הרביניסט האחרון (ג) – רומן

הרביניסט האחרון (ג)

 

25.

   בעצם, אני לא יודע בדיוק להגיד אם פרשתי או הופרשתי. מהטיסה, אני מתכוון. חשבתי שיתנו לי לסיים עוד שנה ואז ללכת. לפי הספר. אבל בבדיקת לב במאמץ התברר שיש לי קצת בעיות עם הפומפה ולא רצו לקחת איתי שום סיכון. אז לפני כשלוש שנים אמרתי שלום לציפורי הברזל האהובות שלי, ומשפחתי הקטנה וידידיי הספורים התחילו להתייחס אליי כמו אל נקבה רומנטית. שיהיו בריאים ושיעשו מה שהם רוצים. אני יש לי יעד, מטרה חדשה. וכשיש לי מטרה, אני מתביית עליה, ננעל ומפגיז. בקורס טיס, בכלל בטיסה, יש מלא תרגילים, ארובטיקה, ואתה צריך לשלוט בהם, וזה לא קל. החבר'ה יושבים בלילות, מתכננים את זה, דנים בזה, ישנים על זה. למשל, מה קורה כשהמנוע כבה לך? לא מכבים ממש את המנוע, אבל זה כמו אופנוע או אוטו שעוזבים לו פתאום את הגז. המטוס מתנהג כאילו המנוע כבוי. הפרופלור ממשיך להסתובב, אבל הוא עובד חלש, כמו על פריילוף. ואז אתה צריך לגלוש, כמו דאון. עכשיו, המדריך סוגר לחניך מנוע, פתאום ככה סתם, בהפתעה, באיזושהי נקודה, ואז החניך צריך לזהות מה כיוון הרוח, למצוא שדה חלק, מישורי ופתוח, שהוא נגד כיוון הרוח, לבוא וכאילו לנחות. ורק כשהוא בסוף בא בגובה הנוף מעל השדה ורואים הגיע-לא-הגיע, פותחים מנוע והחניך ממריא בחזרה. זה תרגיל שדורש המון שיפוט, כי אסור להיות מהיר מדי, או גבוה מדי, צריך לתכנן איך להגיע לשדה באופן נכון. אתה עלול לנחות אחרי השדה. או שתבוא ועשית את הכול וכבר אין לך גובה ואתה נוחת לפני השדה. המעולה זה להגיע לשליש הראשון של השדה שבחרת. זה תרגיל של שיפוט. המדריך יכול לסגור לך מנוע ישר אחרי ההמראה, אז אסור לך לפנות, חזרה אחורה, כי זה מצב שבו מתרסקים. אתה חייב למצוא משהו קדימה. אלה תרגילים נטו של נחיתת אונס.

 

26.

