בננות - בלוגים / / סיפור של יום שבת – דנה בלגאנה
רן יגיל

סיפור של יום שבת – דנה בלגאנה

 

סיפור של יום שבת

 

 

(מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ הַשֵּׁם, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ. אישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם הַשֵּׁם. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ הַשֵּׁם כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן , תהלים, צב, ו-י)

 

דנה בלגאנה

 

 

אבא כבר מת. אבל בשנים ההן כשהיה חי הייתי מעין טום-בוי – ילדה בן כזאתי. לפני שאבא מת הוא עבר אירוע מוחי. אחר כך עוד אחד. השלישי גמר אותו. אבל מבחינתו האירוע הראשון היה הגרוע מכול. הלכו לו חצי-פנים בצד שמאל, היד והרגל גם באותו צד, ורק לאט לאט הן חזרו אליו. להיות שלו. בכל אופן, הרופאים אסרו עליו מאותו רגע לנהוג ובבת אחת הוא איבד את המקצוע שלו ואת אהבת חייו – הנהיגה.

   אבא היה חולה הֶגֶה. הוא עבד ב"אגד" ואהב את המקצוע שלו, את הנסיעות הארוכות בין הערים. אני זוכרת את עצמי באופן מעורפל בגיל ארבע עולָה מדרגה גבוהה ורואה אותו יושב על כיסא גבוה כשלצדו מכונה שווה כזאת מברזל עם חורים בגדלים שונים לכל מטבע, ואת האצבעות הקטנות שלי לוחצות עליה, ואבא מחייך ואומר: "דנה בלגאנה".

   כשעליתי לכיתה אל"ף הייתי בת שבע. נשארתי עוד שנה בגן בגלל בעיות התנהגות. הייתי מרביצה לכולם, בעיקר לבנים, וזורקת להם חול בעיניים. מעניין שכיום, בגיל שלושים, אני מצטיירת בעיני כולם וגם בעיני עצמי כאחת מאוד עדינה. כנראה משתנים עם השנים.

   בכל אופן, כשעליתי לכיתה אל"ף, אבא כבר היה אחרי האירוע הראשון. הוא לא עבד והיה כל הזמן בבית. "עקר בית," היה אומר על עצמו, "אני באמת סוג של עקר." אבל אז לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. אימא עבדה כמורה בבית הספר גבריאלי הכרמל. אותי שלחו כמובן לבית ספר אחר, כי לא טוב שאימא ובת יהיו באותה המסגרת. רשמו אותי לתל-נורדאו.

   כל בוקר אבא היה קם, מכין לי שוקו מתוק, ביצה בקן, מסדר אִתי את הילקוט ולוקח אותי לבית הספר. בהתחלה הייתי מאוד עצמאית. ראיתי את החצר הגדולה עם החול ואת הבנים הגדולים משחקים כדורעף – ונדלקתי. אבל אחרי כחודש התברר שיש לי בעיות קליטה. לא רציתי ללכת לבית הספר. הייתי נעמדת על המדרגות, כבר בתוך הבניין, ואומרת, "אבא, אני לא נכנסת."

   "אבל למה?" אבא היה שואל.

   "כי אני לא יודעת לקרוא."

   "אבל  כאן זה בית ספר, דנה. כאן לומדים לקרוא. 'דנה קמה דנה נמה.' את ואני קראנו את זה באופן נפלא אתמול."

   "אני לא קראתי את זה. אני זכרתי בעל פה."

   "בסדר. בסדר."

   "אני לא נכנסת. אני לא יודעת לקרוא."

   אז אבא לא היה מתווכח אִתי, רק היה קורץ לי בשובבות ממזרית ואומר לי, "בואי, דנה בלגאנה," והיה לוקח אותי למאירלֶנד בכלבו שלום.

