האם השמיים מגינים מעל? על הפואטיקה הייחודית של הסופר האמריקני פול בולס, מאמר מתוך: גיליון עמדה 52, ביטאון לספרות שיצא לאור עתה

האם השמיים מגינים מעל?

על הפואטיקה הייחודית של הסופר האמריקני פול בולס

 

רן יגיל

 

לסופר האמריקני פּול בּוֹלְס (1999-1910) הגעתי כקורא דרך סרט מפורסם שעשה במאי הקולנוע האיטלקי הנודע בּרנרדו בּרטולוצ'י. הסרט נקרא בשם הרומן של בּולס "שמיים מְגינים מֵעל". איזה שם יפה! בכיכובם של דבּרה וינגר, ג'ון מלקוביץ' וקמפּבּל סקוט.

 

קולנוע הוא אמנות חזותית ובדרך כלל אתה זוכר ממנו סצינות חזקות בסרטים, לא בהכרח את כל הסרט, אבל סצינה אחת ולפעמים שתיים נחרתות בזיכרונך. אני איש של ספרות ושל מילים ושמתי לב שבמוחי נתקעים דווקא ציטוטים, מילים, משפטים, שורות מונולוגים, ולפעמים אלה מטלטלים אותך וחודרים אל נשמתך היישר מתוך המסך הגדול.

 

כזה היה ציטוט השיר של פטר הנדקה על הילד בסרט "מלאכים בשמי ברלין" בבימויו של וים ונדרס, או המונולוג של השוטר החששן הצליין החילוני שאינו נושא אקדח ועומד לצאת לפנסיה בסוף הסרט "ארץ קשוחה", כך נקרא הסרט בעברית, ובאנגלית הוא נקרא בשם הרומן על פיו נעשה "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי, שביימו האחים כהן. וככה בדיוק קרה לי גם עם הסרט "שמיים מגינים מעל" של בּרנרדו בּרטולוצ'י.

 

בסוף הסרט נשמעת מוסיקה צרפתית של שנסון בפס הקול ברקע, הגיבורה של הסרט, קיט מורסבּי, נכנסת לבית קפה, מסעדה, ואיש זקן ניצב מולה וכמו שואל אותה במחשבותיו מבלי ששפתיו נעות "האם הלכת לאיבוד?", או אם נרצה להיות פיוטיים, פרשניים ופואטיים יותר "האם את אבודה?".

 

בשאלה שבקולו, שכמובן נשמעת במוחה של הגיבורה, קיט, אתה מרגיש כי אין כאן רק טרוניה על כך שהלכה לאיבוד בין הרחובות וכמובן גם במסלול החיים עצמו, אלא יש גם משום הנחמה, כאילו זאת המטרה, הדרך היא המטרה, מאין חיפוש אישי אינסופי שאינו נגמר. והיא עונה לו, כלומר לאותו זקן הנשמע במוחה ונראה לנו שנייה אחר כך על המסך, על השאלה "כן!" בעיניים בורקות ובפרצוף קורן המופנה קדימה, כאילו חיכתה לשאלה הזאת, ואז הוא אומר לה, אני מרחיב כאן קצת את המונולוג כפי שהוא מופיע בספר:

 

"המוות תמיד נמצא בדרך, אבל העובדה שאתה לא יודע מתי הוא יגיע מרחיקה ממך את סופיוּת החיים. הדייקנות הנוראה היא השנואה עלינו כל כך. אבל משום שאנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים על החיים כעל בְּאֵר בלתי נדלית. אלא שכל דבר קורה בעצם רק מספר מסוים של פעמים, מספר קטן מאוד. כמה פעמים עוד תזכּרי אחר צוהריים מסוים בילדותךְ, אחר צוהריים שהוא חלק כל כך עמוק ביֵשות שלךְ, שאת אפילו לא יכולה לתפוס את החיים שלך בלעדיו? אולי עוד ארבע-חמש פעמים. אולי אפילו זה לא. כמה פעמים תראי ירח מלא זורח? אולי עשרים. ובכל זאת כל זה נראה אינסופי".

 

איזה יופי של שורות, איזה יופי של טקסט. התרגום הוא של סמדר גונן. באנגלית זה מתנגן טוב יותר וזכיר, אבל גם בעברית בתרגום עובר גם עובר הקסם האותנטי של הטקסט הזה. תחושת חד-פעמיותם של החיים היא שמניעה אותנו קדימה, אף על פי שהדברים קורים מספר פעמים מוגבל ביותר, הדברים המהותיים, אפשר למנות אותם, הם נדמים בעינינו לבלתי נגמרים ובעצם לנצחיים ורק ככה אתה יכול לחיות את החיים כי מה הטעם לחיות אותם אחרת. אין טעם.

 

אלה משפטים אקזיסטנציאליסטיים מובהקים שגם ז'אן-פול סארטר, אלבר קאמי סימון דֶה בּובואר וז'אן זֶ'נֶה היו חותמים עליהם בשמחה. זה אומר שאתה הֶשְׁלֵךְ, הושלכת לכאן בלי למה או מדוע וכעת כתוצאה מהמפגש האבסורדי שלך עם העולם הזר והמוזר הזה כיצור תבוני אתה מתמלא משמעות ורגש כלפי הדברים עצמם, מה שיוצר אצלך אשליה כי אתה אינסופי ומאפשר לך לפעול תוך בחירה.

