רן יגיל סופר ועורך
וֶרֶד כל הזמן בדרך הביתה
על הרומן של פנינה אליאני שורוק "בדרך הביתה"
בכתיבה חשופה עד מאוד, ישירה, חַפָּה מכּל בּארוקיות ספרותית, לירית, כותבת המשוררת פנינה אליאני שורוק, שזה לה ספר הפרוזה הראשון, את הישראליוּת המאחדת במיטבה על ידי סיפורהּ של וֶרֶד, שעלתה ארצה מקזבּלנקה שבמרוקו בשנות השישים והתיישבה בצפון הארץ לא רחוק מגבול הלבנון.
דרך סיפורהּ של ורד, עקב בצד אגודל, נחשף הקול היהודי-הישראלי לא רק שלה, אלא של חברה שלמה שנבנתה כאן. זהו בעצם רומן קולות. בכל פעם דמות אחרת, האֵם האב, הקרובים השונים, טובי הטוב מכולנו המיועד לוֶרד משָׁם, במרוקו, שנפל במלחמות ישראל, וגלעד יִנון הצבר, המורה המבוגר ממנה, שנפצע במלחמות ישראל ושאותו פגשה כאן והתאהבה, כל אחד נושא את קולו ומספר את סיפורו בחזקת רָשׁוֹמוֹן הנשזר זה בָּזה לבסוף לקול קולקטיבי ישראלי.
הגמרא מחלקת את המהגרים מביתם לנָטוֹשין, מי שנאלצו לנטוש את ביתם בעל כורחם בשל הנסיבות ולרָטוֹשין, מי שבחרו לעזוב את ביתם מרצון ולהגר לארץ אחרת. אבל הרומן הלירי הזה, שהוא בעצם ממוּאר אישי הקרוב לביוגרפיה של המחברת המתחפש לרומן, מראה לנו שהדברים אינם כל כך דיכוטומיים, כי יש כאלה שעזבו את ביתם לא בהכרח בעל כורחם אלא מתוך בחירה, כמו המשפחה המתוארת ברומן, אבל כְּאֵב ההגירה נותר בהם כאילו עזבו בעל כורחם והגעגוע אל המקום ממנו באו נותר במידה רבה בליבם ואף דבק בילדיהם, כלומר בדור הבא, בחזקת שורתו היפה של המשורר יהודה עמיחי: "והגירת הוריי לא נרגעה בי".
מתוך הרומן, הנה שלומי, חברו של טובי שנפל, מספר לוורד, שהייתה מיועדת לטובי, עליו: "היה פייטן קלאסי. היה משהו מקורי וחדשני בעיבודים שעשה לשירים ישראליים. היה לו גוון מיוחד. קול אחר. חדש וזר לאוזן הישראלית-הצברית. שילוב של מזרח ומערב. משהו כמו ז'אק ברל וג'ו עמר. כמו זוהר ארגוב. החיילים אהבו אותו. כמעט כולם. חשבתי שעליו להוציא תקליט. ללא ידיעתו שלחתי קלטת לגלי צה"ל. לא ענו." הניגון משם מלווה את השירים שנולדו כאן. זה כל כך מאפיין את הרומן הקאמרי הזה. הגעגוע מחד לתרבות המזרח, אבל ההכרה המוחלטת שזה עולם שבור ובחיים כאן בארץ, הגיבורה, ולטעמי גם המחברת, רואה סוג של חזון, משהו חי וגואל.
יפה כותבת אליאני שורוק את היפוך התפקידים שבין הורים לילדים: ארץ חדשה, תרבות מתהווה, שפה חדשה. לפתע הילדה העולה החדשה לצד הצברים היא זו שמלווה את הוריה ועוזרת להם להיקלט. בידוע הוא שילדים מתערים מהר יותר ממבוגרים. לפתע האב וגם האֵם הופכים תלויים בבת. יש כאן כאב אישי ואף צער.
עם זאת, חשוב להדגיש שסיפור החניכה הזה המסופר דבר דבור על אופניו, אינו פסימי, להפך, זהו רומן לירי נוגה לעִתים, דק מן הדק, אך אופּטימי מאוד באשר ליחיד ובאשר לחברה בישראל. כבר בתחילה מַשווה המחברת את העלייה לארץ ישראל לשמחת יום חתונה, כי הגיבורה הצעירה ורד טועה לחשוב שדן ולילאן חתן וכלה, מאוהבים, כשבפועל מדובר בדן השליח הציוני מארץ ישראל ובלילאן, אחותה של ורד, שהיא ציונית אדוקה המשכנעת את המשפחה לעלות ארצה, והשניים משתפים פעולה סביב נושא העלייה.
נראה כי המחברת בחרה באופן מפוכּח להביט במשקפיים ורודים במציאות הישראלית נכוחה ולהיבנות ממנה ממש כמו הגיבורה שלה. בימים של מחלוקת שכזאת, צרות מבית ותלאות מחוץ, אפשר לשאוב עידוד מן הרומן הקאמרי הזה ולבוא לידי מסקנה שהסיפור הציוני בסופו של דבר הוא סיפור של הצלחה ועל אף הכְּאֵב סיפור של אושר גדול, חלום שהתגשם. הרצל אמר בשעתו כי כל מעשהו של אדם תחילתו חלום וסופו חלום ואין ספק, על פי הרומן הזה, כי ורד הגשימה בסופו של דבר את חלומה.
אך אל תטעו חלילה לחשוב כי זאת יצירה מגויסת או פלקטית. חס וחלילה! מדובר ביצירה שהכֵּנות האישית מצויה בכל משפט שבה. יצירה אותנטית ביותר, ספרות אמת. פעם שפטתי בפרס הציונות לספרות עברית. לוּ היה פרס זה מחולק עתה, הייתי בוחר ברומן הקאמרי הזה של אליאני שורוק לזכות בו. היא ראויה לזה וגם אנחנו ראויים לזה. קצת נחת וקול מבשר טוב בימים קשים.
בדרך הביתה, פנינה אליאני שורוק, עורכת: תלמה פרויד, ציור עטיפה: סיקו הולצברג, עימוד: יגאל ארקין, רפידוגרף בע"מ, עמדה, 179 עמ', 74 שקלים
עטיפת הספר בהוצאת עמדה
ממש מתחשק לי לי לקרוא; דברים רבים מזכירים לי את ילדותי.
אני זקוקה לפורמט דיגטלי בגל בעיות ראייה. האם הוא קיים? כיצד ניתן להשיגו?
ואני כן מכירה אותך , פרופ'גד קינר . שמחה ומודה על הדברים שכתבת.. זוהי התמימות בה גדלתי , בעיר ספר מוכת קטיושות, שהיום שוב בכותרות. מתוך המצוקה צומח החוסן הנפשי שמלווה אותי כל חיי ומאפשר את צמיחתי בארץ בקשה והטובה.