רן יגיל סופר ועורך
ספר הסולם והשיר שלא שרו מעולם
טורי: ביקורת ועוד איך תהיה… על ספרי השירה של בלפור חקק והרצל חקק, "סולם הכֵּלים השבורים" ו"השיר שלֹא שרו מעולם", בהתאמה, בלוויית נספח משל המשוררים.
האחים חקק, התאומים, בלפור והרצל, שנולדו בשנת קום המדינה וזה חשוב וסמלי ביותר מבחינתם, 1948, והיו חתני חידון התנ"ך העולמי לנוער בצעירותם, בלפור החתן והרצל סגנו, הם בעלי ידע רחב בתחום היהדות ובכלל. השניים הם משוררים טובים בהחלט, שלא זכו למעמד הראוי בקריית ספר שלנו. אולי כי יש להם נטייה אישית לוויצלאך מילוליים ואולי כי הם כותבים הרבה עַל ואֶת… דהיינו הרבה שירים ומאמרים בחֶזקת, אם להשתמש במונחים קבּליים של הסופר האהוב דוד שחר, אין הכלים של הביקורת יכולים להכיל ולעכּל את השפע, דהיינו את היצירה שלהם, כאשר העיקר מתערבב בטפל לא אחת.
ואולי הדבר בכלל קשור לעובדה שהם עסקני ספרות חיוביים, או מוטב לכתוב יזמֵי ספרות שעמדו שנים בראש אגודת הסופרים ורכשו להם, כמו שהמשורר דוד אבידן אומר בשירו הנפלא "יפּוי כוח", גם ידידים ובעיקר אויבים, וייתכן בכלל שהדבר קשור במידת-מה להיותם מזרחים וגם ימנים. כך או כך, לא ישנה בכלל אם הם ינופפו בפרופסורים מכובדים כאלה או אחרים שכתבו עליהם, אין לדבר חשיבות, מעמדם הספרותי לא טוב ושלא בצדק.
שמא דווקא התאוֹמוּת עומדת בעוכריהם, כי תאומים נתפסים תמיד בהוויה כדבר קומי, דופּליקטבי וקליל ומתייחסים אליהם תמיד כמשורר אחד בעל שני ראשים, בעוד שהשניים במהותם השירית שונים זה מזה, ושיריהם, אגב, מן הראוי שיזכו ליחס מכובד ורציני ולא מן הפה אל החוץ בלבד בחזקת מס שפתיים, אלא באמת ובתמים.
לאחרונה קראתי את שני הספרים עבי הכּרס של השניים שיצאו לאור בצוותא. לא בטוח שזה מעשה מו"לי נכון מבחינתם. הספרים מרובי שערים, שלא לצורך, ועם זאת, בתוך הסינטגמה הטקסטואלית הזאת, בתוך השערים, יש פנינים שיריות לא מעטות. בחרתי להתייחס כדבעי לכל משורר בנפרד ולכל ספר לחוד, כי כך ראוי בעיניי. הרי כל משורר עומד בסופו של דבר כשלעצמו והוא עולם ומלואו.
ספרו של בלפור חקק "סולם הכֵּלים השבורים" נגע מאוד ללִבִּי בליריות שלו למרות עוביו המטעה המורה כביכול כי לפנינו שירה המהלכת בגדולות. את שמו של הספר מסביר לנו בלפור כמחנך כבר בתחילתו מעֵבר לַהֶרְמֵז הברור לסולם ליעקב וכך הוא כותב בתחילת ספרו:
"ויותר שהיה מידד חכם עוד לימד דעת את העם אוהבי השיר ואיזן וחיקר, תיקן מְשָׁלים ושירים הרבה: ביקש מידד למצוא דברֵי חֵפֶץ גם בכֵּלים השבורים, וכתוּב הכול יושֶׁר דברי אמת: ויותר מהֵמָּה בני היזהר עשות ספרים ושירים הרבה בזה העולם: סוף דבר הכול נמצא על סולם בין שמיים וָארץ, והכֵּלים השבורים זה כל האדם".