 

מתברר שהזקֵן הזה בעל העיניים המֵימיות המביט אל הגיבורה בערגה בשנייה האחרונה של הסרט הוא לא אחר מאשר פּול בּולס עצמו, היוצר שכתב את המונולוג, הסופר שכתב את הרומן "שמיים מגינים מעל" שעל פיו נעשה הסרט. וככה הכרתי עוד סופר נדיר ומרתק.

 

מה כל כך מיוחד בפול בולס ככותב? סופרים ומשוררים ודאי לא אוהבים להתקבץ בקבוצות. לא אוהבים להשתייך. כל סופר ומשורר ספון בחדר עבודתו על ניירותיו ומנסה תמיד בשיחה להציג עצמו כאינדיבידואל כדי להבליט את ייחודו. עם זאת, כאשר אתה מתבונן למעלה ממעוף הציפור על מיליֶיה הספרות אתה בהחלט רואה הֶקשרים ומגמות ויתֵרה מזאת, קיצוני מזה, אתה רואה שסופרים ומשוררים, ובכלל יוצרים, מסתדרים בקבוצות יפה מאוד.

 

לכן אני מניח, אחרי הפתיח הארוך והמתנצל הזה, כי בולס האינדיבידואל האינטרובֶרטי משהו הסולד מן הניתוח האינטלקטואלי ומן המערב שממנו בא, אולי לא היה אוהב את הדברים שאני עומד לומר עכשיו אף על פי שמבחינה פואטית אלה קוֹשְׁטְ אִמְרֵי אמת.

 

בולס הוא בעצם יוצר שהוא יְצור כלאיים בין שני זרמים מרכזיים בספרות במודרניזם של המאה העשרים: האקזיסטנציאליזם, במובנו הרחב של המושג, המיוצג על ידי הסופרים הצרפתים המוּכּרים שכבר הזכרתי ז'אן-פול סארטר, אלבר קאמי, סימון דֶה בּובואר, ז'אן זֶ'נֶה ואחרים וסופרי דור הביט במסורת האמריקנית המוכרים כגון הסופרים ג'ק קרוּאק, ויליאם ס. בּוֹרוֹז, והמשוררים לורנס פֶרְלִינְגֶטִי ואלן גינסבֶּרג.

 

מה אקזיסטנציאליסטי בו? הרבה דברים. קודם כול ההנחה המערבית הבסיסית שהאדם הוא אינדיבידואל אבסולוטי. אתה יכול להשתייך למשפחה, לחברה, לעם, זה לא משנה. אתה בראש ובראשונה אתה עצמך ותמיד תחזור אל עצמך. יתר על כן, אומנם אתה הֶשְׁלֵךְ, כי הגעת לכאן בלי שום תוכנית גדולה ידועה לך ובעל כורחך, אבל אתה לא סתם אחד. אם תמלא את חייך בתוכן, כלומר תמשמֵעַ אותם, למרות האבסורד ואי היכולת לתת תשובות לסיבת הקיום, תעשה את הדבר הנכון. הרי זה נכון שהקיום קודם למהות, אבל אין שום טעם בקיום סתמי אוטומטי אם הוא לא מתמלא במהות תוכן לאחר מכן. לכן לפעמים שווה לחיות חיים קצרים על הקָצה כדי לחיות חיים משמעותיים מבחינת האדם ולא עוד הוויה זבובית רבת שנים. תגאל את עצמך מתוך הבּיבים החייתיים והמטונפים. כאלה הם שלושת גיבוריו של בולס ברומן הזה "שמיים מְגינים מעל": פּורט, קיט וטאנר האמריקנים.

 

מה עוד אקזיסטנציאליסטי ברומן היפה הזה של בולס? הגיבור הגברי הדומיננטי ברומן, הפּרוטגוניסט, פּוֹרְט, הוא סופר שבוחר לחיות חיים ארעיים עם זוגתו קיט מחוץ לגבולות ארצות הברית במקום רחוק תרבותית כי הוא חש שהמערב כבד עליו על כל מסורתו האינדיבידואלית של קודש היחיד, אף על פי שאתה תמיד יחיד בודד אל מול העולם על פי פורט הגיבור. הוא חש תחושת קֶבֶס, בחילה סארטריאנית מזה. עודף תרבות, דריבציה, דהיינו נגזרוּת, תחושה שאתה נמצא בקצה של תקופה, בשוליה, שהתרבות ממנה באת כבדה על לִבּך ועל מוחך. ככה בדיוק חש גם סארטר שבה ממסורת הספרות הצרפתית הענפה וחש שהמסורת כבדה עליו. לכן הוא פנה לבדוק סופרים אמריקנים שבאים ממסורת ספרות צעירה יותר ואף הושפע מהם כמו ויליאם פוקנר, למשל. פורט מבחירה וקיט בעקבותיו בעל כורחה, ובמידה מסוימית גם טאנר הגיבור השלישי, המתון יותר, וגם האַנְטגוניסטים, כביכול "הרעים" של הרומן, אריק לייל ואמו התובענית, הם כאלה כל אחד בדרכו.