 

*

 

   פעם, לפני שנים, כשהייתי נערה, חשבתי שהוא עשה לי טובה. ויתר לי. אבל היום  בגיל שלושים אני יודעת, שאני היא זו שעשתה לו טובה. כי המאירלנד היה פארק שעשועים בקומה הראשונה של מגדל שלום, מעל הכלבו, ורק שם אבא יכול היה לשבת ליד ההגה ולנהוג מבלי שאף אחד יאסור עליו, ופשוט להתחבר לאהבה הגדולה שלו – לנהיגה.

   הוא היה ממש זורח במכוניות המתנגשות. עוד סיבוב ועוד סיבוב. הוא היה קושר אותו ואותי ברצועה השחורה. פעם אני נהגתי ופעם הוא. ועוד סיבוב ועוד סיבוב. כשנמאס לנו, היינו הולכים להיפופוטמים: בריכה עגולה וגדולה ובתוכה סירות קטנות בצורת היפופוטמים חביבים עם הגה. אני נזכרת עכשיו איך אבא היה רואה את ההיפופוטמים עם ההגה והיה נָמֵס.

   המקום היה צר מלהכיל אותו. אז אני ישבתי ליד ההגה, והוא, גאה כזה, היה יושב על משענת הפיבּרגלָס, כלומר גבו של ההיפופוטמם, קצת מעליי, ומפקח על התנועה שלי שלא אתנגש באחרים.

   אחר כך היינו יורדים והוא היה הולך לשתות קפה ולקרוא עיתון, ואני הייתי ממשיכה למתקנים האחרים בלעדיו. כשהייתי חוזרת, אחרי סיבוב ארוך, היו פעמים שהייתי מוצאת אותו שוב זורח מנחת בתוך אחת המכוניות המתנגשות, בירוק-כחול-אדום נוצץ, כשמעליו ניצתת אש ההֶבְזֵק החשמלי היוצאת מן המוט הארוך ונוגעת ברשת התקרה. גִּצים של שמחה.

   אין לי ולא היו לי רגעים יותר יפים מאלה. גם בשבת, כשאימא הייתה ישנה עד מאוחר, היינו מתגנבים לכלבו שלום, שהיה במרחק הליכה מן הבית, למאיֶרלנד, כדי לנהוג במכוניות המתנגשות ולרכוב על ההיפופוטמים, ולפעמים היינו נכנסים למעלית הזכוכית ומפחדים ביחד עד השמים. האנשים נעשו כאלה קטנים וכולם היו נועצים עיניים ברצפה הקטנה שהמריאה לשחקים. פחדתי, אבל לא אמרתי מילה, ואבא היה גאה בי.

   פעם שאלתי את אבא במעלית השקופה, "מה יהיה אם פתאום ניפול?" ואיזה מישהו אחר ענה מאחוריו, "אל תדאגי ילדה, למעלה לא תישארי." וכולם גיחכו, אבל ראיתי שאבא לא, והוא אפילו נהיה קצת רציני ועצוב. זה העציב אותי ואמרתי לאיש ההוא, "תאמין לי, אני יידע בדיוק מה לעשות."

 

*

 

   יום שבת אחד מיצינו את כל הפעילות שלנו במאירלנד. אבא היה אולי חמש פעמים במכוניות המתנגשות ושלוש פעמים איתי על ההיפופוטמים. ואז הוא אמר: "בואי ניכנס למוזיאון השעווה, מה את אומרת?"

   זה נראה לי קצת מפחיד כי בכניסה למוזיאון עמדה איזו בובת חייל עם שפם ענק ששילבה ידיים על החזה והיו לה עיניים מזוגגות. החייל ההוא היה חמוּר סֵבֶר וגבוה, וחשבתי לעצמי שבכל רגע הוא יכול לתת לי ולאבא עונש על זה שאנחנו באים לכאן בימי חול במקום ללכת לבית הספר. אבל אבא קנה כרטיסים ונכנסנו.

