רן יגיל סופר ועורך
ואלה שמות… הדמויות ב"זכרון דברים" ליעקב שבתאי. ליקטה וערכה: אלינֹער פלור, פתיח: רן יגיל
מה אתם יודעים, טובה גדולה נעשתה לנו, אוהבי הספרות העברית בכלל ואוהבי הפרוזה של יעקב שבתאי בפרט. ישבה לה אלינֹער פלור (אימא של העורכת תרצה פלור – תרבות "מעריב", "אחוזת בית", "הארץ") בקורס של הסופר והמבקר דרור בורשטיין על הסופר יעקב שבתאי והנה התוצאה המרשימה – כלי חשוב לחוקרי הפרוזה הישראלית ואוהביה. תמיד כשאני מדבר עם קוראים הם אומרים לי שאצל יעקב שבתאי יש מעט עלילה והמון שמות פרטיים וכולם מתבלבלים בין משה ציימר למשה צלרמאיר. מישהו אמר לי פעם שזה כמו ספר הטלפונים, נו טוב, לא בדיוק. אצל שבתאי טובעים השמות הפרטיים ב"נהר הדורות האינסופי" (אלה מילותיו של שבתאי ולכן המירכאות) של האדם היחיד הצופה באמצע שנותיו ואינו רואה את ראשו ואת זנבו של נהר זה, כלומר לא את ראשיתו ולא את אחריתו.
בספרו של שבתאי עוסק גולדמן – זה שמו בלא שם פרטי, כך הוא נקרא בחבר'ה והוא אחד משלושת הגיבורים הראשיים (השניים האחרים הם צזאר וישראל) – בתרגום ה"סוֹמְנִיוּם" ("לחלום" או "לישון", לטינית) של יוהנס קֶפְּלֶר, ספר מן המאה השבע עשרה המתאר מסע אל הירח, תוך שימוש ביֶדע המדעי מאותה תקופה ויש הרואים אותו, אייזק אסימוב וקארל סאגאן למשל, כספר המדע הבדיוני הראשון. כנראה אין דבר רחוק יותר מבחינה ספרותית בין מדע בדיוני בכלל והספר של קֶפְּלֶר בפרט ובין הפרוזה הנטורליסטית הנוקשה של יעקב שבתאי. ובכל זאת, ה"סומניום" עומד באנלוגיה ובאנלוגיה ניגודית לתוכן של "זכרון דברים". מצב הגיבור של ה"סומניום" דומה מאוד למצב של גולדמן ב"זכרון דברים". הוא, גולדמן, דר עם אמו הדומיננטית, שהחליטה עם מות אביו, שהיה איש קשה, לברוח לפולין במחשבותיה ובהווייתה ושינתה את שמה מרגינה לסטפינה. קרוביו מתים בזה אחר זה. הארץ הזאת היא כבר לא שלו. גם תל אביב השתנתה, ובמקום לנסוע לירח כגיבורו של קפלר, הוא מחליט להיפרד ולהתאבד, לישון ולא להתעורר. ומדוע אנלוגיה ניגודית? כי הנטורליזם הקשה של שבתאי ב"נהר הדורות האינסופי", האפור, עומד בניגוד מוחלט לעולם הפנטסטי של קפלר. שבתאי אף אינו סופר אקזיסטנציאליסט של אף-על-פי-כן. הוא אינו שולח את לשונו החמה אל עבר הנצח הקר, למרות שלטענתו אהבותיו הספרותיות הן פיודור דוסטויבסקי ויוסף חיים ברנר. הוא סופר ניהיליסטי של מוות. הוא סופר של חיים ביוגרפיים אנונימיים ואפורים שנדמים זה לזה ונשזרים זה בזה בתוך מארג אינסופי של שמות פרטיים של קרובים, ואין שום סיכוי שגולדמן יפגוש איזה זחל ענק ומוזר, גמל מעופף או מלאך. אולי בשל חייו בצל המוות היה קרוב כל כך שבתאי הסופר אל המיתה עצמה ואל תפיסת העולם הפסימית הזו, המבקשת לראות את המציאות נכוחה ללא משׁוּגות דמיון וללא כָּחָל וְסָרָק.
גולדמן מתעניין בקוסמולוגיה, מה שמביא אותו לפתחו של קפלר; אבל להבדיל מקפלר המאמין, גולדמן הוא אדם חילוני, מודרני, ממוצע, שרואה עצמו ככישלון טוטאלי. הוא מנסה לתרגם את ה"סומניום" של קפלר אך נואש. כשם שחיפש תשובה בדת, כך הוא מבקש מענה בגַרמי השמיים. אך כאשר הוא מגלה עד כמה אנחנו אפסיים למול הגלקסיות, הוא נפעם ומִדכדך כאחד. זה הוא לדעתי הקשר בין ה"סומניום" של קפלר וגולדמן המרגש מ"זכרון דברים" ליעקב שבתאי.