 

יתֵרה מזאת, פורט וקיט מדגישים כל הזמן בדיבוריהם וגם במעשיהם בפועל שהם לא טוּריסטים אלא טראבֶלֶרְז. הם לא אורחים פורחים שבאו מבחוץ עם מצלמות ויומן חוויות מרפרף כדי להתרשם מיפי הנוף האחֵר או מהאטרקציות התיירותיות וקניית מזכרות. הם נמצאים במסע. המסע שלהם הוא גם חיצוני על פני הסהרה, מרוקו, מאלי, צפון אפריקה, אזור מאתגר לכל אדם ובפרט לאדם המערבי, אבל גם מסע פנימי קיומי לאו דווקא רוחני טרנסצנדנטי בלבד, אם כי אפשר לפרש זאת כך, אלא בעיקר קיומי במובן של אינְזיך, כניסה אל העולם הפנימי שלך כדי להבין את המגע שלך עם העולם ואת האבסורד שבחייך קצת יותר טוב. המסע שלהם דומה מאוד לְמה שהסופר האקזיסטנציאליסטי המופשט הישראלי יצחק אוורבּוך אורפז קרא: "מסעו של הצליין החילוני". זה אותו גיבור או גיבורה הנמצא בתחילת או באמצע חייו ומנסה למשמֵעַ אותם על ידי הדרך ביודעו כי הדרך היא העיקר. הגיבורים האלה נמצאים כל הזמן בדרך כמו צליין שעולה למקום קדוש, אלא שאין להם היכל או מקדש לעלות אליו והם כל הזמן בדרך אל האֵינהיכל ואל האֵינמקדש ובזה בעצם הופכים את הדרך למקודשת, את החיפוש שאולי יביא ואולי לא יביא לגילוי.

 

יוצא אפוא כי פורט, קיט וטאנר זרים לקיום בכל מקום ומעצימים את הזרוּת של המקום והזמן כי הם מצויים רחוק רחוק מארצם, ארצות הברית הגדולה של אמריקה בכלל וניו יורק בפרט. הם לעִתים אדישים ולעִתים רוצים לחוות את הנוף, אך תמיד זרים לו ממש כמו מֶרְסוֹ, גיבורו הנודע של קאמי בנובלה "הזר".

 

אך מה עוד אקזיסטנציאליסטי בהם? העיסוק האובּססיבי בחומר ובגוף, באינטימיות של ריח הגוף שלנו, של המראֶה שלנו, של ההפרשות שלנו. אם לעשות פּרפראזה על הנובלה של דויד גרוסמן – אז רק בגוף הם מבינים את הקיום. וכמו שלוּלוּ, הגיבורה של סארטר ב"אינטימיות" נקשרת לתחתונים מלוכלכים ומתקשה לעזוב את בן זוגה כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה, כפי שכתבה המשוררת חיה אסתר, וכמו ב"ארכָּה" של סארטר, רומן מונטאז' שמתרחש על סף מלחמת העולם השנייה שבו מתיֶיה הגיבור נפעם מתמונות של אנשים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה כיצורים סוריאליסטיים, בלי פנים: בלי אף, בלי עיניים, בלי שפתיים, בלי אוזניים, אבל הם חיים, חיים! הם לא מטאפורה או דימוי, יש כאלה בפועל בעולם בינינו; כך גם שלושת גיבוריו של בולס מתפלשים בזוהמה של צפון אפריקה שברכבת, שבשווקים, שבערי האוהלים.

 

ומעל הכול בולס מייחד תפקיד אקזיסטנציאליסטי מובהק לשמיים ברומן הזה הנושאים גם את השם היפה של הרומן. אין ספק כי מבחינת בולס השמיים ריקים מאלוהים, ודאי מהאלוהים המוכּר לנו בדתות המונותיאיסטיות. טוב, בזה הוא לא מקורי, זה רעיון מוכר וידוע במאה העשרים. אלא שבולס מוסיף על כך בדרכו משהו מקורי משלו. מבחינתו השמיים שנראים בעין, בבוקר כחולים או אפורים, או בלילה שחורים וזרועי כוכבים ולעִתים מיורחים בירח שקשה לתארו במילים, רק הם מגינים עלינו מעל. כן כן, בהם נוכל להיאחז לא רק בשל טרדות היומיום והמגע עם בני האדם, אלא כיפת הרקיע הזאת מגינה עלינו גם מכל הלא נודע אשר מעבר לה, מהאינסופי שמי יודע מה מעֵבר לו שמי יודע מה תכליתו, אם יש לו בכלל תכלית, ומי יודע אם אנחנו מסוגלים לתפוס אותו במוחֵנו האנושי בשל גודלו ורחבותו ומורכבותו הרבה.