   אבא שלי הסביר לי על כל בובה ובובה. אני זוכרת שהן הזכירו לי בובות בחלונות ראווה רק יותר אמיתיות ומפחידות. אולי בגלל החושך. בהתחלה חשבתי שאבא שלי גאון כי ידע כל בובה מי היא ומה היא עשתה. זה בן-גוריון בזמן הכרזת המדינה וזה הרצל על המרפסת בבאזל, אבל אחר כך הוא אמר לי שהוא קורא את כל זה מהשלטים הקטנים שצמודים לכל בובה ובובה. בכל זאת הרגשתי שאבא שלי גאון כי הוא הסביר לי את הכול עם כזה ביטחון ולא טעה והוא ידע לקרוא ואני לא. הוא גם אמר שהמוזיאון הזה קטן ויש מוזיאון ענק כזה באנגלייה וקוראים לו מאדאם טוּסוֹ ואימא והוא היו שם בטיול החתונה שלהם, בירח הדבש, לפני שאני נולדתי.

   באחד הפיתולים הייתה בובת שעווה מפחידה נורא. זה היה איש עם שיער ארוך וזָקָן ארוך וסכין חדה-חדה וארוכה-ארוכה ומבט של שנאה ושיגעון היה לו בעיניים. זה מאוד הפחיד אותי. הסכין שלו הייתה מלאה בדם והיו שם עוד בובות שעווה, אבל אחת בלטה מכולן. זאת הייתה אישה יפה מאוד עם שיער ארוך, אף סולד ועיניים גדולות כמו של חתול. הייתה לה בטן גדולה והיא הייתה בהיריון. האיש המטורף עם הסכין ביד נראה כמו כמי שהולך ומתקרב אליה. הוא כנראה רצה לחתוך לה את הבטן, להוציא לה את התינוק ולהרוג אותה.

   הסתכלתי על אבא. הוא הסתכל מסביב. נראה היה שהוא לא מרוצה מהמצב, כי הוא הבחין שכל הילדים שהיו לפנינו גם פחדו מהאיש הזה עם השיער הארוך והסכין, וההורים מיהרו ללכת משם אל הבובות הבאות. רק אני התעכבתי ושאלתי: "מה זה, אבא?". כאן אבא היה קצת נבוך. ראיתי על הפנים שלו שהוא לא יודע וגם שאין לו חשק להישאר במחיצת הרוצח המתועב הזה עם הסכין המלאה בדם שרוצה לרצוח אישה בהיריון. הוא התכופף לשלט וקרא: "צ'רלס מנסון, פסיכופת וראש כנופיית 'המשפחה', מורה לרצוח את השחקנית שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי, וחבריה, בביתה".

   כיום אני יודעת, אחרי שקראתי קצת על הפרשה, שהכתובית הזאת לא הייתה מדויקת. לא צ'רלס מנסון הוא זה שרצח את את שרון טייט אשתו של פולנסקי, אלא צ'רלס ווטסון המכונה טקס, ומנסון הוא זה שהורה על הרצח האכזר. בכל אופן, אז כנראה ראיתי על אבא שהוא לא מבין מה עושה פה הצ'רלס הטיפש והאידיוט הזה שמפחיד ילדים, אז החלטתי לעשות מעשה.

   קפצתי מעבר למעקה כמו קוֹפָה קטנה והתנפלתי על הצ'רלי וחצי הזה ביד אחת. סובבתי לו את היד עם הסכין והוא לא התנגד. שמתי לו ראסיה ותקעתי לו אגרוף בבטן ואחר כך לאטמה אחת לפרצוף. בשביל אחד עם שיניים של ערפד ומראֶה של נסיך מהגיהינום הוא היה די רך הבן אלף. הוא נפל על הארץ, שבר את האף והעיניים שלו התגלגלו מארובותיהן, ותוך כדי שאני עושָׂה את זה צעקתי. "יא רשע אחד, יא כלב, יא בן כלבה. אני יעשה לך אחד כָּחול. אני יאכיל אותך בְּחול. יא זבל."

