נבראת מתוך החשכה, עירית קינן, שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית הערה

כאבנים לחצות נהר

 

אַתְּ מַנִּיחָה אֶת הַמִּלִּים כַּאֲבָנִים

לַחֲצוֹת נָהָר,

אָמַרְתָּ.

נָהָר שֶׁל בְּדִידוּת, אָמַרְתִּי.

יוֹשֶׁבֶת בֵּין דַּבְּשׁוֹת גְּמַלִּים, צַעַר

מִכָּאן וּמִכָּאן,

הַשֶּׁקַע בֵּינֵיהֶן מְעַרְסֵל אוֹתִי לְרֶגַע

כְּמוֹ קִרְבַת יָדֶיךָ בֵּין שָׁדַי,

אַחַר כָּךְ קוֹלְךָ נָפוֹץ

כְּחוֹל נִבְהָל מִפְּנֵי רוּחַ

 

 

בין אם מדובר בשיר נוף, שיר הרהור קיומי, או שיר אוטוביוגרפי, בשירים האלה מהדהד קול נשי, שמשלב ממדים של עומק עם רוך והכלה. ב"נבראת מתוך החשֵׁכה" של עירית קינן כל שיר שונה מאוד מחברו, אך חוט השני המקשר אותם הוא התפיסה שלמרות העצב הרב ולעִתים הבדידות, למרות הציווי המייסר להֵישִׁיר מבט לתוך העוול והרוע, אפשר להתבונן ביפי העולם, ובעיקר להתנסות ולחוות אותו, החל מכוס קפה ברגע אקראי ועד זוגיות מתעצבת ופרידה מאנשים אהובים. לתת לתלמים של הזמן לחרוש בךְ קמטים. זה לא רק טבעי ונכון, זה לשד החיים עצמו, זוהי המהות. ולכן אני מתחבר כל כך לשירים הבאים כאן ברצף, דוגמה אהובה היא השיר הדיאלוגי שבינה לבינו "כאבנים לחצות נהר", המובא כאן לעיל.

רן יגיל, עורך הספר

 

 

הנה עוד ארבעה יפים ונוגעים של עירית קינן מתוך הספר "נבראת מתוך החשֵׁכה":

 

 

בית הוריי

 

עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת הַיָּשָׁן בְּבֵית הוֹרַי

הָיוּ הַחֲלוֹמוֹת מִתְאַבְּכִים בְּרֵיחַ גּוּיָבוֹת,

מִסְתַּבְּכִים בְּשָׁרְשֵׁי צַפְצָפוֹת שֶׁהֶעֱמִיקוּ

עַד שֶׁנֶּחְרְצוּ קִירוֹת הַבַּיִת.

אֶצְבְּעוֹתַי לִטְּפוּ אֶת הַסְּדָקִים,

כְּתַב בְּרַיְל סוֹדִי שֶׁל תִּקְווֹת וַאֲסוֹנוֹת, שְׂרִידֵי בַּלָּהָה

שֶׁאַבָּא אָטַם בְּטִיט עָשׂוּי מֵאַהֲבָה.

רַגְלַי טִפְּסוּ כִּיעֵלִים לִמְרוֹם צַמֶּרֶת לִהְיוֹת לְמִגְדַּלּוֹר בִּקַּשְׁתִּי,

לְהָבִיא אֶת הַטְּרוּפִים וְהָאוּדִים אֶל חוֹף לִבּוֹ

לְבַל יִתְפַּחֵם בְּשַׁוְעָתוֹ

כִּי תִּשָּׁמַע.

שְׂפָתַי גִּלְגְּלוּ כְּמוֹ כִּשּׁוּף אֶת שֵׁם כְּפָרֵנוּ הַקָּטָן,

אוֹתִיּוֹתָיו מִתְגָּרוֹת כְּפִתּוּי אוֹ נְבוּאָה,

לֹא לַעֲצֹר, לֹא לְפַחֵד

אִמִּי נוֹשֶׁכֶת אֶת שְׂפָתֶיהָ בִּשְׁבִילִי, לֹא לְפַחֵד, לֹא לַעֲצֹר,

פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ עַד גְּבוּל הַחֲלוֹמוֹת,

עַד קְצֵה הָאֵשׁ

שֶׁלֹּא תִּטְרֹף.

 

עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת הַיָּשָׁן בְּבֵית הוֹרַי

דָּלִיתִי מִן הָאוֹב אֶת קוֹד הַלַּבָּה הָרוֹתַחַת,

נִבְרֵאת, וְשׁוּב, מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, מִתּוֹךְ הַחֲלוֹמוֹת

הַבּוֹעֲרִים מֵאַהֲבָה וּמִמָּוֶת –

 

 

אתה אוהב אותי כמו טקסט

 

אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי כְּמוֹ טֵקְסְט.

לִפְעָמִים אַתָּה קוֹרֵא בִּי בִּשְׁקִיקָה,

נוֹשֵׁם אֶת הַמִּלִּים עָמֹק אֶל רֵאוֹתֶיךָ,

לִפְעָמִים אַתָּה נִלְכָּד בְּטָעוּיוֹת תַּחְבִּיר.

אַתָּה מְלַטֵּף אוֹתִי כְּמוֹ טֵקְסְט,

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מִתְעַנְּגוֹת עַל הַשּׁוּרוֹת שֶׁהִתְאַגְּדוּ לְסֵפֶר,

אַתָּה שִׁכּוֹר מִנִּיחוֹחוֹת הַדְּפוּס,

פִּתְאוֹם מִשְׁפָּט סָתוּם טוֹרֵף אֶת הַדַּפִּים כִּתְעִיָּה.

אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֹהַב אוֹתְךָ כְּמוֹ טֵקְסְט קָשֶׁה לְפִעְנוּחַ,

שֶׁאֲפַלֵּס לִי מְחִלּוֹת בְּתוֹךְ מִלִּים שֶׁהִסְתַּבְּכוּ לִפְנֵי שָׁנִים,

שָׂפָה שֶׁל סִימָנִים סוֹתְרִים, תֵּאוֹרְיוֹת הַפְרָכָה,

עוֹד וְעוֹד בַּרְבּוּרִים לְבָנִים, אַהֲבוֹת מִתְמוֹסְסוֹת,

הַאִם זוֹ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא יָבוֹא בַּרְבּוּר שָׁחֹר?

אַתָּה אוֹסֵף אוֹתִי אֵלֶיךָ כְּמוֹ טֵקְסְט,

מְלַקֵּט בִּי אוֹתִיּוֹת.

 

 

ביני לבין הים

 

א.

בֵּינִי לְבֵין הַיָּם עוֹמֵד לוֹ עֵץ כָּרוּת.

הֵיטֵב־הֵיטֵב גָּזְמוּ אֶת עֳפָאָיו.

גָּדְמוּ, זָמְרוּ עַד חִשֹּוּפוֹ מִנֶּבֶט וְנִצָּן.

גִּזְעוֹ הַמְּעֻרְטָל הֻנַּח עַל הַמִּדְרֶכֶת,

שָׁרָשָׁיו קְרוּעִים מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה,

הַרְחֵק מֵאֲפָרִים, מֵעֵשֶׂב, מִשַּׁלֶּכֶת.

הוֹלְכִים בְּנֵי הָאָדָם סְבִיבוֹ מַעֲדַנּוֹת, רוֹגְשִׁים מִיְּפִי גּוּפוֹ הַמֵּת,

עֵת הוּא בְּעֵירֻמּוֹ שׁוֹתֵק כְּמַצֵּבָה.

אֲבָל עֵינָיו הָעֲרוּפוֹת לוֹטְשׁוֹת מַבָּט

וְסֶכֶר שֶׁל בְּדִידוּת פּוֹשֵׁט עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ,

בֵּינִי לְבֵין הַיָּם.

 

ב.