 

לגיבורים שלו נדמה, וכאן אני מתכוון לפורט וקיט באופן ספֶּציפי, כי השמיים מגינים עליהם ממה שמתחת, אבל בעיקר ממה שמעל לשמיים. דברים שהדתות ניסו להסביר ולא צלחו, דברים שהמדע השתדל לפענח ונכשל. הם נאחזים בשמיים כגורם מגן ומושיע כגג בַּיִת לעולם. זה רעיון כל כך יפה אם כי גם קשה. פורט למשל מת מזיהום כלשהו. לא ברור עד הסוף ממה בכוונה: דלקת קרום המוח או טיפוס על פני המסע, וכתוצאה מזה אפשר לומר כי קיט מאבדת את שפיותה ומידרדרת נפשית ואף נאנסת והופכת למעין שִׁפחת מין של גברים מקומיים, רכוש; אבל גם אם קשה, תמיד אתה יכול להביט מעלה לשמיים והם יגנו עליך מעל, תוכל להיאחז בהם בלי כל מה שמעליהם. ולכן כמעט בכל פרק ברומן הזה יש תיאור מובהק ומקורי, תמיד אחֵר, לְעולם שונֶה, של השמיים המגינים מעל.

 

טוב, זה רומן אקזיסטנציאליסטי נהדר, אבל למה הוא כל כך מיוחד כיצור כִּלאיים של אקזיסטנציאליזם ודור הבּיט האמריקני בספרות. מה ביטניקי ברומן הזה? קודם כול השחרור מכַּבלֵי החברה עד כמה שאפשר בניסיון להגיע אל המיני החופשי. בולס עצמו היה הומוסקסואל ובדומה לסופר הצרפתי המבליט את הפרוורטי באדם, אנדרֶה ז'יד, שהיה אהוב על קאמי, המין אצלו הוא דחף קמאי המניע את הגיבורים הצעירים שלו. הוא משתמש במין כדי להניע את הגיבורים קדימה ובעצם כדי לקדם את העלילה. זה בהחלט מאפיין את דור הבּיט. הדחף הזה. במקרה של הרומן הזה בין גבר לאישה, או בין שני גברים לאישה.

 

דוגמה טובה למצב הפלוּאידי של המין ניכרת כבר בתחילת הרומן כאשר פורט נקלע למפגש עם זונה אלמונית מרשימה שיש בה מן הכוח הגברי, או ביתר שאת לקראת סוף הרומן, כאשר קיט נותרת כגיבורה יחידאית בלב ההוויה והערבי שאיתה מחפֵּש אותה לגבר כדי שהסביבה לא תדע שהוא אוחז באישה לבנה אמריקנית כשפחת מין, או כאישה נוספת, וכדי שהנשים שלו בבית לא יידעו. אלא שיש כאן יותר מן הפחד של אותו גבר ערבי, קיימת פה ההנאה הסאדו-מזוכיסטית הטרופה של קיט עצמה הנובעת מן הפלוּאידיות שבין שני המינים. זה מאוד ביטניקי ומזכיר לא במעט את הפרוזה של סופר אחר בן דור הבּיט, אקסטרימי מקרואק באלימות שלו ויליאם ס. בורוז בספר "ארוחה עירומה" ובספרים אחרים.

 

כי זאת יש לדעת, ליבת הרומן הזה מבחינה עלילתית היא משולש רומנטי של שלוש דמויות המוכר לנו לעייפה כשלד נרטיבי מתקופות שונות בספרות המודרנית ואף לפני כן, אלא שכל דמות היא אינדיבידואלית בפני עצמה וקיימת בעיקר כשלעצמה במיטב המסורת האקזיסטנציאליסטית ולכן בולס באמת שם דגש בכל חלק מן הרומן בכל פעם על דמות אחת: פעם פורט ופעם קיט ופעם טאנר, ושוב פורט ושוב קיט. אין איחוי בין הדמויות בחזקת נפש נוגעת בנפש. המצבים הם בעיקר של יחידים בודדים למול העולם, למול הסהרה שם בחוץ והתרבות הזרה, האחרת.

 

להיות כל הזמן "בדרכים" במסע, להיות טראבֶלֶרְז נצחיים וצעירים לנצח, זאת מהותו של דור הביט. לא לחינם נקרא הרומן המפורסם ביותר של דור הביט של נציגו האבסולוטי, הסופר ג'ק קרואק, "בדרכים", כי בדרכים יש חיים, בקיום הארעי. הבורגנות היא מוות. הבורגנות היא אינְחיים. הביטחון ממית.

 

יתר על כן, דור הבּיט דגל, בן השאר, בסוג של כתיבה אוטומטית, או נאמר כמעט אוטומוטית, כביכול לא ערוכה בכלל ולא מובררת כמו שאמר בשעתו קרואק: "המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה", אלא שבולס לא מאמץ את זה עד הסוף. אומנם המחשבות החופשיות של הגיבורים והדיאלוגים התודעתיים ביניהם הם עיקר הרומן הזה, אבל אני משוכנע שהוא לא רק זרק את מקל הפרוזה ורץ אחריו ככלב לחפשו כדי לזרוק אותו שוב לעצמו, זה קיים ביצירה הזאת, אבל ניכרים גם סגנוּן ועריכה כפי שנהגו האקזיסטנציאליסטים המובהקים ובעיקר אסתטיקון חמור סבר כמו אלבר קאמי. אצל בולס יש זרימה של כתיבה אוטומטית, אך היא לעִתים מסוגננת מעט. ודאי אין אצלו דחיסות של מסת טקסט כמו אצל קרואק או הביטניקים האחרים, אבל יש "יללה", כשם הפואמה הידועה של אלן גינסבֶּרג, למול העולם. זעקה התרה אחר משמעות וחופש בתוך היש הכולל.