   היו זמנים, לפני שאח שלי בּני נסע לדרום אפריקה עם האשה והילדים, שהיינו מתכנסים אצלם בווילה ברמת השרון – אז לבני עוד היה קצת כסף לפני שהוא הפסיד את הכול בעסקים המפוקפקים שלו – והיינו שרים שירי ארץ ישראל, שירה בציבור כזו. היה בא אמנון, החבר של בני מהגימנסיה, ואשתו שאחר כך עזבה אותו בשביל איזה אמריקני. יש להם שלושה ילדים, אבל היא עזבה אותו, השאירה אותם איתו ונסעה לה עם הדוד סם, וכל הבנות בחבר'ה אמרו שבעצם אין לה שום רגש אִמהי, כי אִשה לא עושה דבר כזה, לעזוב שלושה מלאכים ולנסוע. רק צילה היתה מין פמיניסטית חרופה כזו ועמדה על זכותה של רותה, כן קראו לה רותה, להגשים את עצמה, כי החיים חולפים ועוד מעט כולנו נהיה בקבר, וזה מאוד נכון. אני ממש מרגיש את זה היום על הבשר שלי. והיו עומרי והדר עם הילדים הקטנים שהיו נתלים עליהם כמו אשכולות, ארבעה זאטוטים. בכלל, הילדים אצלנו בחבר'ה באו מאוחר משום-מה. בטח הילדים האלה היום כבר גדלו והם עכשיו אנשים. היו גם הזוגות הצעירים יותר, דיצה ואהרון ושוש המאנפפת עם בעלה תום, שעוד לא היה להם ילד, אבל אז ידענו שאו-טו-טו יהיה, כי גם דיצה וגם שוש היו בהיריון. והיו שם עוד המון חברים וקרובי משפחה, שלושים-ארבעים איש. לאן כולם נעלמו עם השנים? אמא שלי גם היתה מצטרפת אלינו, זה היה שנה אחרי שאבא שלי מת מהתקף לב, והיא היתה מאוד בודדה. היא היתה מרבה לשבת על כיסא הנדנדה בחוץ, מתנדנדת ומביטה עלי, היושב על הכיסא-נוח, ואחר מבטה היה נודד בחלל, ועיניה העצבות היו משוטטות על הילדים המשחקים בחצר, והרגשתי – בלב הרגשתי ממש את הצביטה – שהיא מצרה על כך שמעולם לא הבאתי לה נכדים וכנראה כבר לא אביא, כי משהו בחיבור ביני לבין חנה לא בסדר, פיזית, אני מתכוון. ואני עצמי הייתי נעצב על לבי כשראיתי את הכמות הזו של הילדים ואת השמחה הזו שהם מביאים ונורא רציתי לאמץ, אבל חנה פסקה שכיום כבר מאוחר מדי, ולנסוע לפיזדילוך בשביל לקנות ילד היא לא רצתה. ככה נשארנו שנינו, ואני בעצם הפכתי להיות הילד שלה. צילה היתה מוציאה את האקורדיון והיינו שרים כולנו ביחד על 'מלכות החרמון' ו'קום בּה.. קום בּה.. קום בּה.. קום בחור עצל וצא לעבודה'. ולפעמים תום היה מנסה ללוות אותה בגיטרה, אבל האקורדיון היה כל כך חזק וקולה של צילה נישא ברמה, שאיש לא שמע אותו והוא נבלע. וכשהייתי מביט ככה על אמא שלי שיושבת-מתנדנדת ומביטה בילדים והמבט שלה אומר הכול, הייתי חש מעין אי-נעימות פורחת ועולה גם כלפי אח שלי, בני, שסבתא נעמי, אמא שלנו, מעולם לא הסתפקה בשני הנכדים שהוא הביא לה ותמיד ציפתה לשלי, כאילו אני יותר מוצלח ממנו, פחות שלימזל, פחות רחפן, מביא יותר כבוד, ויש סיכוי שאני אביא לה נכדים טייסים ונכדות נווטות. בני גם הוא הרגיש את זה, אבל עדי וסער לא, והם אהבו את סבתא, ולמרות שהם התרחקו עם השנים ממני ומחנה, עדיין אני אוהב אותם כמו הילדים שלי.

 

27.

   אם אין לך ילדים, אתה לא בן אדם שלם. ככה בכל אופן אני מרגיש. אהרון – אבא; נעמי – אמא; בני ומאיר – ילדים. היינו משפחה. גרנו בשני חדרים והיינו מאושרים. בגרנו וכל אחד הלך לדרכו. יום אחד חזרתי מהפגזות של קיני מחבלים בדרום לבנון. אז טסתי עוד על "כפיר", זה היה בסוף שנות השבעים, ויצאתי מתל-נוף. ובמקום ללכת ישר לחנה הביתה – מה שהייתי צריך לעשות – אמרתי לעצמי שאני אעבור בבית של ההורים שלי ברחוב עין חרוד ואני אראה מה העניינים ואיך הם מרגישים. אוכל קומפוט ועוגת חנק שלאמא נעמי יש תמיד במקרר, הם יראו שאני שלם ובריא ואשמח איתם כמו פעם. נכנסתי לפואייה, שמתחת לעמודי הבניין, וראיתי מרחוק שדלת הכניסה פתוחה למחצה. לא התרגשתי. ידעתי שאבא אהרון נוהג לשבת בפואייה ולשאוף אוויר בגלל הלב החלש שלו, כנראה נכנס לרגע כדי לומר משהו לאמא נעמי. גם אצלי כמו אצלו – אולי זה עניין גנטי – התחילו בעיות הלב בדיוק באותו גיל. התקרבתי לדלת הפתוחה למחצה ועמדתי לפניה. היה שקט. שלחתי את יד הטייס שלי בעדינות אל דלת העץ המחוספסת והפעלתי לחץ קל. הדלת חרקה על צירה והשתפשפה ברצפה, ושבעת המנעולים שאבי התקין, כי פרצו אליהם כבר שלוש פעמים והוא היה מבועת מזה, צצו; אבל בהול הארוך המוביל, ימינה למטבח וישר לסלון, לא נראה איש. פסעתי לאט לאורכו, כי חששתי ששוב נכנסו גנבים וכבר התחלתי ממש לדאוג, ואז הצצתי למטבח וראיתי אותם. את שניהם. מתנשקים. אין דבר יותר אינטימי, מביך ומרגש מלראות שני זקנים אוהבים, מתחבקים ומתנשקים, ועוד ההורים שלך. אבא אהרון עמד במטבח חגור סינור, כי שטיפת הכלים מאז ומתמיד היתה עליו, ואמא נעמי היתה חבוקה בין ידיו המחורצות ונראתה קטנה כל כך. צווארה מופשל כלפי מעלה כמו ציפור ושפתיה לוחכות את השפה המשופמת והלבנה של אבא בתשוקה שלא הכרתי אצלה. בכלל, בחיים שלי, עד היום, גם לא כילד, מעולם לא ראיתי אותם באיזשהו אקט אינטימי. מיני. תמיד חשבתי על זה. דירה כל כך קטנה ואף פעם בני ואני לא תפסנו אותם על חם. אבל עכשיו הייתי נבוך כל כך. הם לא הבחינו בי, והרגשתי שאני מסמיק, אדום כולי כמו עגבנייה. וגם הרגשתי פתאום עייף נורא, כמו ילד קטן שנלחם בשינה. הסתובבתי לאחור, פסעתי על בהונות וחמקתי החוצה מבלי לטרוק את הדלת. מיהרתי לצאת מהפואייה ולהתרחק משם, חש תחושה חזקה שסטיתי מן המסלול המיועד לי ושאסור לי לספר לאף אחד את מה שראיתי, כי זה סוד, כי אני רוצה לשמור את כל זה רק לעצמי, וחשבתי בדרך הביתה על הזוגיות של חנה ושלי.

 

28.

   "שמע בדיחה, אחת בא לרופא, אורולוג, ואומר לו: דוקטור, יש לי בעיה בביצים. שואל אותו הדוקטור: מה הבעיה? אומר לו הפציינט: אני יגיד לך את זה ברמז. נו, אומר הדוקטור. תראה דוקטור, לי ולך יש ביחת חמש, אומר לו הדוקטור: מה יש לך רק אחת?" ברקס! "אני מכיר אותך." המונית נעצרת בחריקת בלמים. מישהו כמעט נכנס בנו מאחור. עכשיו הוא צופר בהיסטריה. "אתה נסעת איתי פעם. אני יש לי זיכרון כמו מחשפ 'איי-בי-אם', מי שנסע איתי אני זוכר אותו. אני תופס פנים." ולעבר הצופר שמטריד מאחור, "מה קרה בלעת ת'צפצפה, טוקמאק? אני זוכר גם על מה דיברנו. נסעת איתי וסיפרתי לך על הקטע שהיה לי עם הזונה הרוסייה, זה עם הלא-עומט, לא-עומט! זוכר?" הוא מביט עלי במראה הפנורמית ואז נופל לי האסימון. כן, בטח, אני אומר לו, מה שלומך?

   "לא טופ."

   "למה?" ידעתי שאני אצטער על השאלה הזאת, אבל היא יצאה ממני מבלי לחשוב, ככה.

   "אשתי עזבה את הבית, כי אני לא מסכים ללכת ל'קליניקה-און' לטיפול במה-קורים-אותו."          

   הוא מחליק את המונית על פני הכביש וממשיך לנסוע, מנסה להשתלב בתנועה. שוב צופרים לו. "היתה מנקה את התריסים פעמיים בחודש על המרפסת בין השמים הכחולים והארץ והמעקה בחצי הבטן שלה, עומדת עם חצי ציצי ופיפי בחוץ עם דלי, מים-סבון ומטלית וכל הרחוב רואה לה את המנוע מלמטה, והיא מחפשת. וממול הבית שלנו עומט בניין בשיפוצים – אח, הייתי צריך לדחוף אותה חזק מהמרפסת – שם עובדים פועלים זרים, תאילנדים, קצת רומנים ובולגרים, הוא מחייך אליה והיא מחייכת אליפ, צועקים אחת לשני בבולגרית, ככה מצאה לה איזה קבלייר צעיר, עובד זר, זין ארוך של גוי, ועזבה את הבית. 'שתלך לטיפול, אני יחזור', היא אמרה לי. אני יראה לה מזה לעזופ אותי. זונה בולגרייה. מאמא טידבה מרזליבה."

   הוא מוריד הילוך ושוכח את עצמו. המונית מקרטעת-משתנקת, וכמעט נכנסת באוטובוס שחולף בסמוך, "מייקיטה. ראית את הצ'יקמוקו הזה?"

   "סע בזהירות, אני בסך הכול צריך להגיע לבית אבות ביפו."

   "אה, אמא שלך שם, איך אני זוכר? מחשפ!" הוא מכה בכוח על מצחו הגבוה והמיוזע.

   "נכון, והייתי רוצה להגיע לשם בחלק אחד, שלם, אז תשתדל."

   "מותק שלי, אני ארבעים שנה נהק, אתה לא תלמד אותי את העבודה. איך קוראים לך?"

   "מאיר."

   "מה המקצוע שלך מאיר?"

   "אני טייס," אמרתי. ומייד תיקנתי, "הייתי. הייתי טייס."

   "מה זה היית, פרשת?"

   "כן."

   "בטקסי אין פנסיה. עובדים עד שמתים."

   אני מהמהם.

   "מה אתה עושה המהמהמהמהמ, מה אתה מבין. המלחמה האמיתית זה לא בשמים, זה פה ביומיום על הקרוש. כן תפעיל מונה, לא תפעיל מונה. נכנסים שניים למונית, זה מס הכנסה, או לא מס הכנסה? מורטיזציה, בלאי, טיפולים, תחליף מונית ותמכור לעשות ממנה פרייפט כל כמה שנים. והכול לבת, לבת לבת בעולם! אין מי שידאג לך, אין לך אבא ואין לך אמא, לא בממשלה ולא בכנסת, והבני-זונות שם למעלה הכניסו עוד ועוד מספרים חדשים לשוק, כאילו יש פה עבודה לצבא שלם של נהקים, כאילו אנחנו ארץ של עשרים מיליון."

   "כן, אז איך זה שלפעמים אני צריך מונית ואין?"

   "אל תתחיל איתי," הוא מזיע מאוד ואדום, כולו כעגבנייה, "יש שעות ויש שעות. יש ימים ויש ימים. אתה יכול לעמוט כמו כלפ בולגרי במערכון של גדי יגיל ולגרת את הדלת ואין לך שום נסיעה כמה שעות. שלא לדבר על זה שאתה נוסע מלא מחוץ לעיר וחוזר ריק שזה עושה מצפרוח, אלוהים ישמור. תקשיפ מה אומר לך אפרם בר-דוית."

   "יא בולגרו, היידה מכבי יפו, אברמיקו!" צועק לו נהג מונית שחולף במרצדס במסלול שממול.

   "זה נהק מלייאן זה, אז הוא יכול לצחוק עלי. יש לו חמש-מספרים מההקרלה של המוניות, הוא מנהל תחנה וגם משכיר מוניות לנהקים, מפעל קטן יש לו. והנהקים בתחנה מפחדים ממנו כמו מערפאת. אני מה יש לי, חוץ מחובות וארבע ילדים שאומרים 'תן-לי כסף, תן-לי, תן-לי'. חשפתי שיגדלו ויהיה לי שקט, ויהיו להם מקצועות טובים, אז הם לא-יוצלחים כאלה ובאים לבקש ממני בחקים, ימי-הולדת, מתי שרק אפשר. כאילו אני כספומט, בנקומט. ואני נותן, כי אין לי לפ. ועכשיפ הזונה הבולגרייה הזאת, שהיה מספיק לה פעם אחת בחודש, אתה מבין, פעם בחודש, נהיתה כמו נמר, ורוצה ללחוץ אותי. אוי, אני לא מרגיש טופ. איך אמרת קוראים לך?"

   "מאיר," אמרתי.

   "מאיר'קה, אני לא מוצא את הדפשה של הברקס, יש לי שחור בעיניים."

   "תירגע, אברם, תירגע," רכנתי קדימה במושב האחורי, ואחזתי בזרועותיי את המשענת הקדמית. "אתה בסדר? אה? תירגע, טוב? תירגע."

   "הלו טייס, אני לא מוצא דפשה של ברקס, אני לא מוצא."

   הבחנתי בשוק שלו שרעדה בעצבנות מתחת להגה. הברך ממש קיפצה. "תרגיע!" תפסתי אותו בכתפו.

   "מה זה, אני לא מוצא דפשה של ברקס…" ואז כנראה בגלל הלחץ הוא לחץ על הגז במקום על הברקס.

   "בוז'ה מוי" – בום!!!

   נכנסנו בכוח במכונית 'בֶּה-אֶם-וֶה' כחולה שלפנינו. אני עפתי קדימה-אחורה, וראשו של הנהג נחבט בהגה. הוא מייד התאושש, ננער, פתח את הדלת בעצבים, ומבלי לבדוק כלל מה שלומי, רץ אל הנהגת ב'בֶּה-אֶם-וֶה' הכחולה והחל צועק: "גיברת, מה עשית לי לאוטו!" ואל כל הרחוב: "מי נתן למטומטמת הזאת רישיון", ואל הנהגת ההמומה: "נהקת – למטבח!" האשה יצאה בוכה מן האוטו, נראתה כבת חמישים ואבודה אל מול הנהג הבולגרי המאיים, שראה בה כנראה כפילה של אשתו. ניידת שעברה בשדרות ירושלים ממול, עצרה בחריקת בלמים, והשוטרים חצו כבר את הכביש. מאחורי הזוג המוזר התארך נחש-מכוניות שצפר וצפר. רק זה חסר לי כרגע, חשבתי. להתחיל עם המשטרה. יש לי אקדח בכיס, יתחילו לשאול מי-מו-מה, יגבו ממני עדות. הנהג הנודניק הזה לא יעזוב אותי, ביטוחים, עניינים, יבוא לגור אצלי בבית. ואני יש לי מטרה מאוד מסוימת שאני צריך להתמקד בה, להתביית עליה. נגעתי בשערות ראשי והן היו דביקות ומיוזעות. הבטתי באצבעות – דם. כנראה נחבלתי כשעפתי קדימה. שום-דבר, רק כמה תפרים וזה מסתדר. יצאתי מהמונית קטן-קטן כמו עכבר, וחמקתי לי בין החצרות והבתים, מחפש פרצה שתוביל אותי לבית האבות, אל אמא.

 

29.

   כך, כשאני יושב על כיסא פלסטיק כתום ב"בית תמי" ושומע את הנער המחוצ'קן הזה עם ההרכב שלו מנגן את "הלו דולי", באו לי דמעות בשורשי העיניים, כי נזכרתי באח שלי בני, איך הוא ניגן כל כך יפה בקומה השנייה על המרפסת ברחוב עין חרוד בסקסופון שהביא מהקונסרבטוריון ברחוב המתמיד, ואיך קרני השמש האחרונות היו נשברות על הכלי הזהוב והידיים שלו היו לוטפות באלגנטיות את השסתומים – קול אנושי כל כך. כל השכנים היו נאספים לשמוע את הפלא הזה, מרימים ראש ונאנחים. כל כך קינאתי בו על שהיה בו הכוח לעשות רק מה שרצה, בלי חוקים ובלי מצוות. היה נכנס לו ג'וק בראש והוא היה הולך עליו, בלי שום בעיה, כאילו מדובר בדבר של מה בכך. הכול בא לו טבעי, קלוט מהאוויר, ואת הכול עשה טוב, ממש טוב. תמיד הימר, הפסיד והרוויח. על ההתנהלות הקלה הזאת שלו בעולם הזה, על כך קינאתי בו. אני הייתי תמיד מסודר, מרובע, הכול לפי הספר. את היצירתיות שלי הפעלתי רק כשדרשו זאת ממני.

   כבר התחיל להחשיך, אמא ביקשה שאעלה לדירה של השכנה, לקומה השנייה, ואקרא לו לאכול. עליתי, ולהפתעתי, הדלת של השכנה היתה חצי פתוחה והדירה חשוכה. משום-מה נתקפתי פחד, כאילו בני לא נמצא שם ואיפה לעזאזל השכנה? נכנסתי ולא ראיתי אותם. משהו ניסר לי בלב. מהסלון פסעתי לחדר השינה, גם הוא היה ריק ואפל, חללי מאוד, והמיטה הגדולה של גברת צדרבאום מסודרת להפליא. סדין וציפית, ובסמוך – שידת הלילה הלבנה והמנורה ארוכת הצוואר, שהרכינה אהיל בז' לעברי. במרפסת הבאוהאוס האפורה לא היה איש, היא נראתה תלושה כזו, תלויה בין שמים לארץ. לפתע שמעתי קול רטינה נמוך ואחר יבבה חנוקה. קפאתי על מקומי.