   פתאום החדר החשוך נשטף באור. שני שומרים  במדים רצו פנימה לתוך המתחם, קפצו מעל המעקה, הרימו אותי והעבירו אותי לצד השני. הייתי מאוד קלה ודקה, אבל התנגדתי. "אני יהרוג אותו, מיהו חושב שהוא. מיהו בכלל," צעקתי, "רשע אחד. אני יקשור אותו בידיים וישים לו פרעושים מגרדים באוזניים."

   "ילדה תירגעי," זכרתי ששמעתי את אחד השומרים אומר, "ילדה תירגעי. איפה ההורים שלך?" אבא עמד בצד ושתק. הצבעתי עליו.

   "וואללה יופי, אבא'לה, אתה נותן לה ככה להשתולל, כמעט הרסה כאן את כל הקונסטרוקציה. הפסל שהיא שברה לו את האף והוציאה לו את העיניים שווה חמש אלף דולר ואתה עומד כאילו אתה בעצמך בובה במוזיאון השעווה."

   והשני אמר לאבא ששתק, "אני חושב שהיית צריך לחנך אותה איך מתנהגים במוזיאון." ואבא שתק. חשבתי שהוא יגיד דנה בלגאנה, אבל הוא שתק. ומהדמעות שעלו לו עמוק בעיניים ידעתי שהוא גאה בי. מאוד גאה.

 

 

          

    

 

 

 

 

38 תגובות

  1. סיפור של יום" הוא רצף בן שבעה סיפורים בעקבות "שיר של יום" מן התפילה. הנה הלינקים לסיפורים הנוספים.

    סיפור של יום ראשון – הים

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12474&blogID=171

    סיפור של יום שני – השמטקעלע

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5287&blogID=171

    סיפור של יום שלישי – חתולים, ספרים וצב

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12874&blogID=171

    סיפור של יום רביעי – בלונים

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11519&blogID=171

    סיפור של יום חמישי – מתן-חיים

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13258#post13258

    סיפור של יום שישי – המכונית

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13636&blogID=171

  2. חגית גרוסמן

    סיפור מקסים. התאהבתי באבא שלה מיד.

    • חגית המקסימה, אחזיר לך במחמאה. ביום שישי הקרוב מנחם בן משבח את שירך היפה על מותה של סילביה פלאת', אשר הודפס לאחרונה באנתולוגיה של תמר משמר ב"עתון 77".

  3. גיורא פישר

    יופי של סיפור. שתי הדמויות אנושיות ומעוצבות להפליא: בכל אחת מהן יש משהו שלכאורה פגום, אך הוא כל כך אנושי ומכמיר לב שבא לחבק אותן.
    יפה הפרשנות בדיעבד של האב. מה שראתה אז מתפרש בצורה אחרת ממרחק הזמן.

  4. משעשע-עגום ומלא רוך וחמימות. בכלל ביחסי אבות-בנות, אין כמוך!
    עניין אחד: בשנים ההן היו אומרים תרגיעי או תרגעי?! זה מוזר איך לכל הסלנג הזה, גם של הקללות, יש חיים קצרים כל-כך, אבל משצריך אותם – הם משיבים לחיים פסקול שלם ואת כל הצבעים של התקופה. תודה על הסיפור הזה רני.

    • לאה, תודה על התגובה החמה ועל ההערה. את כמובן צודקת בעניין המילה "תרגיעי". אשנה את זה. רני.

  5. סיפור לילדים ולמבוגרים עם חום, אהבה,
    אנושיות ואקשן.
    מכוניות מתנגשות למבוגרים – גם אצלי.
    וגם כל המקומות שאתה כותב עליהם בת"א – שם גדלתי.

    • איציק, אתה יודע כשקראתי את הסיפור שלך על אותו גיבור המתקשה להיכנס למכונית הקטנה המתנגשת, חשבתי על הדמיון בין הסיפורים. יש איזה כוח מדמה בילדות שלוקח אותנו בחזרה אל הפארקים והלונה-פארקים. לא רק בארץ. בשיר "היריד" של ז'אק ברל, אחד משיריו הראשונים, הוא מסיים את השיר בשורות בערך כך. "כל אחד חוזר לביתו מהיריד ומביט בדרכו הביתה מעלה אל השמים ושואל את עצמו, האם לא קיים משהו יותר טוב, משהו יותר נעלה, משהו שאינו משחק-פלאי בנדמה לי אלא באמת הפלא והנס עצמו." תודה על התגובה. רני.