שבתאי לא נותן מקום אפילו לחלום בספריו. באחת הסצינות המפורסמות באמצע הספר, שם מופיעה הרשימה איך לעבוד עם "בולוורקר" ולהיות כביכול צעיר לנצח, משחק גולדמן עם דוֹדוֹ לזאר בשחמט. כל מי שראה את הסרט "החותם השביעי" לאינגמר ברגמן, ושבתאי ודאי ראה אותו, יודע ששם האביר משחק שחמט עם מלאך המוות. זה אותו משחק. הדוד לזאר הוא התגלמות כל מה שגולדמן כנראה לא יהיה. הדוד לזאר האמין באידיאולוגיות הגדולות. הוא ריצה עונש גלות ומאסר של שמונה עשרה שנה אצל הרוסים, כיוון שחשב שהוא יכול לתקן את העולם. הפסיד את חייו, את אשתו ואת ילדיו. הוא בעצם סמל לכך שהכול אפס, נהיל, ריק. הדוד לזאר הופך להיות קיומן, לצליין חילוני, במונחים של הסופר יצחק אוורבוך-אורפז הנפלא. מי שמאמין מעל כל צל של ספק שחייבת להיות גאולה ויש ללכת כל החיים אליה, אפילו שהחיים מורים שאין שום גאולה אלא רק העדר, ושהגאולה היא עניין אינדיבידואלי, של היחיד. גולדמן לא יכול לקבל אפילו את הרעיון של לחלום על גאולה. הוא מבקש להרגיש הכול במוחש, וָלא, ילך הכול לעזאזל: הירח, השמש וכדור הארץ ביחד איתם.
לאחר שיחה עם ידידי הסופר ועורך כתב העת "מטען", יוסי גרנובסקי, על "זכרון דברים", באתי לידי מסקנה כי יש תוספת לקשר בין קפלר לגולדמן, או אם לדייק, בין קוסמולוגיה בגרסתה הבדיונית וההוויה החברתית המצטיירת ב"זכרון דברים". קפלר ואולי גם תּוֹכְנִים לפניו, האמינו שהקשרים בין הגלקסיות, בין היקום – היום זה כבר יקומים איך וייס – אני מבין מעט מאוד בעניינים אלה. בכל אופן, אותם קשרים הם אלה האוחזים את כל הגלקסיות בתנועה, כאילו מתקיים איזשהו מאזן ביניהן המאפשר להן קיום, אם אני מבין נכון. וכמובן קיימת גם התיאוריה האומרת שמה שקורה במַקרו קורה גם במיקרו, נגיד בתוך האטום, נו שוין. שם החלקים הפנימיים נמצאים במתח תמידי, והמגע או המרחק או מה שזה לא יהיה ולא רק הפריטים המרכיבים עצמם הם אלו שמקיימים את האטום. הכול אחוז צבת בצבת. יפה. כך גם החברה ההסתדרותית של יעקב שבתאי ברומן "זכרון דברים". מעמד ההסתדרות המתפורר במעבר הדורות הוא כמו צֶבֶר אטומים או צֶבֶר גזים. משפחה קשורה במשפחה, קרוב בקרוב, חבר פוגש חבר, חבר מביא חבר. כאילו היו כולם איזו מסה חברתית קריטית הנעה בגוש אחד בהווה, כשזיכרונות העבר נדחקים כל הזמן ופוגעים בפרטים המרכיבים את השלם. הצרה עם העניין הזה הוא שיש בו רק תקוות שווא ואין בו שום נחמה לפרט, לאדם החי, והניעה הקרתנית הזאת של ענן הגזים החברתי המתפוגג הזה היא כמובן אל האַיִן, כלומר אל המוות. אין שום גאולה לאינדיבידואל ב"זכרון דברים".
להלן מפקד האוכלוסין ב"זכרון דברים" שליקטה וערכה אלינֹער פלור. תוכלו להוריד למחשב שלכם, להדפיס לעצמכם, לקנות את הספר או לקחת את היצירה הנפלאה הזאת באחת הספריות הקרובות לביתכם, לשבת ולקרוא בה עם הרשימה, כך שגם למתבלבלים לא יהיו תירוצים למה לא לקרוא את "זכרון דברים".