יפה, כלומר מדובר פה באיזו הוויה קיומית קבּלית מעודכּנת כמו אצל הסופר האהוב והחשוב דוד שחר, אלא שהאחים חקק, לא שעו לעצת מידד החכם המהדהדת את קוהלת והם אכן עושים שירים הרבה. פעמים יפה להלל ופעמים פחות מכך. הנה אחד קצר יפה שכזה הפותח את הספר ונקרא פשוט "הסולם":
"השכמתי בַּבּוקר / לכתוב שירת שחרית, / תפילת המילים // בַּמדבר הייתי, ורק שָׁם / נפתחו לפניי שערי תפילה / נעולים // מִקֶּדֶם לַתּוהו היו מלאכים / והייתי בְּעֶצֶם הסערה, / אז הוחל לקרוא בְּשֵׁם / השירה: // מתוך הקליפות והניצוצות / באו אליי השירים / מסולם הכֵּלים השבורים".
באופן מקורי ויפה מחלק בלפור את ספרו לשערים הקרויים סולמות: סולם ראשון: זהות; סולם שני: אהבה; סולם שלישי: משפחה; סולם רביעי, ירושלים (עירם של התאומים ואהבתם הגדולה שעליה אף כתבו ספר משותף); סולם חמישי: סיפורים ומיתוסים; הסולם השישי (אנא שימו לב כאן לה"א הידיעה שהיתוספה לצירוף סולם שישי, כי זה שער חשוב שיש בו תפנית נושאית, תמטית, הגלומה בשמו) חותם הכֵּלים השבורים; סולם שביעי: השירה; סולם שמיני: תנ"ך מחדש (כולנו זוכרים כאמור כי בצעירותם זכו האחים בתחרות התנ"ך העולמית לנוער וכשם שהם אוהבים את ירושלים כך הם אוהבים את התנ"ך); סולם תשיעי: חתימה.
עיניכם הרואות מתוך שמות השערים, עוד לפני שניגע בשירים גופא, כי בלפור, וגם הרצל ביתר שאת וביֶתֶר חומרה, הם אנשים המבקשים לשמר את הפַּעַם. החלוקה התמטית הזאת לסולמות נותנת לך את ההרגשה בקריאה על פני הרצף שאתה בסולם אחד גדול ומתמשך וכל שער הוא לא רק סולם הוא גם חווק, שלב אחד של טיפוס למעלה, תוך שמירה על שלשלת הדורות. הטיפוס בסולם הוא תמיד תוך הבּטה למטה אל הבסיס ממנו באתָ וכדי שלא נִטעה בזה חלילה כותב לנו בלפור: "ספר זה וכל השִׁירוֹת מוקדש לרצף הדורות: לסָבים ולסבתות, לאבי מורי ולְאִמי מורתי, לשלושת בּניי והכּלות, ולכל נכדותיי ונכדיי. עוד נִמשכת השלשלת".
ככלל, אמנים ויוצרים הסבּים סביב מעשה האמנות בתרבות נחלקים בשני אופנים: יש החיים את השֶׁבֶר וזה מֵזין אותם ואת יצירתם ויש החיים את האיחוּי וזה מֵזין אותם ואת יצירתם, רוצה לומר: יש אמנים של סכִיזמה, ביוונית בֶּקַע, הכוונה לשֶׁסַע, פילוג, ניגוד, ויש אמנים של סוּמָה, בלטינית מִכלול, והכוונה לסיכום ולסינתזה. למשל ברוך קורצווייל הוא מבקר ספרות מודרניסט קטסטרופאלי שחי את קרע הדורות המֵזין את ניתוח הספרות שלו; לעומתו, אליעזר שטיינמן הוא מסאי ספרות מודרניסט שמנסה להחיות את האיחוי ולהתחבר אל הדורות הקודמים כי למרות ביקורתו על ביאליק, למשל, הוא כתב את "בְּאֵר החסידות" וליקט סיפורי חסידים, בניסיון להתחבר אל מעשה הסיפֵּר של דורות קודמים.
הסופר אשר ברש, או המשורר יצחק למדן הם בדיוק אמני האיחוי, הסיכום של חוליות ספרותנו והחידוש. להבדיל למשל משלונסקי וזך, הם לא ביקשו לבעוט בדור הקודם אלא להכיל אותו, להמשיך אותו ולהוסיף באופן מקורי עליו. בדיוק לַכָּנָף הזו של הספרות שייך בלפור וביֶתֶר שאת כמובן הרצל. כדאי לציין שכוחו של הספר של בלפור הוא דווקא באישי ולא בדֶקלרטיבי, דהיינו ההצהרתי. רק כשההצהרה האידיאולוגית פואטית נובעת מן הפרטי והאישי, במקרה שלו, היא מקבלת עוצמה. פחות אהבתי את שירֵי האהבה שלו שיש בהם משהו תבניתי ואמירות קבועות יתר על המידה. הנה שיר משפחה בעל צד לאומי, אומתי,יוצא מן הכלל בעיניי של בלפור מתוך הספר, שיר הקרוי בשֵׁם היפה "גנֵי בָּבֶל התלויים":
"נולדנו שניים תאומים / מתוך גני בָּבֶל התלויים / הפלא השביעי בעולם. // שמענו מייד הֶמיית נבָלים הומים: / צלילים של נהר, של ים. / כבר אז שמענו קולות מן המים, / קולות חֲצַר הקודֶש בירושלים. // כל בעלי השיר והפרנסים / יצאו אלינו להקדישנו בשיר / להלבישנו כותנות פסים: // למשוח אותנו במים / מנביעת העיר. / מַזים עלינו, טובלים מרחוק מתיקות / ניגון ירושלים מגיע מהשילוח / הולך ומצטלל לשם ייחוד. // ושם בגני בבל התלויים / החל מֵחצות היום / מעל ישיבת נהרדעא / היינו בבגדאד עם בעלי השיר מירושלים / מתנבאים בארץ יהודה. // בקפיצת דרך נטשנו / אדמת בני חם / טעמנו מן החֶמדה / הגנוזה בירושלים / החֶמדה שמֵעֵבֶר לים. // עמדנו בכותנות פסים עֵדים / עקודים ונקודים / ואמרנו נבואת הילדים".
מעניין הדבר כי שני הנסיכים העיראקיים הצעירים לימים הללו, אשר ביצעו את קפיצת הדרך הקדושה מבגדאד קריה אהובה לירושלים קריית קודש, עומדים בסוף השיר היפה הזה "עקודים ונקודים". אפשר לראות זאת בשני אופנים: מן הצד האחד הם נכונים לשאת את שרשרת הדורות על גבם, הנה מגיע תורם, זאת שעתם היפה; אלא מאי, מן הצד האחֵר, עקוד פירושו גם חיה קשורה כדבעֵי בידיה וברגליה, לא סתם קשורה, אלא כפותה באופן נורא ברגליה האחוריות והקדמיות יחדיו. אויה! זה כבר לא כל כך חיובי, כי מטרת הכפיתה היא העלאת החיה לקורבן, הֶרֶג שלה. כלומר בלפור חש, אינני יודע אם גם הרצל חש כך, כי הוא נָקוּד, מסומן בנקודות ומוברר, מובחר; אבל גם עָקוּד, כמי שעושה משהו משל היה קורבן או שעיר לעזאזל, המוּבל לַמדבּר לארץ צייה. מעורר מחשבה.
השיר היפה הזה של בלפור "גני בָּבֶל התלויים" מוליך אותי ישירות לספרו הייחודי והיומרני יותר מבחינת המיזם של הרצל הקרוי "השיר שלֹא שרו מעולם". ספר השירים העבה הזה מחולק לארבעה חלקים גדולים, חטיבות שיריות תחת הכותרות: "הוויה ומסתור", "רוח ומקום", "כתב ותולדות" ומה שאותי עניין בספר הזה הוא דווקא השער הרביעי שבו נעשה ניסיון של המשורר לכתוב אֶפּוֹס יהודי-ישראלי עכשווי במעין יצירה כולית בת כמעט מאה טורי שיר רחבים על פני מאה עמודים.