  6. אגב, זה הפוסט המאה שלי בבלוגיית "בננות" הנפלאה של שירלי ויעל. מזל טוב, אני בן 100. רני

    • כל כך נהניתי, רני. אתה מספר בחסד. שוטף, רהוט, מעניין ואיכפתי. זה נדיר.מחכה למאה הבאה!

      • רות, תודה רבה לך על הדברים החמים שכתבת כאן בתגובתך על הסיפור. שימחת את לבי כל כך. רני.

  7. אהבתי מאד, זה מזכיר לי גם את אבא שלי, ואחיו שהיה חולה הגה כל חייו ועבד "באגד", כלומר הדמות הגברית מדויקת וגם הילדה הזאת, שתרצח מי שיבוא מולה, רק כדי לשמח את אבא.
    אניפתאום מאד מתגעגת לשבת עם שניהם, הנהג אינו בין החיים , היה טיפוס אינטנסיבי ונפטר ביסורים, ז"ל.

    מצטרפת להערה של לאה, על הסלנג.

    זה מהסיפורים שמושכים אותי אחורה, גם לעיר תל- אביב, עירו של אבי ושל אחיו.
    למה שהיה ואיננו.

    • אביטל, תודה לך על התגובה הרגישה והנוסטלגית הזאת שיצאה מן הלב והגיע אל הלב. את ספרי אביך אני מכיר וקראתי. בדיוק שלשום קניתי בחנות יד שנייה את "המורה גרופמן" שהיה לי שנים, נתתי ואבד אצל אחד הקוראים, אבל בשעתו קראתי, ויש לי גם את "עין הזכוכית של המאיור פאבל" וכן את הרומן של אביך על אילת "מול ההרים הסגולים". כך הצלחת לרגש אותי בתגובתך. לפני שנים רציתי לכתוב עליו כי חשבתי ואני עדיין חושב שהוא סופר טוב אך לא מספיק מוכר. אך לא יצא בצוק העתים. עוד אעשה זאת לכשירחב. באשר להערה של לאה, אתקן זאת. פשוט איני יכול לעשות זאת מ"מעריב". אעשה את זה מן הבית. רני.

      • ועכשיו אני מרוגשת.
        הוא באמת סופר טוב ולא מוכר.
        אני קצת מרגישה כמו הילדה בסיפור, כי מכולם אני הכי דומה לו, באופי במראה.

        תמיד כאב ,לי במיוחד, הפער בין מה שהוא להכרה שקיבל, והשלכתי את זה על הרבה פקטורים שאינם קשורים כלל לכשרונו.

        אחיי רחוקים יותר מעולמו, ולא הייתה אצלם הזדהות רבה כזאת עם מה שעובר עליו.
        עם השנים ניסיתי להתרחק מזה, ותגובתך טלטלה אותי חזרה.

        אני אומר לו בשבת בלי נדר, שרן יגיל חיפש את ספרו, ואף רצה לכתוב עליו.

        זה ירגש אותו מאד.

        גם הוא דומע בקלות.

        • אביטל, בעזרת השם אכתוב עליו, כי אני באמת סבור שהוא סופר טוב וראוי. מלבד זאת אספר לך שאביך ואני אפילו התכתבנו קצת בעבר, בתקופה שהוא ואני היינו פעילים יותר באגודת הסופרים העברים. אנא מסרי לו דרישת שלום חמה ממני. רני.