רשימה אלפביתית של השמות ברומן "זכרון דברים" מאת יעקב שבתאי
(עם הערות על הזיקות שבין הדמויות) ליקטה, ערכה והקלידה – אלינֹער פלור, סבתא של שירה, כרמל, תומר, ארנון, גיא ואברהם ישעיה:
אפרים גולדמן
בנם של ברוך-חיים וחוה. אחיהם של יואל, לזאר וברכה. בעלה של רגינה-סטיפנה ואביהם של נעמי ו"גולדמן"
אביעזר
בנם של יואל וצִפּורה
אסתר
בת יואל וצִפּורה
אהרון
אחיו של שמואל, גיס של ברכה לבית גולדמן, אשת שמואל
אברם
בנו של אהרון, בן כיתה של "גולדמן"
אילנה ואורי
בניהם של שמואל וברכה, אחים של עמוס, בני דודים של "גולדמן"
אבינועם לויטן ואשתו אודרי
בן כיתה של "גולדמן" וגם חבר ילדות
אלתר
קרוב-רחוק של צִפּורה, ניצול שואה
אליעזרה
חברה של צזאר
אלישבע
גרושתו של ארווין, אמה של רוחמה
אלה
חברתו של ישראל
ארווין
בן קלרה ודוד, בעלה של זינה , אביהם של צזאר בן זינה ורוחמה בת אלישבע. אחיהם של צבי, מישה (בארגנטינה) ויוליוס (בפולין)
אביגדור
הגרוש של רוחמה בת ארווין
אריה
בן יפה ונויפלד, אחיה של תקווה
אלי
אחד המאהבים של תקווה בת יפה. אחותה של זינה
אצ'יסון/אטקינסון
קצין בריטי, מאהב/חבר של נעמי גולדמן, נשוי ואב לשניים
אלינור
בת מנפרד, מושא תשוקותיו של "גולדמן"
ברוך-חיים
סבא של "גולדמן", בעלה של סבתא חוה, אביהם של אפרים, יואל, הדוד לזאר וברכה
ברוך
בנם של לזאר ורחל, אחיה של צילה. נקרא ע"ש הסבא ברוך-חיים
ברכה
לבית גולדמן. אחותו של אפרים. אשתו של שמואל, אמם של עמוס, אילנה ואורי
בש
ידיד קרוב של ארווין ומשפחתו. רווק זקן
ביאטריס
אשתו של צבי, גיסתו של ארווין
ברוריה ז"ל
אשתו הראשונה של מכס שפילמן, אם בניו בנימין ויאיר
בנימין
בנו של מכס שפילמן
"גולדמן"
בנו של אפרים גולדמן. משפטן, גרוש
גדעון
בעלה של אליעזרה
גרשון גוטהלף
בעלה של רות בת יואל וצִפּורה
דיתה
אהובתו של "גולדמן"
דוד
סבא של צזאר, אבא של ארווין, בעלה של סבתא קלרה
הרברט
בעל מסעדה בעלת מוניטין…
ויקי
חברה של צזאר
עקיבא ויינר
בעלה השני של רחל עגונתו של הדוד לזאר
זהרה
אחותה הצעירה של תרצה, גרושתו של צזאר ואם ילדיו
זינה
אשת ארווין, אמו של צזאר, אחותן של יפה ושלווה
ז'נט
בעלת מספרה בקומת הקרקע, בבית בו מצוי הסטודיו לצילום של צזאר
חמדה
פילגשו של ארווין
חוה
אשתו של ברוך-חיים, אמם של אפרים, יואל, לזאר וברכה, סבתא של "גולדמן"
חיים-לייב וגברת חיה
שכנים וידידים של משפחת גולדמן. הורים לשלמה
יהודית טנפאוס
זוגתו/הידועה בציבור של הדוד לזאר אחרי שובו מיאקוטיה
טופסי
עובדת מסעדה בה "גולדמן" נהג לבקר
יעקוב טייך
ארוסה של רות – בת צִפּורה ויואל – שנִספה במלחמת תש"ח
יואל
אחיו של אפרים גולדמן, בעלה של צִפּורה, אביהם של מאיר, ירמיהו, אסתר, רות ואביעזר
יהודית מייזלר
ידידה קרובה של סטיפנה. רווקה. אחותה של שרה, גיסתה של סטיפנה, אלמנתו של ראובן אחיה
ינק
אחיהם הצעיר של סטיפנה, ושל ראובן ז"ל, נשאר בפולין
ירמיהו
בנם של יואל וצִפּורה
ימימה צ'רנוב
גרושתו של "גולדמן"
יפה
אחותה של זינה, אלמנה ממר נויפלד, אמם של תקווה ואריה
יהודה
בן אברהם שכטר שנִספה בעת שירותו הצבאי כשרכבו עלה על מוקש
יונה קוצ'ינסקי
גיס של צִפּוֹרה, בעלה של שרה אחותה. אופה וזמר חובב
יוסף לויטן
שכן וידיד של אפרים גולדמן, בעלה של מתילדה, אביהם של סוניה, אבינועם וחנוך
יוחנן
בנו של אבינועם לויטן, חברו של "גולדמן"
יצחק
ידיד של נעמי גולדמן מתקופת השירות בצבא הבריטי באלכסנדריה
יאיר
בנו של מקס שפילמן וברוריה
ישעיהו ז"ל
אח של צִפּורה
ישראל
ידיד של "גולדמן" ושל צזאר
יוליוס
אחיו של ארווין שנשאר בפולין הקומוניסטית והתנתק מהמשפחה
יהושע
סועד אצל מתילדה לויטן, טבעוני אקסצנטרי
לזאר
אחיו של אפרים גולדמן, דוד של "גולדמן". עלה בגיל 17 כבנם הפיקטיבי של רינה וירוחם שוורץ (כדי לעקוף את חוקי "הספר הלבן") ונשאר עם שם המשפחה שוורץ. עד נסיעתו/התגייסותו למלחמת האזרחים בספרד היה בעלה של רחל לבית שפילמן. אביהם של ברוך וצילה.