הרצל הוא משורר מאוד יומרני, וגם אם לטעמי כיוון מאוד גבוה ובפועל לא עמד עד הסוף במשימתו ולא צלח באופן מלא ביצירה הזאת, הרי שעצם הניסיון לכתוב אחרת מן המקובל הוא אדיר ומפואר ורק עליו מן הראוי לתת לו נקודות פואטיות, על החיפוש. עם זאת, צריך לציין בפירוש כי האֶפּוֹס סובל לא אחת מדִקלומיות יתר מסכתית, משל היינו בטקס סיום בתיכון או בצבא, וכן מעודף הֶרמזים.
הֶרמזים, אזכורים ליצירות אחרות, קלאסיות ומודרניות, למבעים מן המקורות, הם יפים אם הם באים באופן מורכב ובמידה וכאן הם באים בגודש עצום כמין התנאות שלא לצורך, אורנמנט עודֵף יתר על המידה. אפילו המשורר עצמו כנראה הרגיש בזה כי בלית ברירה בסוף האפוס הוא מפרסם מעל 50 עמוד של הֶרמזים המופיעים באפוס עצמו. לטעמי זה יותר מדי. עודפות הגורעת ולא מוסיפה. במידה רבה היא יוצרת תחושה שלמשורר אין קול משלו וסגנון עצמאי והרי אין זה כך.
ועם זאת, האפוס הזה ראוי להערכה והזכיר לי בצד הלאומי, הרגיש והלירי שלו את הפואמה העצומה של אנדה עמיר-פּינקרפלד בשעתה "אַחַת", גם היא לאומית ולירית, דקלרטיבית, ובמקרה שלה גם פמיניסטית וחלוצית מאוד. עוד אפשר למצוא כאן השפעות לא מעטות של אורי צבי גרינברג (אצ"ג) ושירת הרחבוּת שלו, אפילו בבחירת המילים והשדות הסמנטיים, מילה נדירה כמו כֹּסֶף במלעיל, לשון כיסופים המדהדת גם את הצבע הכָּסוף ובכלל הטון השירי הנבואי והתקדשות המשורר במלאכתו, מלאכת השיר, מזכירים את אצ"ג ומשוררים פחות מוכרים לצערי כיום לאוהב השירה כמו יצחק למדן ויהושע טן-פַּי.
הרצל כנראה מאמין כי אפשר לחוות את העולם כולו דרך השפה, ובמקרה הזה שלו השפה העברית, ואכן הספר כולו והאפוס בסופו מתרכז בעובדה כי גבולות העולם שלך, הממשי והפואטי כתוצאה מזה, כפי שקבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, הם גבולות השפה שלך. ואם גבולות העולם שלך הם גבולות השפה שלך, יש להתרכז בשירה בשפה ובדיון בשפה כאשר מדובר בשירה כדי לחשוף את בִּטנת התרבות, והרצל מכוון גבוה ומבקש לכתוב, שימו לב לכותרת היומרנית של המשורר את "השיר שלֹא שרו מעולם", כלומר עד להרצל ולאפוס שלו, לא שרו את השיר הזה. והוא מסביר לנו בפתיח לאפוס במילותיו הוא:
"ככל שגדלנו, שבגרנו, למדנו להבין. אכן, היינו חיילים קטנים בשליחות לא נגמרת. הפנמנו פסוקֵי-שיר, פסוקֵי-תפילה, פסוקֵי-מקרא: הכול נגרס כגרעיני קמח, נטחן בנפשותינו עד דק. הרוח הגדולה הזאת הרעידה חיים, הצמרמורת הזאת לא עזבה אותנו. העברית היומיומית והשירה שפרצה בשנות השישים – כל אֵלה היו זרות לרוחנו. זה היה חֵלק מן העולם החומרי, משגרת היומיום. אבל, הלב והנשמה היו נאמנים: שרויים כמקדֶם, בממדים פלאיים של עברית נבגדת. שפה, שהנה שבה לחדש נעוריה, שבה לחיים. אבל, לפתע כמו מכת אופל: שפתנו האצילית, היפהפייה המתעוררת, המשוררת, חשה נדחקת לשוליים".
אתם כבר מבינים ודאי, התאומים רואים עצמם כחלק ממסורת הספרות העברית בִּנְהר הדורות האינסופי של היהדוּת והישראליוּת העברית והרצל נאחז בדמות חינוכית באפוס כמובן, שהנחילה להם את המסורת הזאת, המורה האהוב שלהם בילדות, מיכאל סגל, שהאהיב עליהם את אחרוני גדולי השלשלת: חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן. התאומים חיים את הוויית האיחוי להבדיל מהקרע והשבר. הרצל ממשיך וכותב בפתיח לאפוס שלו כך:
"המרד בשירת ביאליק ובשירת אלתרמן – הִכּה בכול. מפנֶה מְשַׁנֶּה זהות. נתן זך כתב על שירת ביאליק: 'עמדת הנביא המוכיח נבנתה כאן על חשבון משהו, והמשורר אף הוא יודע ורואה בכך הֶפסד גדול לשירתו ולחייו' ('דבר', 3 ביוני, 1960). ההינתקות מן השרשרת הישנה נראתה להם מחויבת המציאות: 'שירת ביאליק… מילאה תפקיד היסטורי הכרחי בתולדות הספרות העברית החדשה. הייתה מעין חוליית מעבָר בין שירת ההשכּלה לבין השירה המודרנית יותר' (נתן זך, 'זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית'). אהרֹן שבּתאי כתב על הכובד של המסורת הקודמת: 'זה הנֵטֶל שהספרות העברית כורעת תחתיו', כך סח במאמרו 'לקראת שינוי הנוסח', 'עכשיו', 1985. השירים, שעיצבו אותנו, צעקו בלִבֵּנו: שירת הדורות היא נֶכֶס, לא נֵטֶל!".
מתוך ההסבר נראה בעליל כי הרצל, אפילו יותר מבלפור, הוא אידיאולוג פואטי של הסוּמה, של המִכלול, הסיכום וההמשך ולא של השֶׁבֶר, הוא מאמין גדול בחיבור חוליות ספרותנו ולכן עומד מאה ושמונים מעלות מן המשוררים נתן זך ואהרֹן שבתאי, אידיאולוגים פואטיים אחרים שניסו לנסח נוסח שירי מהפכני ומורד. הוא מתנגד להם באופן נחרץ כי הם בעיניו חיים את חוויית השבר.
אם הרצל המשורר חוֹוֶה הכול דרך השפה והדיון עליה, לא פלא אפוא שלעטיפה האחורית של ספרו הזה נבחרה תמונת הגזוזטרה בביתו של אליעזר בן-יהודה, מחיֶה הלשון העברית. הנה ציטוט קצר ויפה מתוך האפוס השירי "השיר שלֹא שרו מעולם", הכתוב שפה גבוהה, וחלקים גדולים מתוכו מעוררים מחשבה, רגש ועניין:
"נֶחמסנו. תקופה הֶחֱליפה תקופה עַד / נֶעֶלְפָה נפש כּיסופהּ: שנשכּח מבּטינו / אֶל האיבּים. לא לַצִייה. אַתְּ ואני יחד / נשוב לִתחייה. הבלדה בשַׁדמות בֵּית / לֶחֶם. איתה ללכת. זוהַר חיָיל קטן, ולוֹ / צַו ממלכה. כוחו של היחיד הוא כּוחהּ. / מורשה יתומַת לב דווָה בְּמחסן חָשֵׁךְ, / לֵב קָט לֹא שָׁקַט: למי, למי אוֹרישֵׁךְ" (מתוך טור-שיר מס' 5, ירושה תשיב אורהּ, יָקרהּ).
בלפור חקק, סולם הכּלים השבורים (שירים 2022-2016), ציור העטיפה: תפארת-רבקה חקק, עיצוב: מיכה רודד, הוצאת שלהבת ירושלים, 320 עמודים, 80 שקלים. הספר ראה אור בסיוע קרן אקו"ם לקידום היוצר והיצירה הישראלית.
הרצל חקק, השיר שלֹא שרו מעולם (שירים 2022-2016), ציור העטיפה: תפארת-רבקה חקק, עיצוב: מיכה רודד, הוצאת שלהבת ירושלים, 320 עמודים, 80 שקלים. הספר ראה אור בסיוע קרן אקו"ם לקידום היוצר והיצירה הישראלית.
