סיפור של יום שבת

 

 

(מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ הַשֵּׁם, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ. אישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם הַשֵּׁם. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ הַשֵּׁם כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן , תהלים, צב, ו-י)

 

דנה בלגאנה

 

 

אבא כבר מת. אבל בשנים ההן כשהיה חי הייתי מעין טום-בוי – ילדה בן כזאתי. לפני שאבא מת הוא עבר אירוע מוחי. אחר כך עוד אחד. השלישי גמר אותו. אבל מבחינתו האירוע הראשון היה הגרוע מכול. הלכו לו חצי-פנים בצד שמאל, היד והרגל גם באותו צד, ורק לאט לאט הן חזרו אליו. להיות שלו. בכל אופן, הרופאים אסרו עליו מאותו רגע לנהוג ובבת אחת הוא איבד את המקצוע שלו ואת אהבת חייו – הנהיגה.

   אבא היה חולה הֶגֶה. הוא עבד ב"אגד" ואהב את המקצוע שלו, את הנסיעות הארוכות בין הערים. אני זוכרת את עצמי באופן מעורפל בגיל ארבע עולָה מדרגה גבוהה ורואה אותו יושב על כיסא גבוה כשלצדו מכונה שווה כזאת מברזל עם חורים בגדלים שונים לכל מטבע, ואת האצבעות הקטנות שלי לוחצות עליה, ואבא מחייך ואומר: "דנה בלגאנה".

   כשעליתי לכיתה אל"ף הייתי בת שבע. נשארתי עוד שנה בגן בגלל בעיות התנהגות. הייתי מרביצה לכולם, בעיקר לבנים, וזורקת להם חול בעיניים. מעניין שכיום, בגיל שלושים, אני מצטיירת בעיני כולם וגם בעיני עצמי כאחת מאוד עדינה. כנראה משתנים עם השנים.

   בכל אופן, כשעליתי לכיתה אל"ף, אבא כבר היה אחרי האירוע הראשון. הוא לא עבד והיה כל הזמן בבית. "עקר בית," היה אומר על עצמו, "אני באמת סוג של עקר." אבל אז לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. אימא עבדה כמורה בבית הספר גבריאלי הכרמל. אותי שלחו כמובן לבית ספר אחר, כי לא טוב שאימא ובת יהיו באותה המסגרת. רשמו אותי לתל-נורדאו.

   כל בוקר אבא היה קם, מכין לי שוקו מתוק, ביצה בקן, מסדר אִתי את הילקוט ולוקח אותי לבית הספר. בהתחלה הייתי מאוד עצמאית. ראיתי את החצר הגדולה עם החול ואת הבנים הגדולים משחקים כדורעף – ונדלקתי. אבל אחרי כחודש התברר שיש לי בעיות קליטה. לא רציתי ללכת לבית הספר. הייתי נעמדת על המדרגות, כבר בתוך הבניין, ואומרת, "אבא, אני לא נכנסת."

   "אבל למה?" אבא היה שואל.

   "כי אני לא יודעת לקרוא."

   "אבל  כאן זה בית ספר, דנה. כאן לומדים לקרוא. 'דנה קמה דנה נמה.' את ואני קראנו את זה באופן נפלא אתמול."

   "אני לא קראתי את זה. אני זכרתי בעל פה."

   "בסדר. בסדר."

   "אני לא נכנסת. אני לא יודעת לקרוא."

   אז אבא לא היה מתווכח אִתי, רק היה קורץ לי בשובבות ממזרית ואומר לי, "בואי, דנה בלגאנה," והיה לוקח אותי למאירלֶנד בכלבו שלום.

 

*

 

   פעם, לפני שנים, כשהייתי נערה, חשבתי שהוא עשה לי טובה. ויתר לי. אבל היום  בגיל שלושים אני יודעת, שאני היא זו שעשתה לו טובה. כי המאירלנד היה פארק שעשועים בקומה הראשונה של מגדל שלום, מעל הכלבו, ורק שם אבא יכול היה לשבת ליד ההגה ולנהוג מבלי שאף אחד יאסור עליו, ופשוט להתחבר לאהבה הגדולה שלו – לנהיגה.

