זר עלי דפנה, דפנה דרוקר, סיפור מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית שתי הערות

ספרה החדש של דפנה דרוקר "זר עלי דפנה" הוא ספר ייחודי ביותר, הן תוכנית ובעיקר סגנונית. עד כה הִכּרתי את דרוקר ככותבת שירה מיומנת, מהוקצעת ומרגשת, אבל בספר הזה היא מוכיחה לקורא הקשוב כי היא יודעת לכתוב באופנים שונים יפה ולרגש.

 

לכאורה הספר הזה הוא ספר פרטי-משפחתי-אוטוביוגרפי, מעין אלבום תמונות במילות וידוי; אך זאת רק לכאורה, כי סגנונית דרוקר אמיצה ככותבת ומלהטטת בצורה מוצלחת בכותבה סיפורים קצרים, קטעי יומן וזיכרונות, שירים, מכתבים, וכל הכתיבה הז'אנרית העשירה הזאת נוסקת מכתיבה תרפויטית לספרות יפה באמצעות כשרון הכתיבה שלה הנפרש לאורך החיים.

 

יש לה זיכרון פנומנאלי באשר למצבים מן העבר ובאשר לאנשים שהיו ואינם וגם באשר לכאלה שישנם עוד איתנו. היא נוגעת בך, הקורא, באמצעות הזיכרון החסכני והמדויק, ואתה חוזר לשם איתה, כולך בהוויה ההיא.

 

יש כאן הוויה משפחתית מורכבת מאוד, ועם כל זאת מתוך הסגנונות השונים והכתיבה הפשוטה, הרהוטה והנוגעת, עולָה ובוקעת איזושהי אופטימיות נדירה וזוהרת האומרת, שעל אף כל הקשיים שווה גם שווה לחיות את החיים האלה.

 

לכן אני כקורא, שאינו שייך בהכרח למעגל המשפחתי-החברתי של דרוקר, נתרמתי כל כך חווייתית בקוראי את הספר המקורי הזה.

 

 רן יגיל – מבקר, עורך וסופר

 

 

״יום אחד, הבית שלנו יהיה מוזיאון. מוזיאון להנצחת הסבל שלנו. אנשים מכל העולם יבואו לראות את הציורים שלנו ואת החדרים שחיינו בהם והספרים שקראנו וכתבנו ויֵדעו כמה סבלנו״. את הניבוי הזה משמיעה אֵם בפני בנותיה באחד הסיפורים ב״זר עלי דפנה״, בשעה שפוקד אותה התקף של טירוף.

 

אבל מה שמוצג כחלק מהזיה מופרכת למעשה קורם עור וגידים עם הספר, הנשען על חייה המציאותיים של דפנה דרוקר ומשפחתה, הוריה וסביה. אלה חיים עתירי משברים של התמודדויות נפשיות ובריאותיות, אוטיזם, מצוקות כלכליות ופרידות כואבות, אלא שקולה הצלול וחדור האופטימיות הופך את הביקור במוזיאון הסבל למסע התגברות עוצמתי ומלא השראה.

 

קרן דותן, עורכת הספר ומבקרת

 

 

סיפור אחד רגיש ויפה מתוך הספר המקורי הזה:

 

 

תקלה במנהרת הזמן | דפנה דרוקר

 

 

בזמן האחרון אימא לא ישנה בלילה.

 

היא נשארת עד מאוחר עם ספרי האמנות, האסטרולוגיה והפסיכולוגיה, ועם הציורים שלה מהמדרשה והספר החדש שהיא כותבת על עצמה. היא מסתגרת כבר משעות הערב המוקדמות מאחורי דלת ההזזה של חדר השינה ושלושתנו יודעות שלא כדאי להפריע לה.

 

החופש הגדול כבר החל. לא העזנו לקווֹת שנטייל יחד. למזלי אימא רשמה אותי למחנה קיץ בכפר ואני סופרת את הימים לקראת הפעם הראשונה שאישן מחוץ לבית. היא הבטיחה שתיתן לי את שק השינה שלה מימי השומר הצעיר, כשעלתה לארץ מארגנטינה בגיל שבע עשרה.

 

אני פוקחת עיניים לתוך האפֵילה והרחשים המוּכּרים. אני יודעת מה מקורם אבל מעדיפה שלא לחשוב על זה. עדי וליבי הקטנות נושמות נשימות קצובות, אחת שרועה לרגליי על המיטה הנפתחת ואחת לצידי, על המיטה המתקפלת.