יָמִים רַבִּים נִכְסַף הָעֵץ לַעֲלוּמָיו,

לַיֶּרֶק הַסּוֹכֵךְ, לְרַחַשׁ הֶעָלִים בְּרֶגַע הִוָּלְדָם.

כֹּה הָמָה לִבּוֹ אֶל זֵכֶר חִיּוּתוֹ –

לִחֵךְ, יָנַק, אֶת שְׁאֵרִית לְשַׁדּוֹ זָבַח מִתּוֹךְ גּוּפוֹ

עַד שֶׁפַע גִּבְעוֹלִים צָמַח מִצְּחִיחוּתוֹ,

אִכְּלוּ גַּעְגּוּעָיו אֶת וַדָּאוּת מוֹתוֹ.

 

שָׁבָה וְקוֹרֵאת הָרוּחַ מִן הַיָּם.

 

 

בתי הקפה של מדפי העבר

 

בְּבָתֵּי הַקָּפֶה שֶׁל מַדְּפֵי הֶעָבָר

הָעוֹנוֹת אֵינָן מִתְאַוּוֹת אֶל קִצָּן.

בֵּין עֲרֵמוֹת הַסְּפָרִים מִסְתּוֹפֶפֶת חֶדְוַת אִטִּיּוּת,

שְׁאוֹן הַחַד גַּדְיָא מֻרְחָק אֶל הַחוּץ,

כָּאן מְבַקְּשִׁים נֶחָמוֹת.

 

מְעַטִּים כָּל כָּךְ נוֹתַרְנוּ,

אִשָּׁה בְּסִפְרָהּ, אִישׁ בְּהִרְהוּרָיו,

נִדְחָקִים אֶל שֻׁלְחָנוֹת קְטַנִּים,

מַגַּע הַנְּיָר מְצַמְרֵר אֶת חוּשֵׁינוּ

וּנְקִישַׁת כַּפִּיּוֹת מִתְרוֹנֶנֶת בִּתְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם לַכּוֹס.

 

מִמּוּל לַהֲקַת צִפּוֹרִים צְפוּפָה מִן הַקֹּר

פּוֹרֶשֶׂת פֶּתַע כְּנָפַיִם לִמְנִיפָה שֶׁל חֵרוּת מִסְתּוֹרִית

הַאֻמְנָם כְּבָר בָּא הָאָבִיב?

אֲנִי מַרְחִיבָה אֶת נְחִירַי, מְחַפֶּשֶׂת סִימָנִים שֶׁל דְּרוֹר

כְּאַיָּלָה כְּמֵהָה אֶל רֵיחַ מַיִם.

הַשָּׁנָה, אֲנִי חוֹשֶבֶת, אֶפְסַח עַל הָעוֹמְדִים לְכַלּוֹתֵינוּ.

כְּשֶׁנִּיחוֹחַ נִיסָן יִתְפָּרֵשׂ בָּאֲוִיר,

אֶסְתַּתֵּר בְּשִׁירֵי צִפּוֹרִים,

אוּלַי לֹא אֶשְׁמַע חֲרוֹן צַדִּיקִים.

 

 

פרופ' עירית קינן עוסקת במחקר, כתיבה וצילום. פרסמה עד כה תשעה ספרים, שניים מהם זכו בפרסים. שירים וצילומים משלה פורסמו בכתבי עת, באתרים לשירה ובתערוכות. חברת מערכת "מֹאזנים". עומדת בראש המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במכללת סמינר הקיבוצים. הייתה דיקנית בית הספר לחינוך במכללה למִנהל, ולימדה באוניברסיטאות בארץ ובעולם. בצד העשייה האמנותית והאקדמית, היא שותפה פעילה ביוזמות לקידום צדק חברתי, דמוקרטיה וסיום הסכסוך. "נבראת מתוך החשכה" הוא ספר שיריה הראשון.

 

נבראת מתוך החשכה, עירית קינן, עריכה: רן יגיל, צילום עטיפה: שלמה אברמוביץ', עיצוב עטיפה ועימוד: יגאל ארקין, רפידוגרף בע"מ, הוצאת עמדה, 34 עמודים, 64 שקלים