   "מי זה?" שאלתי, "יש כאן מישהו?"

   "זה אני, בני."

   "איפה אתה?"

   "פה, מתחת למיטה."

   התכופפתי וירדתי על הברכיים, את הראש תחבתי אל הרווח שבין המיטה לרצפה. עיניי היו צריכות להתרגל לחושך. ריח של אבק עלה מן האריחים. ראיתי שם את בני. כל גופו שרוע בתנוחה מוזרה וידיו מגששות וממששות.

   "מה אתה עושה?"

   "יופטפויומאט, נפלה לי הפייה של הסקסופון, ואני לא מוצא אותה."

   "אז למה אתה לא מדליק את האור?"

   "אולי לא תשאל שאלות של 'מה נשתנה'. יש הפסקת חשמל."

   "שוב?"

   "שוב."

   "תן לי לחפש איתך."

   "יאללה אתה מוזמן, תתחיל לגשש."

   התחלתי מזיז את הזרועות לכאן ולכאן, כאילו היו רגלֵי מחוגה. אחר אימצתי את העיניים חזק-חזק בחושך, אולי אבחין בגבנוניות מסוימת בין החריצים – אבל לא כלום. כבר החלטתי לוותר, ואז המרפק שלי נגע באחד הפנלים, והעפתי משהו, חפץ. היתה לי תחושה שזה זה. שלחתי את כף ידי ואספתי אותו במהירות, זו היתה הפייה.

   "מצאת?"

   "לא," עניתי באופן אינסטינקטיבי. החלקתי את הזרוע לאורך הגוף ותחבתי את הפייה לכיס מכנסי-השלושת-רבעי שלי.

   "גם אני לא. זה מעצבן אותי כל כך, כי הבטחתי להחזיר אותו לקונסרבטוריון שלם. נתתי להם את המילה שלי. טוב, לעזאזל, יש לי אפשרות עד מחר למצוא אותה. נראה, אולי באור יום הכול יהיה ברור יותר."

   הוא התרומם ונעמד, וגם אני; ניקה את כפות ידיו בטפיחות על השוקיים, וגם אני; חשתי בפייה הדוקרת בכיסי, אבל לא אמרתי דבר. הוא שלח יד ארוכה, ולפתע הבחנתי בחושך כי מה שחשבתי בטעות קודם למנורת לילה, היה בעצם הסקסופון ההפוך של בני, שנשאר שם בלא פייה, על השידה מול המראה.

   בבית, באור, סביב שולחן האוכל, ראיתי את הפנים שלו, והן נראו כל כך מיוסרות, וזה לא התאים לו בכלל, כאילו מישהו שיבש לו את כל התוכניות בגלל הפייה הארורה הזאת. הוא לא הצליח להירגע ודיבר על כך עם אבא ועם אמא ואמר שהוא לא מבין מה קרה ואיך חפץ כזה יכול להיעלם ככה, ונדמה היה לי שהוא פוזל לעברי תוך כדי אכילה וחושד בי, אבל לא אמרתי מילה.

 

30.

   צוער מרקי אפריאט, ימ"ר מחוז תל אביב; סמ"ר אבי גור, ימ"ר מחוז תל אביב; נדב לוין, מהמעבדה לזיהוי פלילי של המטה הארצי במשטרה; רונית ראש, יאח"פ; עזרא זגייר, יאח"פ; בתיה אורן, יאח"פ; חנה קוצר, יאח"פ; דליה נחשוני, יאח"פ; אתי סלם, יאח"פ; שותא ספיר, יאח"פ; יורי גולדברג, יאח"פ; פרופ' קלאוזנר, מהמחלקה הכירורגית בבית החולים 'איכילוב' בתל אביב; ברוך גלטשטיין, מהמעבדה לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה; ברנרד שכטר, ממעבדת הנשק של המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה; סמ"ר רן כרמלי, יאח"פ; רפ"ק יהודה אוליאל, יאח"פ; האחראי על המוצגים, (שמו חסוי) יאח"פ… כל אלה העידו מטעם התביעה במשפטו של יגאל עמיר. ומי יעיד מטעם התביעה במשפט שיעשו לי?