 

חצי החדר שלנו איכשהו מצליח להכיל את שלושתנו וגם את ארון המטאטאים שהוסב לארון בגדים, את המכתבה הכפולה שמשמשת אותנו להכנת שיעורים ואת השטיח הכתום המלא דרך קבע בשכבת חול ואבק המגולגל לעת ערב לטובת המיטה הנפתחת. חם ומחניק וחשוך. רק הכלב הכתום הקטן שבמנורת הלילה הזעירה צובע באור חם ומעודד את ערימות הבגדים והצעצועים בכל פינה.

 

אימא אמרה שהכלב הזה שומר שהחלומות הרעים לא ייכנסו. זה היה כשעדי הייתה מתעוררת בצעקות. הכלב הקטן מאוד עזר, אבל הלילה אפילו הוא לא הצליח במשמרתו. התעוררתי מחלום רע במיוחד והדלת של אימא, על אף שחריץ של אור הבליח מתחתיה, לא נפתחה. אני לא מעיזה לגשת אליה.

 

לפתע נשמע הקול המוּכּר של הדלת החורקת, ודלת השירותים נפתחת אל נהרות הבכי שלה. היא נושמת בכבדות ושואפת מהמשאֵף הכחול ומורידה את המים באסלה ובוכה ומקללת את אבא, אותו היא מכנה לאחרונה "יימח שמו", ואת "המכשפה" אימו ואת עורכי הדין שלו ושלה ואת החיים המחורבנים שלה. ומורידה שוב ושוב את המים.

 

אני מתפללת שהמים ישטפו את כל הדמעות והקללות והחלומות הרעים. אני רגילה להתפלל לאלוהים ולבקש ממנו דברים, למרות שלא נעים לי לבקש ממנו. כבר ביקשתי ממנו לאחרונה הרבה דברים לקראת יום ההולדת האחד עשר שלי. ביקשתי שיום ההולדת הזה יהיה שמח. ושכולם יבואו, גם אבא וגם סבתא קלרה וגם אימא. ושהם לא יריבו ויקללו. ושהם יביאו לי במתנה ספר של חסמב"ה ואת המיקרוסקוֹפּ שראיתי בחנות של מר שילטון במרכז המסחרי. אבל כנראה באמת ביקשתי יותר מדי. רק אבא וסבתא קלרה באו לסלון הקטן של סבתא שרה וסבא נחמן. אבא הכריח אותנו לחייך כשצילם אותנו וסבתא קלרה צעקה עליו משהו ברומנית ואחר כך דיברה עם סבתא שרה ביידיש ואני הבנתי שהיא אומרת "הלוואי שנזכה להיות בחתונה שלה."

 

אף אחד לא ממש שמח. אפילו לא סבא נחמן שישב כהרגלו בשקט, כפוף מעל העיתון היידי שלו, מנסה לקרוא מבעד לעדשות המשקפיים העבות, עם זכוכית מגדלת גדולה בידו. קיבלתי ספר ופיג'מה כמעט חדשה וכמה עפרונות וצבעים לבית הספר.

 

אני מנסה להיזכר בחלום הרע שממנו התעוררתי. משהו על מנהרת הזמן. אני בתוך עיגולים שחורים שהולכים ומצטמצמים סביבי עד שאינני יכולה לנשום או לזוז. אני מנסה לצעוק וקולי לא נשמע, ואני מנחמת את עצמי שכמו דאג וטוני מהטלוויזיה אני אמצא את עצמי בעוד שנייה בארץ אחרת, בזמן אחר, אולי אפילו על כוכב אחר, או שאהפוך לגברת בשמלה וכובע כמו בסדרה "אדונים ומשרתים", או שאהיה שחקנית ששרה על הקשת בענן כמו ג'ודי גארלנד בסרט שראינו בטלוויזיה ביום רביעי. אבל כלום לא קורה ואני תקועה בתוך מנהרת הזמן המקולקלת הזאת ואף אחד אפילו לא מנסה להציל אותי. "זה רק חלום" אני מנחמת את עצמי ומדמיינת את סבתא שרה מלטפת את ראשי ולוחשת "טייערע מיינע", יקרה שלי, ומנשקת את עיניי העצומות כפי שעשתה כשהייתי חולה בשפעת בחורף שעבר.