 

כל הגיבורים של בולס מחפשים אחר החופש האבסולוטי, כמה שיותר חופש וכמה שיותר הרפתקה ולוּ במחיר חולי והשפלה עד המוות. החיפוש הזה אחר החופש תוך סיכון תמידי בדרכים, במקרה הזה בצפון אפריקה ובסהרה, מאפיין מאוד את תפיסת הספרות בדור הביט. יש אצל דור הביט סגידה לפרימיטיביות, לאינסטינקטים, לאנרגיות ולדם, ממש כמו אצל גיבוריו של בולס. קיטי למשל, נכלאת על ידי גבר ערבי, כשבבית כלואות גם נשותיו. אחת הנשים בולעת דבר מה מוזר ומקיימת בה טקס מכאיב של צליפת שוט נוראה. בולס עצמו, תוכלו לראות אותו ביוטיוב היטב, מספר על חוויה שהייתה לו באיזה מועדון במרוקו, שבה נכנס אדם שבא לבלות וחתך את עצמו בסכינים כחלק מטקס, שתה משהו ואז התנודד ויצא. כלומר מטרת הביט כפואטיקה, תוך פירוש המילה, היא שבור ורצוץ, או בהקשר של סמים "גמור" או "מחוק". השם מעיד על שירה תשושה וחבולה, אך קרואק ניכס אותו כדי לבטא בנוסף קצב גם מצב של מבורכוּת אלוהית בּיָאטיפיק, ביט, ולבולס יש אכן קצב וזרימה נדירה בכתיבה, הרי היה גם מוזיקאי נודע ולַקְטן כפייתי של מוזיקה אתנית.

 

עוד דבר שמאפיין את דור הביט ואת הכתיבה של בולס מעבר לקיום הארעי הם החלומות והחלומות בהקיץ, אבל חלומות יש כמעט בכל סגנון ספרותי על פני מאות בשנים; אלא שבמקרה המודרני כאן היחיד, בגלל האינדיבידואליות, בגלל הפסיכולוגיזם ו"פשר החלומות" של זיגמונד פרויד, שכל כך השפיע על ספרות המערב, מנסה גם לחיות את החלום. כלומר להכניס את הסוריאליזם שלו על הקצה לתוך ההוויה שאותה הוא חי, כאילו הדבר באמת אפשרי, להיות פנימי וחיצוני לגופך. לעמוד בחוץ ולראות את עצמך מתרחש בדברים.

 

כעת משכתבתי את הרעיונות העומדים מאחורי הספר הזה, המחשבות, שהן העיקר ולא ההתרחשויות בהכרח והעלילה, המצבים והדמויות, כי מדובר בפרוזה בעלת יסוד חזק הגותי כמו אצל סארטר וקאמי, אפשר לספר בקצרה עד כמה שאפשר, את העלילה שהיא כאמור חשובה, אך פחות חשובה במקרה זה:

 

הסיפור מתמקד בפּורט מורְסבּי, סופר שאינו כותב בשל מעצורים, המחפש את השחרור האבּסולוטי והחופש כדי לכתוב, ואשתו קיט המתגרה בחיים תדיר, זוג נשוי במקור מניו יורק, שנוסע למדבר צפון אפריקה בליווי חברם טאנר, האיש היותר נורמטיבי מבין שלוש הדמויות. זהו בעצם ניסיון של פורט וקיט לפתור את קשיי הנישואים שלהם, הכרוך בין השאר בכמיהה שלהם, בעיקר של פורט ופחות של קיט, אם כי גם שלה, אל הלא נודע והיאחזות בבורתם של נוסעים-טיילים המביאה להרפתקה, חיים על הקצה עם כל הסכנות המקיפות אותם.

 

שלושת האמריקאים מגיעים מניו יורק לאורן, אלג'יריה הצרפתית, בשנת 1947. פורט מורסבי ואשתו קיט מלווים על ידי חברם ג'ורג' טאנר במסע שייקח אותם עמוק לתוך מדבר סהרה. בעוד טאנר מתכנן לחזור הביתה בעוד כמה שבועות, פורט וקיט מתכננים להישאר למשך זמן ממושך, שנה שנתיים ולהפוך את השהייה במקום לאורח חיים.

 

בזמן שהם ממתינים להסעה למלון, הקבוצה פוגשת זוג מטיילים אנגלים, גב' לייל, סופרת מסע נרגנת, ואריק, בנה הבוגר. אמו של אריק לא נותנת לו כל הזמן כסף, ולכן הוא תמיד מבקש אשראי והלוואות. במסגרת השחרור המיני והבּיזאריות, המספר מרמז על ידי דמויות שוליות כי בין האֵם לבּן יש סימביוזה בלתי ניתנת להפרדה של זוג נשוי ואחת הדמויות אף מציינת אגבית כי הם שוכבים.

 

פורט מזמין את קיט להתלוות אליו לטיול בעיר. לאחר שהיא מסרבת, פורט עוזב בכעס. במהלך הליכתו הוא פוגש סרסור שמציג אותו בפני זונה במחנה בֶּרְבֶּרִי. השניים כמעט מקיימים יחסי מין והזונה מנסה לגנוב את ארנקו. פורט עוזב במהירות ונרדף על ידי המון. טאנר כמעט שוכב עם קיט. כשקיט וטאנר מתכוננים לעזוב, פורט מגיע. כשהוא רואה את מיטתו, הוא מניח שטאנר בילה את הלילה עם קיט וכועס.