   הוא היה ממש זורח במכוניות המתנגשות. עוד סיבוב ועוד סיבוב. הוא היה קושר אותו ואותי ברצועה השחורה. פעם אני נהגתי ופעם הוא. ועוד סיבוב ועוד סיבוב. כשנמאס לנו, היינו הולכים להיפופוטמים: בריכה עגולה וגדולה ובתוכה סירות קטנות בצורת היפופוטמים חביבים עם הגה. אני נזכרת עכשיו איך אבא היה רואה את ההיפופוטמים עם ההגה והיה נָמֵס.

   המקום היה צר מלהכיל אותו. אז אני ישבתי ליד ההגה, והוא, גאה כזה, היה יושב על משענת הפיבּרגלָס, כלומר גבו של ההיפופוטמם, קצת מעליי, ומפקח על התנועה שלי שלא אתנגש באחרים.

   אחר כך היינו יורדים והוא היה הולך לשתות קפה ולקרוא עיתון, ואני הייתי ממשיכה למתקנים האחרים בלעדיו. כשהייתי חוזרת, אחרי סיבוב ארוך, היו פעמים שהייתי מוצאת אותו שוב זורח מנחת בתוך אחת המכוניות המתנגשות, בירוק-כחול-אדום נוצץ, כשמעליו ניצתת אש ההֶבְזֵק החשמלי היוצאת מן המוט הארוך ונוגעת ברשת התקרה. גִּצים של שמחה.

   אין לי ולא היו לי רגעים יותר יפים מאלה. גם בשבת, כשאימא הייתה ישנה עד מאוחר, היינו מתגנבים לכלבו שלום, שהיה במרחק הליכה מן הבית, למאיֶרלנד, כדי לנהוג במכוניות המתנגשות ולרכוב על ההיפופוטמים, ולפעמים היינו נכנסים למעלית הזכוכית ומפחדים ביחד עד השמים. האנשים נעשו כאלה קטנים וכולם היו נועצים עיניים ברצפה הקטנה שהמריאה לשחקים. פחדתי, אבל לא אמרתי מילה, ואבא היה גאה בי.

   פעם שאלתי את אבא במעלית השקופה, "מה יהיה אם פתאום ניפול?" ואיזה מישהו אחר ענה מאחוריו, "אל תדאגי ילדה, למעלה לא תישארי." וכולם גיחכו, אבל ראיתי שאבא לא, והוא אפילו נהיה קצת רציני ועצוב. זה העציב אותי ואמרתי לאיש ההוא, "תאמין לי, אני יידע בדיוק מה לעשות."

 

*

 

   יום שבת אחד מיצינו את כל הפעילות שלנו במאירלנד. אבא היה אולי חמש פעמים במכוניות המתנגשות ושלוש פעמים איתי על ההיפופוטמים. ואז הוא אמר: "בואי ניכנס למוזיאון השעווה, מה את אומרת?"

   זה נראה לי קצת מפחיד כי בכניסה למוזיאון עמדה איזו בובת חייל עם שפם ענק ששילבה ידיים על החזה והיו לה עיניים מזוגגות. החייל ההוא היה חמוּר סֵבֶר וגבוה, וחשבתי לעצמי שבכל רגע הוא יכול לתת לי ולאבא עונש על זה שאנחנו באים לכאן בימי חול במקום ללכת לבית הספר. אבל אבא קנה כרטיסים ונכנסנו.

   אבא שלי הסביר לי על כל בובה ובובה. אני זוכרת שהן הזכירו לי בובות בחלונות ראווה רק יותר אמיתיות ומפחידות. אולי בגלל החושך. בהתחלה חשבתי שאבא שלי גאון כי ידע כל בובה מי היא ומה היא עשתה. זה בן-גוריון בזמן הכרזת המדינה וזה הרצל על המרפסת בבאזל, אבל אחר כך הוא אמר לי שהוא קורא את כל זה מהשלטים הקטנים שצמודים לכל בובה ובובה. בכל זאת הרגשתי שאבא שלי גאון כי הוא הסביר לי את הכול עם כזה ביטחון ולא טעה והוא ידע לקרוא ואני לא. הוא גם אמר שהמוזיאון הזה קטן ויש מוזיאון ענק כזה באנגלייה וקוראים לו מאדאם טוּסוֹ ואימא והוא היו שם בטיול החתונה שלהם, בירח הדבש, לפני שאני נולדתי.

   באחד הפיתולים הייתה בובת שעווה מפחידה נורא. זה היה איש עם שיער ארוך וזָקָן ארוך וסכין חדה-חדה וארוכה-ארוכה ומבט של שנאה ושיגעון היה לו בעיניים. זה מאוד הפחיד אותי. הסכין שלו הייתה מלאה בדם והיו שם עוד בובות שעווה, אבל אחת בלטה מכולן. זאת הייתה אישה יפה מאוד עם שיער ארוך, אף סולד ועיניים גדולות כמו של חתול. הייתה לה בטן גדולה והיא הייתה בהיריון. האיש המטורף עם הסכין ביד נראה כמו כמי שהולך ומתקרב אליה. הוא כנראה רצה לחתוך לה את הבטן, להוציא לה את התינוק ולהרוג אותה.

   הסתכלתי על אבא. הוא הסתכל מסביב. נראה היה שהוא לא מרוצה מהמצב, כי הוא הבחין שכל הילדים שהיו לפנינו גם פחדו מהאיש הזה עם השיער הארוך והסכין, וההורים מיהרו ללכת משם אל הבובות הבאות. רק אני התעכבתי ושאלתי: "מה זה, אבא?". כאן אבא היה קצת נבוך. ראיתי על הפנים שלו שהוא לא יודע וגם שאין לו חשק להישאר במחיצת הרוצח המתועב הזה עם הסכין המלאה בדם שרוצה לרצוח אישה בהיריון. הוא התכופף לשלט וקרא: "צ'רלס מנסון, פסיכופת וראש כנופיית 'המשפחה', מורה לרצוח את השחקנית שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי, וחבריה, בביתה".

   כיום אני יודעת, אחרי שקראתי קצת על הפרשה, שהכתובית הזאת לא הייתה מדויקת. לא צ'רלס מנסון הוא זה שרצח את את שרון טייט אשתו של פולנסקי, אלא צ'רלס ווטסון המכונה טקס, ומנסון הוא זה שהורה על הרצח האכזר. בכל אופן, אז כנראה ראיתי על אבא שהוא לא מבין מה עושה פה הצ'רלס הטיפש והאידיוט הזה שמפחיד ילדים, אז החלטתי לעשות מעשה.

   קפצתי מעבר למעקה כמו קוֹפָה קטנה והתנפלתי על הצ'רלי וחצי הזה ביד אחת. סובבתי לו את היד עם הסכין והוא לא התנגד. שמתי לו ראסיה ותקעתי לו אגרוף בבטן ואחר כך לאטמה אחת לפרצוף. בשביל אחד עם שיניים של ערפד ומראֶה של נסיך מהגיהינום הוא היה די רך הבן אלף. הוא נפל על הארץ, שבר את האף והעיניים שלו התגלגלו מארובותיהן, ותוך כדי שאני עושָׂה את זה צעקתי. "יא רשע אחד, יא כלב, יא בן כלבה. אני יעשה לך אחד כָּחול. אני יאכיל אותך בְּחול. יא זבל."

   פתאום החדר החשוך נשטף באור. שני שומרים  במדים רצו פנימה לתוך המתחם, קפצו מעל המעקה, הרימו אותי והעבירו אותי לצד השני. הייתי מאוד קלה ודקה, אבל התנגדתי. "אני יהרוג אותו, מיהו חושב שהוא. מיהו בכלל," צעקתי, "רשע אחד. אני יקשור אותו בידיים וישים לו פרעושים מגרדים באוזניים."

   "ילדה תירגעי," זכרתי ששמעתי את אחד השומרים אומר, "ילדה תירגעי. איפה ההורים שלך?" אבא עמד בצד ושתק. הצבעתי עליו.

   "וואללה יופי, אבא'לה, אתה נותן לה ככה להשתולל, כמעט הרסה כאן את כל הקונסטרוקציה. הפסל שהיא שברה לו את האף והוציאה לו את העיניים שווה חמש אלף דולר ואתה עומד כאילו אתה בעצמך בובה במוזיאון השעווה."

   והשני אמר לאבא ששתק, "אני חושב שהיית צריך לחנך אותה איך מתנהגים במוזיאון." ואבא שתק. חשבתי שהוא יגיד דנה בלגאנה, אבל הוא שתק. ומהדמעות שעלו לו עמוק בעיניים ידעתי שהוא גאה בי. מאוד גאה.