עטיפת הספר בהוצאת שלהבת
עטיפת הספר בהוצאת שלהבת
לבלפור חקק ולהרצל חקק היו השגות על הנכתב כאן, השגות שאני עצמי לא מצאתי לנכון להכניס לביקורתי עליהם. עם זאת, אני מביא כאן את מכתבו הארוך של הרצל חקק אליי שמכיל לדידו תיקונים לביקורתי והשגות שלו ושל בלפור. אני חושב שחשוב לפרסם זאת כאן כנספח, גם אם אני לא מסכים עם רוב הכתוב במכתב התגובה, בעיקר לחלקים המבקשים לעקר את הביקורת או לשנות את האינטרפרטציה, אבל אתם הקוראים היקרים והסבלנים תשפטו. רן יגיל.
18 באוגוסט, ט"ו באב תשפ"ד
לרן יגיל,
שלום.
שמחתי, שמצאת זמן לקרוא בספרי שירינו וחשובה קביעתך שיש לדון כל משורר לגופו,
ולא להתייחס לתאומיות כמשול להבנת השירים.
בנושא שירתו של בלפור –
מתחייב דיוק בעניין הבנת הביטוי 'עקודים ונקודים' – וניתוח הדברים כקשורים לנושא
השעיר לעזאזל רחוק מן המשמעות של הביטוי. 'עקודים ונקודים' נזכרים בסיפור לבן ויעקב,
וזו הייתה דרכו של יעקב להעשיר את צאנו. עקודים ונקודים – מדובר בסימני היכר, הבדלה בין סוגי הצאן – ואין קשר כלל לנושא השעיר לעזאזל, לעקידה – בראשית פרק ל',
ומכאן לדיון שלך בספר שיריי, ואני מבין שבחרת להתמקד בחלק הרביעי,
בפרק 'השיר שלא שרו מעולם'.
לצערי, הביטוי לא הובן כהלכה. שירת הילדים במקהלה מחוברת לשירת הדורות, והנה
קמה מולה שירה זרה. במבוא לשיר זה תיארתי את החיבור לאותם שירים שלמדנו בעל פה, במילים 'הנאמנות הלוחמת לתיבת הזמר' – והעליתי בצד זה את החשש שלנו, מן העובדה ששירה זו הוכתה, כמו לא הייתה – ואני שואל שם 'איה קול הקסם הפלאי, הנעלם, שמא לא שרנו את השיר מעולם' – עמוד 162.
לכן נכתב השיר הזה, כדי לומר לקהל של היום: אתם בוודאי תוהים, מה הוא אותו שיר שלא שרו מעולם. תשובתי – ניסו למחוק אותו, ואין שרים אותו – קמתי לשיר את השיר הזה,
להילחם את מלחמתו, להחיות את שפתו.
ניצני התובנות האלה מלווים את פרקי השיר, את סיפורם של ילדי המקהלה המבקשים את שירם שנמחק, כאילו אבד המזמור לעד:
המורה אומר לתלמידיו 'הוא נעלם' – עמוד 226. 'השיר המדמם' עמוד 213.
'איך השירה באמצע חיינו נפסקה, אבד מזמור, קניין לעד' – עמוד 244 – ואני מניח שגם אתה תסכים, כמה חשוב כאן נספח הארמזים – חשוב מאד לזכור היכן נכתבה אותה שורה כואבת, 'באמצע חיינו נפםקה' – מאין זה שאוב. שירה היא דו שיח, והדור הזה לצערי שכח ברובו את הבשורה הזאת. הנספח לדעתי אינו מיותר, הוא אוצר לדורות.
הילד חש ורועד בכל גופו – – 'המשורר ושירתו נשכחו לבדם' – עמוד 219.
לאורך השיר הילד ששירתו נגזלה ממנו שואל לאן נעלם השיר הזה, 'איפה אותו קסם,
הכינור השירי, הערירי, מן הדף חתר הגל הנושם…" עמוד 237.