  8. רני, רני. מה אומר? מעריצה כבר אמרתי, ועוד אני עובדת ברצינות על ריסון האימפולסיביות שלי. זאת תכונה מאד בעייתית שלי. כי כשאני מתלהבת. אני מתלהבת.מאד.
    אפילו עבורי, נערת כפר פרובינציאלית, הצלחת להחיות את תל אביב של ימי ילדותי. ואני התאהבתי, גם באבא, וגם בילדה.
    והסוף. אח. הסוף. סצנה מדוייקת כל כך. ומפתיעה.
    אבל הנה, אני כבר באה לתבוע הסבר של הנשגב מבינתי, (זוכר את ההבטחה שלך מאתמול?)
    איך, בשם אלוהים, יכול גבר לכתוב ילדה ואישה בצורה כל כך מדוייקת?
    עד עתה לא העזתי לעשות את זה. אולי בהשראתך, אתחיל.ההיפך, זאת אומרת…
    ואני מניחה שתוכל להביא לי עוד סופרים גדולים מלבד גרוסמן, שעשה את זה לטעמי בצורה נשגבת ב"אישה בורחת מבשורה".
    ומכיר נשים שעשו את זה, סיפור בגוף ראשון,זכר?
    מעולה. פשוט מעולה.

    • איריס היקרה, ודאי יכול סופר לכתוב בקול של אישה וסופרת בקול של גבר ודאי וודאי, ולהישמע אמינה או אמין. אני לא מדבר רק על פלובר שאמר במשפטו המפורסם "מאדאם בובארי זה אני", או על טולסטוי, או על לולו הנפלאה של סארטר ב"אינטימיות". אבל גם אצלנו כאן ולא אצל גדולי עולם מן הקלאסיקה זה מתרחש ונכתב באופן מעולה. הנה, רק דוגמה קטנה. בספר שערכתי של לאה איני, הרומן הקודם שלה "ענק, מלכה ואמן המשחקים". תפקיד הקולות של הדמויות – נשיות גבריות – הוא סופר-מהותי בהבנת הרצף העלילתי ובכלל במשמוע היצירה הזאת. איני כותבת בקול גברי בוטח, דמות של בחור רגיש בשם נמרוד. היא עושה זאת בצורה אמינה לחלוטין. הנה גב העטיפה של הספר, אבל זו כמובן רק דוגמה שאפשר, ואפשר לעשות זאת טוב:

      כשנמרוד מתאהב בגורל… האם אנחנו משחקים או משוחקים? נמרוד, צעיר אבוד – דרך, הכותב שירה ומשחקי מחשב, עוזב את ביתו שבפרברים (ואת עברו), ומגיע לתל – אביב, שם הוא עובד כמוכר של נרות דקורטיביים, והופך, שלא ברצונו, לדמות רומנטית ונערצת על – ידי הקונות בחנות. אלא שנמרוד מתאהב במוכרת הלחם, בחנות שממול, ששמה גורל. המסתורין האופף את חייה, בדמות ענק עם כפפות שחורות, וקשיש בעל חנות רהיטים מוזרה – רק מעצימים את משיכתו לאישה, שהאהבה לה – כך הוא חש – תהא לו כחונכת, ואולי אף תזמן לו תיקון. הרומן שבין נמרוד לגורל, שולח את הגיבור למסע ייסורים מתוק ומסוכן אחר זהות ומשמעות, באמצעות שילובים בין סיפור ריאליסטי, אגדה גותית, רומן רעיונות, קטעי פנטזיה של מד"ב, לבין משחקי המחשב והשירים שכותב הגיבור. במקביל נרקם ברומן משחק – על מלא חידות ומבוכים. הדמויות וההתפתחויות משתקפות זו מזו, במגוון אפשרויות קליידוסקופיות, ומזמינות גם את הקורא לקחת חלק בספר/משחק. המציאות הנבראת – נשברת משקפת מבוכה דורית עכשווית נוכח דור האבות שהורג את הילדות, ומשליך על העידן החדש, שמתגלה כמוגבל וצפוי כקודמו, אבל גם כתלוש, מנוכר ובלתי – מפוענח. אגב כך, עומד הרומן על המאבק הנצחי בין ההכרח לרצון, ובין הכאוס למשמעות, אך לאו דווקא מן העמדה הרגילה. רומן אפל הנוגע באיפוק במהויות חיינו, מרמז על מעשה האמנות, ומעורר למחשבה, ולמחשבה נוספת.

      • הי רני,
        אני בדיוק באמצע קריאת שניים מספריה של לאה איני. הם מטלטלים אותי קשות. מ"מישהי.." נכנסתי לדיכדוך כל עמוק, פשוט הרגשתי שאני נכנסת לנעליה של "הילדה עם הציצקאות" ולא יכולתי לקום מהמיטה. אז עברתי ל"גאות החול." שניהם מופלאים בעיני.
        לא ידעתי שערכת ספר של לאה איני. זה אולי מסביר לי, את החיבור הזה, שלי, אל הכתיבה שלך.ואליך. כי גם בלאה איני התאהבתי מהשניה הראשונה שעיני שזפה את סערת הכתיבה שלה. היא כל כך מוכשרת וכל כך מבריקה, וכל כך מצחיקה. משהו נדיר לגמרי.
        וכמובן שהוספת לי עוד ספר לרשימה. אבל כמו שאני עובדת על האימפולסיביות שלי, אני עובדת גם על טווחי סף התיסכול והסבלנות. ברור לי שאני אגיע גם לספר הזה, במוקדם או במאוחר.
        ועוד שהספר נכתב בגוף ראשון זכר… זה מעורר התפעמות כפולה.
        שלך מאד, איריס.

        • כן, הספר הזה מתחיל בגיבור המדבר אלינו (נמרוד), אבל אחר כך עובר לגיבורה דוברת (גורל) – יש כמובן סמליות רבה בשמות וזה מובן ואז הענייני הקולות של הדוברים (מספרי הסיפור) מסתבכים והולכים, אבל אני לא רוצה להיות ספולילר ולקלקל. אני חושב שזה נפלא שאת קוראת את לאה איני. זה מאוד משמח אותי בחזקת והגיתָ בה… רני.

        • האמפולסיביות הזאת מביכה
          תרגיעי!

          זה הפוסט של רני
          להזכירך
          לא של איני עם כל הכבד

          • נו, אתה צודק. אני עובדת על זה. אבל אפרופו "תרגיעי" אני חושבת שזה דווקא אחד החלקים החזקים בסיפור. לא הייתי מחליפה…

  9. איזה סיפור מכמיר לב ,רני, אב ובתו במערכת יחסים מיוחדת ובהדדיות יפה . היא שאינה יודעת לקרוא קוראת אותו כל כך יפה והוא שמבין את נפש הילד התמימה שלה ,שאינה סובלת רוע.
    דנה בלאגנה עושה סדר בעולם חסר סדר
    וזה מתקשר כמובן למוטו מתהילים בפרוח רשעים …

    בקונטקסט הטעון הזה שבו אנו חיים כולנו ילדים עורגים…

    • אמת, אמת חנה. כולנו ילדים עורגים. יפה מאוד ניסחת את זה. כל מילה שלך כאן בתגובה מנצנצת לי, וכמובן הקישור המתבקש הנראה רחוק לכאורה לפסוקי תהִלים, עמדת עליו כהרגלך. תודה לך, רני.

  10. מירי פליישר

    כתוב יפה . תודה.

  11. רני. יופי של סיפור. מפליא איך שאתה נכנס לתוך העור של הדמויות שלך.

    • יהונדב, תודה. אני שמח שקראת ואהבת. דעתך מאוד חשובה לי. אנו פוסעים בנתיב היצירה שנים יחדיו. רני.

  12. מקסים!!

    אני אומרת לך רני, יש בתוכך גם סופר ילדים נפלא. אני מחכה לספרי ילדים, על דנה בלאגנה אפשר לכתוב סדרה, ועל מתן חיים גם. מה אתה אומר? עדיין לא יצא מתוכך ספר ילדים? איך זה? הרי זה נמצא שם בפנים, אני ממש רואה את זה.

