עד היופי, יפה שלומוביץ, שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית הערות

 

שִׁיבה

 

שָׁם יֵשׁ רוּחַ אַחֶרֶת

שָׁם מְקוֹם הַקִּיכְלִי.

נִימְפֵאוֹת כְּחֻלּוֹת נָחוֹת

עַל רָאשֵׁי כְּרוּבִים חֲבוּקִים.

הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת נָחָה לְעֵת עֶרֶב

וְשָׁבָה לִנְדָנָהּ.

 

 

התעדנות נדירה וקסומה חלה בשירתהּ של יפה שלומוביץ (1961) בספרה החדש "עד היופי". שירתה הייתה טובה מאוד כבר בשני ספריה הקודמים, "קורות הבית" (מקום לשירה, 2016) ו"אבן על אבן" (עמדה, 2019), אלא שכאן היא מגיע לקול קריסטלי דק מן הדק ומאוד מדויק בשירים אישיים על נוף, על חַי בתוך נוף, על קרובים קרובים וקרובים רחוקים. יש שמחה קיומית נוגה על הדברים הפשוטים, על הרגעים היומיומיים שהופכים לייחודיים בהסתכלות על ההוויה כחסד וכמתת. את כל היופי החומק הזה מאיתנו בשל עקות החיים, צרות היומיום ובכלל – לעִתים בלי כל דרמטיזציה – בשל חוסר תשומת הלב, היא מנסה  ומצליחה לחשוף במילים החסכניות והמרגשות שלה ולעורר את חושינו הקֵהים. הנה שיר תמציתי מופשט ללא שם שכזה שמצליח להתמשמע היטב ולא לגולש חלילה אל הקיטש הטרנסצנדנטי.

 

 

*

 

עַד הַיֹּפִי

עַד הַמּוֹךְ הַלָּבָן

עַד הָאֵד הַמִּתְעַדֵּן

עַד סַפִּיר הֶעָנָן

לְהֶרֶף

רַחַף רוּחַ

נִיד כָּנָף

מֶשֶׁךְ הֵד

 

 

יש בשלומוביץ את מה שאני מבקש ומחפש בשירה ובפרוזה לא אחת. היא אקזיסטנציאליסטית-רליגיוזית אמיתית עם יכולות הכלה כלפי העולם וקשב נדיר אליו. מדי פעם בשירים צץ לו זוג בר וחף מכל דיאלוג של אשם בתוך הרגע והנוף, אלה יכולים להיות בעלי חיים ממשיים וסמליים כאחת, או מעין אדם וחוה של הרגע המתעדכן בכל רגע, ויש בהם מן האלוהי:

 

 

צבאים בעמק

 

רָאִיתִי אוֹתָם

אֶת שְׁנֵיהֶם

בָּאוֹר הַגָּדוֹל.

הִיא וְהוּא

עָמְדוּ שָׁם

וּבָהוּ.

אֶת פְּנֵיהֶם לֹא רָאִיתִי

רַק אֲחוֹרֵיהֶם נִגְלוּ.

לֹא קָרַבְתִּי

וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי קוֹל.

 

 

ערבַּיים

 

אַתָּה וַאֲנִי

רְכוּנִים עַל צַלַּחַת בֶּחָצֵר.

דָּבָר לֹא חָסֵר.

רְצוּעוֹת סֶלֶק אָדֹם

שְׁבָבִים שֶׁל גֶּזֶר

פֶּקַאן מְסֻכָּר

פִּלְחֵי אֶשְׁכּוֹלִית צְהֻבִּים

מַצַּע עָלִים רַעֲנַנִּים

גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ בְּסִבּוּבָיו הָאַחֲרוֹנִים

שְׁנֵינוּ רְכוּבִים

שֻׁתָּפִים לְשָׁעָה

בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה.

 

 

חזקים ביותר בשל עדינותם הם השירים הפנימיים שב"עד היופי", המוקדשים למות האם וכן להיפרדות ופרידה מאנשים סובבים קרובים. הנה שיר ללא שם מידתי טוב מאוד שכזה, שבמרכזו הלילה שעד אליו ראייתנו משגת, הוא וצבא השמיים שמכניס אותנו שוב פנימה אל עולמנו האינזיכי כיחידים כמו ברומן האקזיסטנציאליסטי ביטניקי של פּול בּולס "שמיים מְגינים מעל". הנה אנחנו היחידים מלאי ה"ביעותים", כך נקרא השיר:

 

 

ביעותים

 

מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַלַּיְלָה

דַּקָּה, אַוְרִירִית,

הַזֹּאת אֲנִי

עַצְמִי

בְּשָׂרִי

עוֹרִי הַבּוֹהֵק

תָּאֳרִי.

 

מֶה הָיָה לָךְ

אֲנִי תּוֹהָה,

טוֹעָה שׁוּב לַחְשֹׁב

שֶׁהַכֹּל יִשָּׁאֵר כְּפִי שֶׁהָיָה,

הָאוֹר עַל הַפָּנִים

חַדּוּת הַמַּרְאוֹת

הַקּוֹלוֹת

חֶלְקַת הַצַּוָּאר

קַשְׁיוּת הָעֹרֶף

הַמַּבָּט שֶׁלֹּא נוֹטֶה

שֶׁמַּיְשִׁיר וְחוֹדֵר עֲצָמוֹת וְגִידִים

שֶׁקּוֹדֵחַ עַד לֵב

יוֹרֶה לְכָל עֵבֶר

גִּצִּים.

 

 

מצאתי כאן גם שיר מעודן אחד מקורי נדיר ועברי על שלג שהזכיר לי שירים מעודנים ויפים שקראתי בשעתו בהמלצת המשורר והמתרגם משה בן-שאול המנוח של המשורר הצרפתי איב בונפואה. היחס שלו לשלג בשיריו ולתחושת הנפש שהוא מעביר דומה לזה המופיע בשיר הקצרצר של שלומוביץ. ומכיוון ששירֵי שלג עבריים-ישראליים הם נדירים במהותם, כי מה לעשות, אצלנו אין הרבה שלג, אז אולי כדאי לסיים איתו, כשהוא מקבל עם התיארוך בסופו איזה טוויסט קטן חברתי-פוליטי. הנה "תחינה על השלג":

 

 

תחינה על השלג

 

בֹּא, עֲלֵה

טַפֵּס בַּמִּדְרוֹן

אֶל הָהָר הֶעָשֵׁן הַזֶּה

אֶל הֹר הָהָר

אַל תִּתְמַהְמֵהַּ

אַל תְּאַחֵר.

הַגַּע נְשִׁימוֹתֶיךָ

הֶבֶל פִּיךָ

פֶּה אֶל פֶּה

אַל תְּחַכֶּה

בֹּא וְכַסֵּה.

 

ירושלים, ערב בחירות, תשפ"א

 

 

 

רן יגיל – מבקר, עורך וסופר

 

 

עד היופי, יפה שלומוביץ, עורך: ליאור שטרנבּרג, צילום: רבקה שלומוביץ טנא, ניקוד: יצחק רפפורט, עיצוב ועימוד: טל גרגיר, הפקה: יוסי שוויג, ספרי בלימה, הוצאת עמדה, 39 עמודים, 50 שקלים, הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות.