לראות שקופים בעין, ספר חדש ליצחק מלר

תהיות מאפיינות את ספרו החדש של יצחק מלר "לראות שקופים בָּעין" (עמדה, 2021) והן מתמקדות בשאלה מרכזית אחת, כפי שהיא מובעת בשיר היפה ״שושנת מים״ – ״וזה מה יש?!"

התהיות הן סביב ארבעה מעגלי ה״יש” של חיינו: האני, המשפחה, החברה והמדינה, והקיום. ומלר, בעין בוחנת של רופא הרואה דרך קרני רנטגן את “מאחורי הקלעים”, אינו חוסך מאיתנו בשיריו את ‘מראות היש' המתגלים שקוף לעיניו.

בנימה פסימית ומפוכחת ובדימויים מעולם הרפואה מלר שוטח בפנינו בשירים ישירים וממוקדים תובנות נפשיות אודות מצבו השברירי והעגום של האדם עלי אדמות: האני, היחיד, הפרט – בימיו יחווה לא רק בדידות, פחד, מחסור, אלא אף יתייסר בייסורי מצפון על מה ממחדליו שבעבר בלא יכולת לתקן בעתיד –"הַאִם בֶּאֱמֶת מוּטָב מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר אַף פַּעַם? שְׁטוּת שֶׁל אֱוִיל מַחֲרִישׁ".

והנה גם אם זכה האדם להזדקן כי אז עליבות גופו מתגברת עליו וסופו של המוות לנצח; ניסיונם של הרופאים האפופים ב'שבועת היפוקרטס' להאריך את חייו "בִּשְׁמָהּ שֶׁל רְפוּאָה נִשְׂגָּבָה" הוא פתטי.

גם במישור החברתי והמדיני האדם חווה חוויות קשות – "אנשים נדרסים תחת שרשראות הטמטום של נבחרי ציבור חסרי בינה, מצפון, ריסון וענווה", ו"הַקַּבַּרְנִיטִים, הוֹי הַזְּכָרִים הַלָּלוּ / תָּמִיד, תָּמִיד אֲשֵׁמִים וְתָמִיד מִתְחַמְּקִים / וְתָמִיד לֹא מוֹנְעִים… רַק מְגִיבִים… / כְּמוֹ כְּלָבִים שׁוֹטִים".

מה שיש במעגלי היש אפוא אינו מרנין; אפילו "אֱלֹהִים אֶחָד מַבִּיט מִלְּמַעְלָה / וְלֹא מֵבִין אֶת גֹּדֶל הַזְּוְָעָה / שֶׁהוּא עַצְמוֹ צִיֵּר".

ואולם על אף תחושת העלבון הנובעת מהתבוננותנו בעליבות הגוף והנפש, בזקנה המצריכה חסדי הזולת, בניצול הציני של הפוליטיקאים העושים רק לביתם מוצא מלר מזור בהומור; על אף שהאדם ביסודו "תָּמִים עַד אֵימָה / כְּמוֹ פַּרְפַּר לָבָן / שֶׁמְּעוֹפֵף בְּשַׁלְוָה / אֶל רֶשֶׁת שֶׁל אַלְמָנָה שְׁחֹרָה", יש תרופה, מעין נחמה מטאפיזית – ההומור או ההתבוננות במציאותנו הביולוגית, החברתית והמדינית במעין רוח סולחת.

הספר פותח – ולא בכדי – בשיר משובב הנפש "סבא שלי משוגע עלַי" ושער שלם בו מכונה בשם מסקרן המעלה חיוך “בַּעֲלָתִי דניאל”. למלר אף בלוג בענייני השעה בשם ‘ציגלה קשישא'.

ההתבוננות הלכאורה הפחות רצינית במצבנו הרציני על פני האדמה מתחוורת אפוא כהכרחית כשלב אחד בשלבי קבלת מציאותנו בת החלוף עלי אדמות.

ב"לראות שקופים בָּעין" מבקש מלר אפוא לא רק לשלב את ההתבוננות הקרה בעובדות החיים המרות, אלא אף את ראיית הרוח המשלבת הומור, שהיא מעין 'פיזיותרפיה' מבורכת לנפש.