השיר הישן ששרנו הוכה קשות, נמכר לזרים – לפי השיר בעמוד 173 – ואפילו אבד, 'נשמת השיר הגנוז כאיננו' – שם. זה השיר שחשנו כאיננו כמו לא שרו אותו מעולם. קמתי לשיר אותו. ובצדק אתה מחבר זאת לאהבת השפה, ולגזוזטרה של בן יהודה. השיר שלי נלחם למען השיר הישן, בשל 'מורכבות השפה' – עמוד 200. כששירנו נרדף גם השפה נרדפת,
שם בעמוד 200. והשורה שמתכתבת עם הספרות העברית 'שפתנו עברייה, מי ידע חייך?' –
נספח הארמזים ייקח את הקורא למקור, זו באר המים החיים. השפה החדשה הסכימה להתרוקן מכל האוצרות – ומה פלא שהילד הכותב בוכה – 'אצילנה בשארית כוחותיה' עמוד 229 – כי אכן פצעה אותו השירה החדשה, ובכוחה היא צולפת בנו, 'מה להם שפתנו מיושנת… יבכְּרו שפה מתרוקנת' – שם.
השירה אכן יומרנית, היא לא חוששת לשאת את דגל השיר שננטש, ומבקש מאיתנו ילדי המקהלה שכה אהבו אותו, 'כתבוני לדורות' – עמוד 214 – ואכן בנספח הארמזים, אני מביא את המקור לשורה זו. חשוב לתת את סל הארמזים, כי לצערי הרב, והוא רב מאד, הדור הזה שכח את הדיאלוג בין השפה לבין מקורותיה. אתה בוודאי יודע שילד בבית ספר לא יכול לזהות היום מה מסתתר מאחורי שורות של ביאליק או עגנון. כשאנו היינו ילדים, ידענו גם ידענו. ולא פלא שזכינו באליפות העולם בתנ"ך – ולא פלא שכתבנו את 'פרקי ברדיצ'בסקי' – במחקרנו מצאנו בקלות את הרמזים למטעני מסורת בסיפוריו. הנספח שלי הכרחי, כדי לסייע לדור הזה ולדור הבא – ואולי זו יומרה – אבל אולי זה יוביל קוראים לקרוא את היצירות שנחבאו בארמזים. בעיניי הנספח הזה הוא כבוד לתרבות, כבוד לשפה שאבדה לנו במידה מסוימת, בעקבות השירה החדשה.
'מי יכרות מנפשנו קשר פז לשפת המראות' – כך שירי בעמוד 249 – ומה פלא שעליי לתת בנספח הארמזים את הקשר לשפת המראות של ביאליק. הדור שלנו שכח את הקשר לשירת הדורות. ועל כך חבל.
בשיר שלי בעמוד 207 – אני מדבר על האוצר של אותה שירה שנמחקה, ובשיר שלי כתוב –
'לא על כלות החיים אבכה, על כליון / התוכן הנשגב היקר יותר מן החיים'.
כשנמחק השיר הזה כאילו שרו אותו מעולם, קם המשורר והחליט לשיר אותו, לתת לו חיים
מחדש. בעיניי זו אינה יומרה, זו שאיפה נ ש ג ב ה.
השירה שלי חותרת לכך – שגם השירה החדשה תלמד להתחבר לשירה הישנה, שלא תהיה מלחמה בין שתי השירות. 3 שורות הסיום בעמוד 258 צועקים אמת זו בקול.
נראה לי שהצגתנו כ'עסקני ספרות' לא חשובה למאמר. לשיקולך. כשכותבים על שמאי גולן או על אורציון ברתנא או על איתמר יעוז קסט וכך על נתן יונתן ושולמית לפיד… איש לא מציין שהם היו 'עסקני ספרות' רק משום שהיו יושבי ראש אגודת הסופרים או נשיאי האגודה.
כמובן, כל הדיוקים הם לשיקולך, למבקר מותר לראות את מה שעיניו רואות.
אגב, בשנת תשפ"א זכינו בפרס תרבות יהודית והשופטים ציטטו בחוות דעתם את השיר שלי – השיר הופיע בספר שיריי 'אנא בכוח, אנא בשיר' – –
"אַרְבָּעַת אֲלָפִים שָׁנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב
אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה.
כָּל מַה שֶׁמְּנַסִּים
לִמְחֹק."
(הרצל חקק)
הנה גם בשיר זה אני שיר שניסו למחוק אותו, ואין זו יומרה
בברכה, הרצל חקק