 

אני עוצמת את עיניי אך הרחשים גוברים ואני פוקחת אותן שוב בבהלה ורואה בתוך החושך הכתום משהו מעופף לקראתי ונוחת על ראשי ומתחיל לזחול על הכותונת עם הפרחים, אימאאאאאאאא אני שומעת את עצמי צורחת בקולי קולות, ומיד גוערת בראשי על עצמי "טיפשה, מה עשית, עכשיו אימא תצא ועדי וליבי יתעוררו והכול באשמתך!"

 

עדי וליבי משפשפות את עיניהן המומות כשאימא פורצת לחדר כרוח סערה ומדליקה את האור, ואנחנו שוב מוקפות בכל ערימות הבלגן ובכל הציורים של אימא שעל הקירות. עיניה של הילדה בציור שמעל המיטה שלי גדולות ומפוחדות מאוד והיא אוחזת בחתול ענק ושניהם מוקפים בחושך. אימא לא אומרת כלום, היא עומדת שם ומסתכלת עליי בעיניה האדומות מבכי שעיגולים שחורים ונפוחים מצוירים תחתיהן, שְׂערהּ השחור והארוך פזור על כתפיה ובגלבייה הלבנה הארוכה שתפרה לעצמה היא נראית לי פתאום כמו אימה החורגת של שלגייה. עדי וליבי מייבּבות בשקט ואני יושבת במיטה רועדת ומחבקת את גופי בזרועותיי כי משום-מה נורא קר לי למרות שקיץ. אני חושבת, "אלוהים, תעשה שהיא לא תצעק עכשיו." ואימא לא צועקת הפעם. חיוך מוזר נסוך על שפתיה והיא אוחזת בידי ומקימה אותי ואת אחיותיי ומובילה אותנו לחדר השינה שלה. בזווית העין אני רואה כמה מקקים נמלטים אל חוריהם מהמהומה. אימא סוגרת מאחורינו את דלת ההזזה החורקת וכולנו מתיישבות על המיטה הזוגית המשתרעת מקיר לקיר וגובלת בכוננית ספרים. מעל המיטה בד ציור ענק ובו אישה צעירה ערומה מחבקת גבר עשוי שיש. המזרנים השחורים חשופים ואימא מרחיקה את ערימות הספרים והמאפרות הגדושות כדי לפַנות לנו מקום. אנחנו יושבות במעגל, בישיבה מזרחית, ואוחזות ידיים.

 

עדי וליבי כבר הפסיקו לבכות וגם אני מרגישה קצת יותר בטוחה. "אימא, הג'וקים לא ייכנסו לכאן?" ליבי שואלת ישירות כדרכה, ואימא אומרת "לא, הם יישארו בחוץ ואנחנו נישאר כאן בפנים ונעשה ישיבה משפחתית." דאגתי. כשאימא אומרת "ישיבה משפחתית" זה אומר שהיא שוב תרצה לנו על כך שהיימח שמו שוב לא שילם מזונות, והעורך דין האימפוטנט לא מסוגל לעשות כלום, וזה אומר שאנחנו לא יכולות לבקש שתקנה לנו עוד ספרים וצעצועים או תיתן לנו דמי כיס לקנות ממתקים או תיקח אותנו לים. שנבקש מאבא שלנו או מסבתא. ושנסדר את החדר ונשטוף את הכלים בכיור כי היא לא משרתת של אף אחד ובכלל אין לה כוח לכלום כשהיא חוזרת מהעבודה אז שלא נפריע לה, ואם אנחנו רעבות שנכין לעצמנו פרוסה עם ממרח שוקולד וכוס קקאו כמו שלמדנו לעשות בעצמנו, עכשיו כשאנחנו כבר גדולות והיא לא צריכה לחלוץ לנו שד. ושלא נגיד שמשעמם לנו כי היא לא מתכוונת לרקוד לנו ריקודי בטן.

 

אבל הישיבה הזאת שונה מאוד. אימא לא צועקת. היא מדברת בשקט ואמת גדולה עוטפת את כולנו ותחושה של טקס חגיגי כמו באותו ערב כשנחת מטוסו של סאדאת וניגנו בכנסת את ההִמנון המצרי. אימא אומרת שכל מה שמספרים לנו בבית הספר זה שטויות וגם כל מה שכתוב בתורה. היא אומרת שכל העולם שונא אותנו, הערבים והאמריקאים והאירופאים הנאצים במיוחד. "למה לדעתכן יצאתי שחורה והאחים שלי בהירים עם עיניים כחולות?"