    • יעל, תודה רבה. כן, אולי עוד ייצא ממני סיפור ילדים. בינתיים זה לא בא. אני מאוד אוהב ילדים, מאוד אוהב לכתוב על ספרי ילדים, אבל ספר לילדים לכתוב, שימשוך אותי באף ואתמסר לו – אין. אולי עוד יהיה וזה חבוי שם. רני.

  13. סיפור קסום שקראתי עם שחר של שבת בבוקר.
    דנה שלך מתוארת כילדה אסרטיבית שלא מוותרת
    ונותנת פורקן לתסכולים לכעסים וביטוי לפגיעות
    וחוסר האונים באי ידיעת הקריאה.
    למזלה היא יצרה קשר מרגש ומיוחד עם אבא שלה .
    רני,אני מוצאת תמיד את כתיבתך אוהבת אנשים
    בעין דומעת ועין צוחקת.
    יופי,תמשיך בחום אנושי ובכשרון מבורך.
    בדיוק אמש נודע לי על קרובה, אם חברתו של הבן שלי שהיא מרצה במכללת ילין  בירושליים ולקתה בשיתוק הצד השמאלי בעקבות ארוע מוחי,כמו בסיפור על אבא של דנה וכמו במציאות על אבא של אביטל,שאשמח לדעת את שמו הספרותי המלא המלא,שלא זיהיתי לפי שמות הספרים שהזכרת.(חשבתי על על פוצ'ו בטעות).

    • מיכל, תודה לך על תגובתך. ריגשת אותי. אף אני אוהב דברים משל פוצ'ו. רק בריאות לקרובתך, באמת רק בריאות, זה נשמע קצת פולני, אבל זה כל כך יותר חשוב מכל המשוגות האחרות. אבא של אביטל הוא אוריה באר, סופר טוב בעיניי ויש עליו פרטים ברשת:

      http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/01676.php

      שבוע טוב, רני.

      • תודה רני, בריאות טובה נחוצה לכולנו.
        השנה אני מבינה במיוחד עד כמה הבריאות הטובה
        אינה מובנת מאליה.
        טיפולים כימותרפיים מחדדים אצלי את הרצון לחיות ולהספיק לגמוע מהטוב שיש ולהתרחק מכל מה שמזיק
        ומפריע לראות את תום הילדות שטמון עדיין בנו ואנו
        מדחיקים אותו ומנסים להיות מבוגרים רשמיים קרים ומנוכרים. הכתיבה היא יכולת לחזור לעולמות ולחלומות שאולי נשכחו מאחור,וצריך להיזכר בהם
        במיוחד כדי להבין את העובר על נשמות הילדים שלנו.
        כל טוב לך וילדיך, רני.

        • מיכל, התרגשתי מאוד. רק בריאות טובה. בסוף ברכת המזון היהודים אומרים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" סרסהרו כך:
          חי רצון = רצון לחיות. רפואה שלמה אמן ואמן. רני.

  14. סיפור יפה, מזל טוב על ה100, וכמובן אקרא מה שבקישורים שצרפת.
    אכן נראיתי מערכת יפה בין אב לבת, בעיקר אוהבת וחמה. אבל השאלה שלה היום, ממרום שנותיה הבוגרות היא נכונה, האם הוויתור נכון לה? האם אנחנו צריכים לתת לילדים לעשות מה שאנחנו היינו מתים לעשות?
    אבל לא בזה הסיפור, זו סתם שאלה שאני שאלתי את עצמי לא פעם, איך אנחנו "מפעילים" את הילדים.
    הסיפור הוא על אהבה וגעגוע.

    • לוסי, תודה על התגובה החמה והחכמה. אכן, זו שאלה ביחסים שבין הורים לילדים, שאלה שתמיד עומדת וקיימת. אני מסכים איתך שלב הסיפור, בסיסו, הוא על אהבה ועל געגוע. שבוע טוב, רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל