פלא גמע, לבי. ש. שלום. שיר עם הארה 4

*
פֶּלֶא גְּמַע, לִבִּי, לִבִּי גְּמַע הַפֶּלֶא,
יוֹם אֶל יוֹם יִשָּׂא, לֵיל עַל לֵיל לֹא יֵלֶא.
פְּשֹׁט הַלְּבוּשׁ וּצְלֹל בָּרַחַשׁ וּבָרֶטֶט,
כָּל מַגָּע – גִּלּוּי, כָּל דְּמוּת חָזוֹן שׁוֹתֶתֶת.

אֹרַח לֵךְ, לִבִּי, לִבִּי לֵךְ הָאֹרַח,
בּוֹ אָדָם הָאֵל, בּוֹ מָחוֹל הַכֹּרַח.
בַּאֲשֶׁר תָּנוּד, בַּאֲשֶׁר תָּנוּחַ –
נָח עִמְּךָ הַסּוֹד, נָד עִמְּךָ הָרוּחַ.

זֶמֶר פְּצַח, לִבִּי, לִבִּי פְּצַח הַזֶּמֶר,
לָאוֹר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, לַיְקָר שֶׁאֵין לוֹ גֶמֶר.
שָׂא הַכּוֹס וּשְׁתֵה לַגִּיל וְלָעַצָּבֶת,
צְהַל לִקְרַאת חַיִּים וּצְהַל לִקְרַאת הַמָּוֶת!

חסרים לנו שירים שמחים בעברית. בדרך כלל השירים עצובים. הנה שיר המחייב את החיים, שמח בהם ואף רואה בָּם פלא. איך מיישמים את מה ש-ש. שלום כתב, בעיקר בשורה האחרונה של השיר? איך מגשימים את האמור בו באופן הצהרתי כל כך בעולם פסימי ומנוכר שכזה? אולי דרך קריאת שירים. אל הספר היפה הזה של ש. שלום "פֶּלֶא גְּמַע" (1934) ובתוכו השיר הזה, התוודעתי בהמלצת המשורר, המתרגם והעורך משה בן-שאול ז"ל, בתקופה שבה מצב רוחי, עפעס, לא היה משהו-משהו.
מיהו ש. שלום? שלום יוסף שפירא (1990-1904) היה משורר, סופר ומתרגם עברי. הוא נולד בפרצ'ב בפולין ועלה לארץ ישראל ב-1922, כאשר סבו, האדמו"ר מדרוהוביץ, החליט לעלות עם כל משפחתו. ב-1925 הצטרף לקבוצת החסידים שייסדו את היישוב כפר חסידים בעמק זבולון, בראשות קרוב משפחתו האדמו"ר מיבלונה. את תיאור העלייה והטרגדיות שפקדו את הקבוצה תיאר בספרו "עליית החסידים". הוא עבד מספר שנים כמורה, אולם עקב מחלת לב החליט להפסיק להורות.
יצירתו בפרוזה היא בעיקר אוטוביוגרפית. ספרו "יומן בגליל" מבוסס על הקשר הרומנטי שהיה לו עם בחורה פלסטינית, שבעטיו נשלח ללמוד בגרמניה. ספרו "הנר לא כבה" מבוסס על קשר רומנטי שהיה לו עם רופאה שהתאבדה לאחר שהתברר לה שלא יעזוב את אשתו.
בקיצור, היה טיפוס רומנטי היוצק אל הוויית שירתו סמליות מיסטית קבלית מושכת. הוא תרגם באופן מקורי ויפה בעיניי את הסונטות השקספריות, תרגום של משורר, ואף זכה על כך בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ב-1973 הוענק לו פרס ישראל על יצירתו ובעיקר על שירתו.
על הפלא בשירתו שכל כך קסם לי מלמד אותנו המסאי והמבקר הגדול ברוך קורצווייל במסה קצרה שכתב עליו "על משמעות הפלא בשירת ש. שלום". קורצווייל כותב: "מסתורי הדת, מושגי הקבלה והחסידות מועברים אצל ש. שלום מהספירה האלוהית לספירת האדם; ביתר דיוק: האלוהי מגיע לנוכחות בנדבכי נשמת האדם". דוּז פּואה. איש לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר. כלומר, המשורר הוא מעין "אוֹן בֶּן פֶּלֶא" (צירוף קסום של ש. שלום עצמו) שתפקידו להורות על הפִּלְאִי שבחיינו ולעורר אותנו כצופה לבית ישראל. ש. שלום כותב: "וחולפים הדורות ושטים הזמנים/ ועולם במצוקיו יתנודד כשיכור/ אך עוד אני שם, מוסתר הפנים,/ ממלא שליחותי, מכוון הזרקור".
קורצווייל מלמד אותנו שאת היסוד הפִּלְאִי באדם הגלום במשורר אפשר למצוא כבר אצל ביאליק ב"מגילת האש" וב"סָפִיחַ" כמובן. אבל ביאליק מאוד מפוכח ולא באמת הולך שבי אחר המאגיות של המילה, אין בו מן התמימות של ש. שלום. בשבילו השירה היא יותר כיסוי וגילוי רגש ופחות טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִיּוּת של האני בחזקת "יה-אדם" (עוד צירוף קסום של ש. שלום).
המסגרת ההדוקה של שירי ש. שלום, החרוזה – כך גם תרגם את הסונטות השקספיריות; השימוש בצורות נדירות כמו עתיד מקוצר "יֵלֶא" במקום "יִלְאֶה", או בצורות הֶפְסֵק (צורות סוף פסוק במקרא, או בסוף יחידה תחבירית כגון משפט) כמו "עַצָּבֶת" בקמץ במקום עַצֶּבֶת בסגול, ובכלל המילים הַמִּלְּעֵילִיּוֹת הַסֶּגוֹלִיּוֹת "פֶּלֶא", "רֶטֶט", "זֶמֶר", "גֶּמֶר" – נותנות איזושהי חגיגה מאגית לשיר הנקרא לי כמו מנטרה הממלאת אותך חיוב. כך הייתי מפסיע והולך בשנות התשעים ברחובות תל אביב, כאשר המזנון שהיה ברשותי צבר חובות של מאה אלף שקל והרגשתי בפעם הראשונה בחיי לחץ כלכלי נורא ומאסתי בכלל בכתיבה ורחקתי מעצמי, אבל השורות של ש. שלום היו שם כדי לשמח אותי. פֶּלֶא גְּמַע, לִבִּי. לִבִּי גְּמַע הַפֶּלֶא. זה היה ה"מצווה להיות בשמחה" שלי.