 

השאלה הזו מעולם לא עלתה בדעתי. "זה בגלל הנאצים", היא עונה בזעם. "הם עשו בנו ניסיונות בתקופת השואה. ולמה לדעתכן סבא וסבתא ניצלו וכל המשפחה שלהם הושמדה?" חשבתי שזה בגלל שהם כבר היו בארגנטינה בזמן המלחמה, אבל אימא ממשיכה: "זה בגלל שהם השתתפו בניסוי של הנאצים ואחרי הניסוי שחררו אותם". אימא ממשיכה ומפליגה בתיאוריות סבוכות על הנאצים והערבים והדתיים החרדים ועל הממשלה ועל קופת חולים ועל בית המשפט, שנשמעות לי באותו לילה כדברי אלוהים חיים. עדי וליבי תולות בה עיניים גדולות וסקרניות ולא אומרות דבר. איזה לילה מוזר. לא לישון בכלל ולשמוע את אימא מדברת איתנו כאילו היינו כבר גדולות, על החיים ועל העולם ועל עצמה. "יום אחד" מתנבאת אימא, "הבית שלנו יהיה מוזיאון. מוזיאון להנצחת הסבל שלנו. אנשים מכל העולם יבואו לראות את הציורים שלנו ואת החדרים שחיינו בהם והספרים שקראנו וכתבנו ויֵדעו כמה סבלנו ואיך אף אחד מעולם לא עזר לנו."

 

הנבואה הזאת נוסכת בנו אושר גדול ותקווה. לא לחינם אנחנו סובלות וחולמות. יום אחד יקראו עלינו וילמדו עלינו כמו שאני עכשיו קוראת בספרים מהספרייה העירונית, על המדענים והממציאים הראשונים שגילו את החיידקים והחשמל והמציאו חיסונים ותרופות למגיפות, ועל הילדים הקטנים והמוכשרים שהפכו לקומפוזיטורים גדולים כמו באך ומוצארט. יום אחד שלושתנו נהיה נשים דגולות ומצליחות ואימא תהיה ציירת מפורסמת וכולם יֵדעו כמה סבלנו וכבר לא נגור כאן בשכונת השיכונים העלובה הזאת המוקפת חולות אלא בתל-אביב הגדולה במגדל גבוה או בקיבוץ בבית גדול עם כלבים וחתולים וגינה עם דשא ופרחים ופסנתר גדול בסלון וחדר פרטי לכל אחת עם מיטה גדולה משלה וספרייה ענקית עם כל הספרים שנרצה שיהיו רק שלנו. ואולי גם יהיה לנו אבא חדש שמותר לו להיכנס הביתה כי הוא לעולם לא ירביץ ולא יספר שקרים על אימא ויקנה לנו כל מה שנצטרך.

 

ראשי כבד עליי ואני שומעת פתאום את ציוץ הציפורים מאחורי השיכון ומבחינה באור-יום חיוור שמצליח להסתנן מבעד לציורי הפרפרים שאימא ציירה בצבעי זכוכית על חלון חדר השינה שלה. "אימא, כבר בוקר," אני אומרת, ואימא נחרדת כולה ומתחילה לצעוק "שכחת שאת נוסעת היום למחנה? תיקחי מהר את התיק ורוצי לאוטובוס!" ואני מנסה להסביר לאימא שזה יהיה מחר, יום ראשון, והיום בכלל שבת, ועוד לא ארזתי בכלל, אבל אני מבולבלת, לא יודעת אם להאמין לה או לעצמי, ואם ללכת או להישאר. "עופי מכאן עכשיו!!!" היא צורחת ומניפה את זרועותיה ומביטה בי במבט איום כזה שמעולם לא ראיתי. אני חוטפת את התיק הריק, לובשת גופייה ומכנסיים קצרים שאני מוצאת בתוך הערבוביה שעל המיטה שלי, ומשתדלת שלא להיזכר באותו מקק אימתני מאמש ובטח שלא באותו מבט איום של אימא. אני לוקחת את הסנדלים בידי, פותחת את הדלת הנעולה ורצה יחפה אל חדר המדרגות וחולפת על פני השכנה התמהה מלמטה, עוקפת את השיכון שלנו ורצה אל זה שמולו, אל המקלט שלי, ביתה של סבתא שתמיד פתוח בפניי.

 

הפעם הוא נעול, סבתא עוד לא התעוררה. "מי שם?" היא שואלת כשאני מתדפקת על הדלת כמו כיפה אדומה שהזאב בעקבותיה. אני לא מצליחה לענות וסבתא פותחת ועומדת שם בכתונת הלילה התכולה שלה ובתלתליה הכסופים, "דפנה'לה, מה קרה?" אני מחבקת אותה ופורצת בבכי מר ומקוטע בנשימות חטופות וכל פניי וצווארי והגופייה נרטבים בדמעות חמות. סבתא מלטפת את ראשי ומושיבה אותי על הכיסא במטבח ומדליקה את הרדיו הקטן ומניחה את הקומקום על האש.

 

"קודם כול תשתי תה ותאכלי לחם עם מרגרינה וריבת תותים שהכנתי ואחר כך תספרי לי הכול", היא מצַווה בשקט בקולה החם, העמוק והמחוספס משנים של עישון סיגריות. אני עושה כמצוותה. תוך לעיסת הלחם ושתיית התה המתוק אני מספרת לה את כל אירועי הלילה וסבתא מביטה בי בדאגה רבה ולא אומרת דבר. היא הולכת לחדר השינה לדבר עם סבא ביידיש ואני מנסה להאזין לשיחה ולהבין מה הם אומרים, אך רק מילים בודדות ברורות לי וקולו הרועם של סבא נשמע פתאום חלוש ומודאג. סבתא יוצאת אליי. "הכול יהיה בסדר," היא אומרת, אבל יש משהו מוזר בחיוכה. "תישארי אצלנו עכשיו ותנוחי בחדר הקטן ואני אלך לראות מה קורה עם אימא." אני שוכבת על הספה בחדר הקטן. בחדר הזה גרה אימא כשהייתה צעירה ולמדה באוניברסיטה. מבעד לחריצי תריס הגלילה האפור נשקף השיכון שלנו ובו חלונות חדר השינה של אימא והחדר שלנו.

 

פעם אבא גר שם עם אשתו הראשונה, לפני שהכיר את אימא. אולי מכאן היא ראתה אותו בפעם הראשונה ואולי הוא אותה. ואולי חבל שזה בכלל קרה. אם אימא הייתה נשארת בקיבוץ אליו הגיעה מלכתחילה אולי היה לנו אבא אחר, ואולי גם אנחנו היינו ילדות אחרות, ילדות שמחות שלומדות בלט וחושבות על בגדים וחברות ולא מתעוררות בלילה מסיוטים ומקקים.

 

אני שומעת מרחוק את סבתא ואת אימא מתווכחות, סבתא מדברת אליה ביידיש והיא עונה בספרדית, בוכה וצועקת.

 

סבתא חוזרת עם עדי. היא לא אומרת דבר, נותנת לעדי לאכול ולשתות. הבית של סבתא נקי ומואר ונעים. אין בו מקקים. סבא יושב בגופייה לבנה, תחתונים ונעלי בית, קורא עיתון ומקשיב לחדשות ברדיו. אני משחקת בקופסת הכפתורים הצבעוניים של סבתא. הבית שלנו ואימא וכל אירועי הלילה נראים פתאום כל כך רחוקים. אני יוצאת לשחק בחצר עם החברות שלי שגרות בקומה השלישית, אנחנו משחקות מחבואים וקלאס על המדרכה, והשמש זורחת ומהמרפסות מסתלסלות מנגינות מוּכּרות, שירים של שימי תבורי וזוהר ארגוב ושירים באנגלית.

 

פתאום אימא מופיעה מעֵבר לפינה, לבושה בגלבייה הלבנה שלה, יחפה, נושאת בזרועותיה את ליבי הקטנה למרות שהיא כבר בת חמש וחצי. היא עוברת על פניי ונכנסת אל סבתא ואני נשארת בחוץ. אחרי כמה דקות היא יוצאת ומתיישבת על הספסל. אני יושבת לידה והיא ממשיכה לדבר כמו בלילה. הפעם היא מדברת על סבתא ועל בגין, היא אומרת שהוא מזל אריה ולכן הוא מתאים לסבתא והוא יבוא היום לקחת אותה מכאן ואז יהיה שלום. אני מקשיבה ומנסה להבין מה שאימא אומרת. זה נשמע לי די מוזר ואני עוזבת את אימא על הספסל בשמש ונכנסת למטבח של סבתא. זו הפעם הראשונה שאני רואה את סבתא רצינית כל כך ועיניה נוצצות, והיא עומדת ובוחשת את סיר המרק ומביטה בדאגה החוצה מחלון המטבח הקטן הפונה אל המדרכה. "אל תכעסי על אימא" היא אומרת. "היא לא מרגישה כל כך טוב". אני לא כועסת אבל אני מאוד מודאגת. "היא אומרת דברים קצת מוזרים, אבל גם די הגיוניים," אני אומרת לה ולא שמה לב עד כמה עלובים מאמציי לשכנע את עצמי שהכול בסדר. סבתא מסתכלת עליי והלחלוחית שבעיניה מתגבשת לשלוש דמעות גדולות כפנינים הזולגות על לחייה. היא מוציאה מטפחת מקומטת מכיס השמלה ומוחה את עינה הימנית, שאיננה רואה מאז שהייתה ילדה קטנה בפולין וילד גוי אחד זרק עליה אבן בשעת משחק. עינה השמאלית הירוקה מביטה בי בכאב גדול: "את לא רואה שהיא לא בסדר?"

 

אני מהנהנת בהיסוס.

 

סבתא ממשיכה: "אימא ואבא שלך שניהם לא בסדר."

 

אני מהנהנת.

 

"אבל אל תכעסי עליהם. הם לא אשמים. הם אנשים טובים והיו להם חיים מאוד לא קלים. את מבינה?"

 

""כן סבתא. אני לא כועסת

 

אני חושבת לעצמי, הדור שלהם, כולו לא בסדר. זה בגלל האנטישמיות, הנאצים והמלחמות והעלייה והליכי הגירושין. סבתא אומרת שאני לא אדאג. מחר אסע למחנה כמתוכנן, אימא תלך לרופא והכול יהיה בסדר.

 

בערב אנחנו יושבים במטבח, צפופים מסביב לשולחן הקטן ואוכלים סלט ירקות, לאטקעס ודייסה בחלב, ושותים "מאטה" חם בקשית הכסופה מהכלי המיוחד שהביאו מארגנטינה. כולם חוץ מאימא.

 

היא עומדת שותקת, פניה בחלון המטבח הקטן הפונה אל החושך בחוץ, צופה החוצה ומחכה. מחכה לבגין. מחכה לשלום. מחכה לאחיה הגדול שיבוא סוף-סוף מארגנטינה. אולי היא מחכה גם למשיח למרות שהיא אמרה שזה סתם סיפור שהדתיים המציאו. ואני יודעת שאף אחד מהם לא יבוא הלילה.

 

למחרת אני לוקחת את התיק ובו היומן שלי, מברשת שיניים, מסרק, כמה חולצות, תחתונים ומכנסיים קצרים, סוכריות חמוצות של סבתא ושק השינה הישן של אימא ונוסעת לבדי באוטובוס לראשון לציון, לפגוש את המדריך והילדים האחרים. משם אנחנו נוסעים דרומה למחנה. ככל שאנו מתרחקים הנוף נעשה צהוב ואני נעשית שמחה. אני נכנסת לבקתת הקש עם חברותיי, משאירה את התיק ושק השינה המהוּהַּ ורצה החוצה. רצה על הדשא ורצה על השבילים ורצה בחורשת האקליפטוסים הריחנית ומועדת על ענף, וקמה וממשיכה לרוץ, השמש על פניי והרוח בשְׂערי. אני מגיעה לבריכה הענקית וקופצת כמו שאני, עם הגופייה והמכנסיים והסנדלים הקרועים, לתוך המים הקרירים, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגישה ממש טוב. חופש. חופש גדול אמיתי. הלוואי שאשָּׁאר כאן לנצח. ואני שרה לעצמי את המנגינות של "אדונים ומשרתים" ו"בית קטן בערבה" ו"איים אבודים" ורק את "מנהרת הזמן" אני לגמרי שוכחת.

 

ראשון לציון, 2003

 

 

זר עלי דפנה – סיפורים, פרקי יומן, מכתבים, דפנה דרוקר, עורכת: קרן דותן, עורך לשון: יצחק רפפורט, עיצוב עטיפה: דפנה דרוקר, עיצוב גרפי ועימוד: יגאל ארקין – רפידוגרף בע"מ, עמדה, 147 עמודים, 96 שקלים