 

בזמן שישב פורט באותו ליל עם הסרסור והזונה הוא שומע מפיהם מעשה על נשים מקומיות שכל חלומן היה לשתות תה בסהרה והן אכן יצאו למסע הזה שבליבתו החופש המוחלט וזה חזק עוד יותר, כי מדובר בחברה מזרחית ומעמד האישה בה עוד לכתחילה נחות וחפצי. אין לה ביטוי לרצון חופשי. הן יוצאות למסע אל לב המדבָּר לשתות תה ונמצאות בסוף מתות בסהרה הגדולה כי סופת החול כיסתה אותן. זה כמובן סיפור אנלוגי ורמז מטרים למותו של פורט עצמו בלב המדבר הגדול ובאמצע המסע.

 

חשוב לציין כי המספר של בולס, על כל נגזרותיו, טורח לספר את הדברים ליד וכמעט, כנהוג במודרניזם. העלילה לא נבררת עד הסוף. אפילו מותו של פורט מזיהום לא מתברר כל צורכו. האם מת מטיפוס או מדלקת קרום המוח, או שמא התאבד באיטיות ושאף למות כי הוא כל הזמן בורח במסע אל פְּנים היבשת, גם כשקשה לו וקר לו והוא קודח, הוא מסרב לסיוע ולטיפול וכל הזמן בורח מן המערב אל תוך המדבר ולפני מותו הוא רואה עצמו חוץ ופְנים, מצד אחד שוכב באותה בקתה עלובה ומצד שני ממש מחוץ לגופו הוא מנהל דיאלוג עם היֵשות שלו, עם האני האחר שלו שרצה כל כך להיות.

 

פורט וקיט נפגשים שוב עם משפחת ליל ומוצעת להם נסיעה במכונית לבּוּסיף, היעד הבא שלהם, אך הם מודיעים שאין מקום לטאנר. פורט נוסע עם הליילים בזמן שקיט וטאנר נוסעים ברכבת, ברכבת עוברת קיט הרפתקה של איבוד אוריינטציה ואובדן חושים כתוצאה משִׁכרות, כי טאנר וקיט שותים שמפניה. הם מתעוררים למחרת בבוקר בחדר המלון של קיט ושוב די ברור שהם שכבו, אך הדבר לא נאמר במפורש בכוונה. קצוות העלילה נותרים פרומים. גם כשאריק הנוכל כנראה גונב את הדרכון של פורט כאשר זה נעדר לרגע מן החדר, גם אז הדבר אינו נאמר במפורש ומטייל לו לאורך הרומן, האם באמת אריק הנוכל הברור עשה את זה או שמא מישהו מן המקומיים סחר בדרכון ומְכרו לאנשי לִגיון הזרים. הרעיון הוא לא המתח הפשוט מי גנב את הדרכון של פורט, אלא העובדה שהוא מבקש להיות חופשי לחלוטין מכל מִמסד וקשר למדינה או ארץ ולכן שילך לעזאזל הדרכון המגביל אותו במסעו אל הלא הנודע הרחֵק מבני האנוש הסדורים והמתורבתים.

 

בבאונורה, בהמשך המסע, פורט מגלה שהדרכון שלו חסר, אך גם לאחר שנודע לו ​​על ידי גורמים מקומיים כי ניתן להחזיר את הדרכון במססד, פורט מחליט להמשיך באוטובוס הלאה עם קיט על מנת להימנע מפגישה עם טאנר. זה הרציונל העלילתי, אך ההסבר הפואטי הוא שהוא בורח מן האמריקני נציג המערב. במסע הזה, פורט כאמור לוקה בטיפוס או בדלקת קרום המוח. בבית המלון לא מוכנים לארח אותם בשל המגיפה. הם נשארים ללון באיזו בקתה רעועה. קיט שומרת עליו ומגינה עליו לזמן מה, אבל אז היא יוצאת והוא בדיוק מת. כשהיא חוזרת לחדר היא רואה את הגופה ומחליטה לא לספר את הדָבָר אלא לחמוק החוצה בצער ובכאב אל תוך המדבָּר, הסהרה, נראה לי שהם כבר במאלי, כדי לחוות את האובדן בלי כל תיווכֵי הבירוקרטיה המערביים ובמידה מסוימת היא מאבדת קשר עם המציאות בחוץ ותרה אחר מציאות אחרת.

 

בעצם היא נעלמת במדבר. טאנר, שחשב לשהות זמן קצר במסע הזה, נותר לחפש אותה בשל הסיפור הנותר פתוח והרגש כלפיה. הוא מבקש לסגור מעגל. לאורך הסיפור הגיבורים נתקלים בממסדים השונים ובעיקר בכוחות הצבא הקולוניאליסטי הצרפתי. קונטרסט תהומי נפער בן שלושת הגיבורים, כולל טאנר, לבין הקצינים הצרפתיים הקולוניאליסטיים השולטים על האזור ובאמת לא מבינים את פשר המעשים המוזרים של האמריקנים ההרפתקנים.

 

קיט משוטטת במדבר עד שהיא נמצאת על ידי שיירת גמלים של רוכבים גברים ערבים בהנהגת בֶּלקאסים. הוא ועוד גבר מבוגר אונסים אותה ואחר כך באופן קבוע כופים עליה מין עד שהיא כביכול מתרצה. בחיפוש אחר החירות היא בעצם מאבדת את חירותה והופכת לשפחת המין שלהם. בֶּלקאסים מלביש אותה כאמור בגדי גבר כדי שלא יזהו אותה, שוב העניין של הפלוּאידיות המינית.

 

לאחר שהשיירה מגיעה לביתו בניז'ר, בֶּלקאסים נועל אותה בביתו. על אף היותה שבויה בין בֶּלקאסים לקיט מתפתח רומן. החיים הם דבר מורכב ביותר. קיט מתגלה במהרה על ידי נשותיו של בֶּלקאסים, כאן היא עוברת טקס של אישה המקבלת עדיים והופכת לרכוש הבעל. היא מסרבת ומשליכה את העדיים ארצה. עוד לפני כן, אחת מנשות הבית העתיקות, מקיימת בה טקס אלים בשוט עם לחשים כאשר לפני זה המקומית המתעללת בה בלעה שיקוי. הסצינה נגמרת במכות מצד הנשים ומצד בֶּלקסים שמגיע.

 

נראה לקיט כי נשות הבית, אולי בגלל קנאה, רוצות להרעיל אותה באמצעות משקה חלב חמוץ. פעם אחר פעם הן דורשות ממנה לשתות את המשקה. היא מחליטה לברוח ומצליחה במידה מסוימת על ידי העלמת עין של הנשים, שוב הדבר לא ברור עד הסוף בכוונה ברומן, לצאת שוב אל הדרך הגדולה, הפעם בעיר.

 

קיט מוצאת את עצמה מבולבלת בשוק המקומי ונתקלת בגברים, חלקם אנשים טובים, שמזהים מייד כי היא בת המערב לבנה. בסופו של דבר היא נמצאת, אילמת וכמעט מטורפת, בבית חולים קתולי על ידי צוות השגרירות האמריקאית, אשר התבקש לחפש אותה על ידי טאנר. היא מועברת חזרה לטנג'יר ומשם למשפחתה באמריקה.

 

הסוף כביכול טוב כי היא לא מתה במדבר, אבל אתה שואל את עצמך את השאלה עד כמה היא באמת מאושרת לחזור אל ההוויה ממנה היא ברחה. מה גם שהמספר מציין כל הזמן כי לא רוצה לחזור. היא ממש צועקת את זה, מייללת את זה, שהיא לא רוצה לחזור לחיים המערביים מחד גיסא; אך גם לא רוצה להישאר במעמדה הנחוּת והשִׁפחתי במזרח כאישה מאידך גיסא. כביכול אין לה מוצא והיא בוחרת באֵלֶם. הקורא מרגיש שהיא מעין זומבּי כזאת בסוף הרומן הנגררת בידי האחרים ונשאלת השאלה העקרונית האם היא תשוב לשפיות המתבקשת ותחזור אחרת? ממש כמו שקורה לדניאל ברומן "מסע דניאל" של יצחק אורפז, הסופר האקזיסטנציאליסטי המופשט, דניאל החוזר מן המלחמה, מלחמת ששת הימים, בורח מחברת אנשים לחיות על חוף הים חיי הומלס ארעיים ומושחח עם גרגר החול שיחה פילוסופית, רק כדי לחזור חזרה אל העיר הגדולה יחסית, אחֵר. לא ברור על פי בולס מה יעלה בגורלה של קיטי. הסוף נותר פתוח ופרום במתכוון, כפי שבולס אוהב.

 

כעת, אחרי כל המסע המילולי הארוך הזה, אפשר לחזור למונולוג שפתחתי איתו את המאמר של פורט הגיבור מתוך הספר, שחלקו מופיע בסוף הסרט של ברטולוצ'י וחותם אותו במילותיו של בולס עצמו המצולם. בספר, בפרק 24 אחרי מותו של פורט, קיט נזכרת בדיאלוגים שלהם על המוות. הם משוחחים על המוות והקטע החותם את הסרט לקוח משם. דברים יפים ומעוררי מחשבה אומרים השניים החושבים האלה, אינדיבידואליסטים קיצוניים בעולם המודרני שהנפש שלהם חיברה אותם לבלי הינתק כאילו יש משהו מסוכן מאוד מעבר לשמיים שלא תוכל להתגונן מפניו לבד, תמיד תיכשל. השיחה הלֵילית שלהם על המוות באותו פרק מרתקת. הבה אצטט בהרחבה מעט מתוכה כשבמרכזה אותו ציטוט מופלא הבא בסוף הסרט, ואני מניח שכעת הטקסט הזה ייגע בכם כקוראים, מי שצלח את המאמר עד לכאן, קצת אחרת. תמיד הדברים נקראים בקריאה שנייה ושלישית קצת אחרת. הנה הרגע שבו קיט מבינה שפורט מת כאן לצידה והיא מחליטה לצאת למסעה במדבָּר לבד כדי להתמודד עם האובדן:

 

"מאוחר הרבה יותר בבוקר, כנראה מתוך תשישות גמורה, היא החלה לפסוע במסלול מעגלי קטן באמצע החדר, כמה צעדים לכיוון אחד וכמה צעדים לכיוון אחר. נקישה רמה בדלת קטעה זאת. היא נעמדה בלי תנועה ובהתה בדלת. הנקישה נשנתה. קולו של טאנר, מהוסה במתכוון, אמר: "קיט?" ידיה חזרו שוב לכסות את פניה, והיא המשיכה לעמוד כך כל עוד הוא נשאר מחוץ לדלת, פעם מקיש חרש, פעם בקדחתנות עצבנית, פעם חובט באלימות. משלא נשמע עוד שום צליל, היא התיישבה על יצועה לזמן־מה, ובתוך זמן קצר נשכבה אפרקדן וראשה על הכרית כמו כדי לישון, אך עיניה נשארו פקוחות ובהו למעלה, מקובעות כמעט כמו אלה שלידה. אלה היו הרגעים הראשונים של קיום חדש, קיום מוזר שממנו היא כבר הציצה פעם אל יסוד הנצח שעתיד להקיף אותה. האדם המונה בטירוף את השניות בדרכו לתפוס רכבת ומגיע מתנשף בדיוק כשהיא נעלמת, ביודעו שהרכבת הבאה לא תגיע עוד שעות רבות, מרגיש משהו מאותו גודש פתאומי של זמן. תחושה רגעית של טביעה ביסוד עשיר מדי ושופע מדי מכדי שיהיה ניתן לעכלו, שלכן נהיה חסר משמעות ולא קיים. בחלוף הדקות היא לא חשה כל צורך לזוז; שום מחשבה לא שוטטה לידה. עתה לא נזכרה באף אחת משיחותיהם הרבות על רעיון המוות. אולי משום שלרעיון על המוות אין שום דבר במשותף עם נוכחות המוות. היא לא זכרה כיצד הסכימו שאדם יכול להיות הכול מלבד להיות מת, ששתי המילים יחד יוצרות אנטינומיה. גם לא עלה בדעתה איך פעם חשבה שאם פורט ימות לפניה, היא לא באמת תאמין שהוא מת, אלא שבאופן כלשהו הוא חזר לתוך עצמו ויישאר שם, ולעולם שוב לא יהיה מודע אליה; כך שלמעשה היא זו שתפסיק להתקיים, לפחות במידה רבה. היא זו שתיכנס בחלקה לתחום המוות בעוד הוא יימשך, כייסורים בתוכה, כדלת שנשארה סגורה, כאובדן של הזדמנות בלתי חוזרת. היא כמעט שכחה את אחר הצהריים באוגוסט לפני קצת יותר משנה כשישבו לבדם על הדשא תחת עצי האדר ועקבו אחר סערת ברקים שגרפה אליהם את הנהר שבעמק ונושא המוות עלה בשיחתם, ופורט אמר: 'המוות תמיד נמצא בדרך, אבל העובדה שאתה לא יודע מתי הוא יגיע מרחיקה ממך את סופיות החיים. הדייקנות הנוראה היא השנואה עלינו כל כך. אבל משום שאנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים על החיים כעל באר בלתי נדלית. אלא שכל דבר קורה בעצם רק מספר מסוים של פעמים, מספר קטן מאוד. כמה פעמים עוד תזכרי אחר צוהריים מסוים בילדותך, אחר צוהריים שהוא חלק כל כך עמוק ביֵשות שלך, שאת אפילו לא יכולה לתפוס את החיים שלך בלעדיו? אולי עוד ארבע־חמש פעמים. אולי אפילו זה לא. כמה פעמים תראי ירח מלא זורח? אולי עשרים. ובכל זאת כל זה נראה אין־סופי'. היא לא האזינה אז משום שהרעיון דיכא אותה; כעת, אם הייתה מעלה אותו ברוחה, הוא היה נראה לא לעניין. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב עכשיו על המוות, וכיוון שהמוות היה כאן לצידה, היא לא חשבה על כלום. ועם זאת, במקום עמוק יותר מהאזור הריק שהיה תודעתה, בחלק הכי כָּמוס ופנימי של נפשה, כבר נֶהֱרָה רעיון".

 

 

שמיים מגינים מעל, פול בולס, תרגום מאנגלית: סמדר גונן, עריכת תרגום: דבורה נגבי, עריכת הסדרה: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין, עם עובד ספריה לעם, 2022, 56.40 שקלים באתר ההוצאה, 37 שקלים לספר דיגיטלי באתר "עברית".

 

 

המאמר פורסם בדפוס בחוברת "עמדה 52", ביטאון לספרות, קיץ 2024, שראתה אור בימים אלה. עורכים: אריק אלף, עמוס אדלהייט, יובל גלעד, חן יסודות ורן יגיל, עיצוב העטיפה: מאיר סדן. החוברת רואה אור בתמיכת מינהל התרבות, משרד התרבות והספורט, ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות – מפעלים ספרותיים. מחיר מומלץ: 85 שקלים. להשיג בחנויות הספרים.