה והסמים / והעיר עקרה את ספסליה / לכבודם, / מתעלמת מעֶלבּונם וכאֵבָם, / בָּזָה לעוניים. / שמֵי התפוח האורבּני אפוּפי ענן חוקי – / אפילו הקראק עבר פה גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה – / ובכל יוּנִי העיר מצטבּעת בשלל צבעי הקשת / המטשטשים את פגמיה, / את דייריה השקופים, / ומקדמת בגאווה את פני כּובשיה / הצעירים והיפים / שחזרו לצעוד ברחובותיה / עקורי הספסלים".
מזכיר בהחלט את הנובלה הקלאסית של התלוש "בחוצות לונדון" של יעקב שלום קצנלבּוגן (1904-1877) המכונה יש"ק, הבּרנריסטי עד קצות אוזניו, שאפשר לצרפו בשקט למועדון ה-27. הוא מת בטביעה ספק-התאבדות ספק-תאונה. בנובלה שלו הגיבור נע על פני רחובות לונדון עם ההומלסים בתחילת המאה העשרים והשוטרים לא מאפשרים בלילות הקרים להומלסים לישון על הספסלים ומכּים אותם שיקומו וימשיכו ללכת עד קצה הלילה בלונדון הכרך, כמו בניו יורק של יובל-פיקרסקי עקורת הספסלים הציבוריים. "מה אם?" הוא אפוא ספר שירה מחויב ומחייב כאחד, מחויב מבחינת המשוררת ומחייב מבחינת הקורא.
ומה אם? – שירים, מיכל יובל-פיקרסקי, עריכה: דורי מנור, ניקוד: רזיה יפה, קתרזיס, 78 עמודים, 68 שקלים
עטיפת ספר השירים בהוצאת קתרזיס
עטיפת ספר הפרוזה בהוצאת מטר