ובשקט הולך וגובר / צדוק עלון / ביקורת ועוד איך תהיה…

צדוק עלון – משורר היש האופטימי

צדוק עלון הוא משורר ייחודי ביותר. נשאלת השאלה במה כוחו הפואטי והא כיצד הוא נבדל ממשוררים אחרים? התשובה מבחינתי חדה וברורה. צדוק הוא משורר מטעה ומתעתע, כי כוחו אינו בלשון הייחודית הפרטית כדרכם של משוררים מִני אז, וכוחו גם אינו באמצעים הפיגורטיביים הספרותיים המופלאים שיכול המשורר להרעיף על קוראים: שפע דימויים, מטאפורות, מטונימיות וכו'. כוחו הפואטי גלום ברעיון שמאחורי השירים בכלל ובתפיסה הפילוסופית החוזרת ועולה בהם בפרט.

רגע, אבל לימדו אותנו כבר מורינו ורבותינו האסתטיים והצרפתיים עד קצות אוזניהם פול ואלֶרי וסטפאן מָלארמֶה כי שירה למעשה אינה בנויה מרעיונות אלא ממילים, מילים אחרות שיוצרות הזרה וחיבורי תודעה אסוציאטיביים וחד פעמיים. טוב, זה נכון, אבל לא אצל צדוק עלון. אצלו הרעיון הפילוסופי הוא העיקר, ולכן מי שיתעקש לא לקרוא לו בהכרח משורר בהגדרה המסורתית של המושג אלא כותב פרגמנטים, או רצפים מחשבתיים העוסקים באני, בחברה ובזהות, בטבע, רצפים שיש בהם אלמנט פרוזודי של קצב ומשקל, ודאי יצדק, שהרי הא ראיה לזה היא שאת השירים כאן בספר מנמרים קטעי פרוזה הגותית אישית ביותר, עדינים ויפים להלל.

כל ההבדל בינם לבין השירים הוא בסך הכול בהעמדת מספֵּר המגולל עלילה קצרה מנקודה אחת לאחרת בלשון תחבירית סיפורית; אבל מצבים חזקים, מבעי מחשבה ורעיונות יש גם בשירים באותה המידה. וגם כשצדוק כתב רומן שנקרא "עמוד- שניים ליום" הבנוי פרגמנטים, הרעיונות הפילוסופיים שאותם הוא חי ובהם הוא דוגל בעקבות מורו ורבו הפילוסוף בן המאה ה-17, ברוך שׂפינוזה, מצויים גם שם.

ובכן, מה עומד בלב הפילוסופיה של צדוק ומאכלס שוב ושוב את יצירתו הבֶּלטריסטית הייחודית שעליי תמיד עושה רושם באדיקות הנושאית שלה. אם אורי צבי גרינבּרג בתחילת דרכו הפואטית, לפני שהתמסר כולו לגניוס היהודי וללאומנות בנוסח מלכוּת בית דוד, דיבר בפואמה הגדולה שלו על הכרת היֵשות, הרי שאצל צדוק יש בראש ובראשונה בשיר ובסיפורת הכרת היש. לדידו, וזה חוזר בכל הסיפורים והשירים שוב ושוב, טוב היש מן האַיִן ואם צריך לבחור על מה לשורר, אז יש לשורר על היש, ואם יש עצבות וחֶסֶר ופגימוּת בעולם זה רק באופן זמני, כלומר רק עד שנמצא את היש שימלא אותנו בשמחת הרגע. להבדיל מאצ"ג, אצל צדוק, את היש הזה אין לחפש במקומות גבוהים מבחינה רוחנית, לא בשמיים היש, אלא במעשה היומיום. הדברים הכי בנאליים, רגעיים ונשכחים נתפסים בעיניו ניסיים. הם נֵס בפני עצמם כי הם קיימים ולא אינם קיימים ומעוררים את המביט בהם למחשבה:

זה יכול להיות טיול עם כלבתו, זאת יכולה להיות כלבתו עצמה, לעִתים הכלבה שכבר מתה ולעִתים זאת שעדיין חיה; זה יכול להיות מלפפון שצורתו מוזרה בהווה שבסופֶּר, המעלה במוחו הקודח את אביו ז"ל, הרב חביב עלון, המביא לבנו לארוחה בבית הספר מלפפון, שאמו שכחה לתת לו; זאת יכולה להיות האֵם עצמה ואהבתה; או קרן שמש של בוקר שגחה לה לפתע ממקום אינְיודע; חבר העומד ללכת לעולמו; אהבת אשתו זוגתו; או אפרסק שאכל בילדותו. כל דבר שווה להרהר בו ולהסיק מתוכו.

ראו למשל את המרובע הרומנטי הזה, כמה הוא שונה לחלוטין מכל שיר רומנטי אחֵר שתקראו: "כשאני מתכנס בחום גופי / אני מתמיד ביֵשותי / וכשאני משקיע אֶת חום גופי בחום גופךְ / אני יודע שאני מתמיד ביֵשות כשלעצמה".

אולי כדאי להתעכב כאן לקראת סיום על שמו של הספר הזה. "ובשקט הולך וגובר" זהו אוקסימורון קלאסי, אחדות הניגודים כאמצעי פואטי שירי. שקט הוא דבר אבסולוטי ומוחלט; צליל, משהו, יכול ללכת ולגבור, אבל שקט? ובכל זאת בתוך האין הזה מגלה הדובר בשיריו של צדוק את היש באופן הולך וגובר. השם הזה מתכתב כמובן גם עם שם הספר הראשון של צדוק שהתחיל את דרכו ברפובליקה של המילים: "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר". המולה למול שקט, אבל בשניהם מושם הדגש על היש, על ההולך וגובֵר, וכמובן על הזוכֵר.

אתם כבר מבינים אותי. כל דבר בתוך ההוויה יכול לעורר מחשבה על היש ולאשרר את התחושה שתגרום להתעלוּת הרוח שיותר טוב שקיים משהו בעולם ולוּ הקטן והטריוויאלי מאשר האין או הריק שמי יידע מה טיבו או טבעו, אם יש לו בכלל טיב או טבע. ואולי דווקא הקטן והטריוויאלי מעיד שבעתיים על התוכנית האלוהית הגדולה ועל אי השרירותיות. הצער על החלופיות הוא תמיד זמני בשירים של צדוק. יוצא אפוא שצדוק הוא אולי הכותב הכי אופטימי שפגשתי, זה שהכי מאמין לא רק באדם, אלא גם בעולם.

הנה שיר אחד, יחידאי, דהיינו סינגולארי, מתוך הספר העדין הזה שמדגים זאת יפה. השיר החוגג את היש לעומק נקרא, איך לא "הֱיוֹת": "קרניים של שמש באות / ומגיח היום / גם יום אחד / קודר ואפרורי / מבטא את עצם הֱיות הימים בכלל // קרניים של שמש באות עד גופי / וכל אחת מהן / מובילה אותי אל השמש".

ובשקט הולך וגובר, צדוק עלון, עורכת: ד"ר קציעה עלון, ציור על גבי העטיפה: "שאון הלילה" – רונית עלון, עיצוב העטיפה: רומית דורות ברגר, עימוד: יגאל ארקין – רפידוגרף בע"מ, הוצאת גמא, 76 עמודים, 60 שקלים

עטיפת הספר בהוצאת עמדה