משפחת לויטן
שכנים וידידים של משפחת אפרים גולדמן. האב יוסף, האם מתילדה, הילדים – סוניה, אבינועם וחנוך
לבנקופף שושנה ויחיאל
דיירים זמניים בביתם של משפחת אפרים גולדמן
מאיר
בן יואל וצִפּורה
משה דוד
אבא של סטיפנה, סבא של "גולדמן",
מנפרד
מחזר/ידיד של סטיפנה אשתו של אפרים גולדמן. אביהם של אלינור, קלוד ורפאל
מיכאל קפלן
חתנו של יואל, בעלה של בתו אסתר
מישה
אחיו של ארווין, שהיגר לארגנטינה
נעמי
בתו של אפרים גולדמן, אחותו המבוגרת של "גולדמן". נספתה בתאונת דרכים כששירתה בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה (ייתכן שהתאבדה – בקפיצה ממכונית נוסעת – בגלל אהבתה לקצין בריטי נשוי = אצ'יסון)
נחמה
אשתו של מאיר בן יואל וצִפּורה
נויפלד
בעלה של יפה, אחותה של זינה. אביהם של תקווה ואריה
נתן
בן משה צלרמאיר
סטיפנה/רגינה
אשתו של אפרים גולדמן, אמם של נעמי ו"גולדמן"
עקיבא ויינר
ראה באות ו'
עמוס
בנם של ברכה ושמואל אחיהם של אילנה ואורי
עדה
חברה של זהרה
פיליפ
בעלה של זהרה
פאולה
מלצרית/מארחת בבית קפה, "ידידה" של "גולדמן"
צִפּורה
אשת יואל. אמם של מאיר, ירמיהו, אסתר, רות ואביעזר
צזאר
בן ארווין וזינה. גרוש מתרצה (אמו של שאול, בנו, שלקה בסרטן). חברם של "גולדמן" וישראל
צבי
אחיו של ארווין, בעלה של ביאטריס
צליק
בן ירמיהו ותמימה, נכדם של יואל וצִפּורה
צילה
בת לזאר ורחל . אחותו של ברוך
משה ציימר
ידיד של משפחת אפרים גולדמן
משה צלרמאיר
ידיד של משפחת אפרים גולדמן. דייר זמני בביתם
קלרה
אמו של ארווין, אשתו של דוד. סבתו האהובה של צזאר
קלוד
בנו של מנפרד
קמינסקיא
שכנה של משפחת אפרים גולדמן
דוד קוסטומולסקי
קרוב-רחוק של אפרים גולדמן ודייר זמני בביתו. שותף בעסקים של ארווין. בת זוגו – הגברת די-בוטון
קרול
מלצר. מכר/ידיד של "גולדמן" מביקורים בבית הקפה
סבתא רחל
אם צִפּורה
רפאל
בן מנפרד
רחל
אשתו/עגונתו של לזאר. אמם של ברוך וצילה. אחותו של מקס שפילמן. אשתו בנישואים שניים של עקיבא ויינר
רוחמה
בתו של ארווין מנישואיו לאלישבע. אהובתו של צזאר (אחיה החורג, הצעיר ממנה). אשתו בנישואים שניים של מקס שפילמן
ראובן
אחיה של סטיפנה.
שמואל
בעלה של ברכה, אחותו של אפרים גולדמן. אביהם של עמוס, אילנה ואורי
שרה
אלמנת ראובן אחיה של סטיפנה. אחותה של יהודית מייזלר
שרה
אחותם של צִפּורה ושל ישעיהו ז"ל. אשתו של יונה קוצ'ינסקי
שלמה
בן חיים-לייב וגברת חיה
מכס שפילמן
שותף בעסקים של ארווין. גיסו של לזאר, אלמן מברוריה, אביהם של בנימין ויאיר. בעלה בנישואים שניים של רוחמה בתו של ארווין.
אברהם שכטר
מחזר סבלני של רחל, עגונתו של לזאר שנישאה לעקיבא ויינר. לאחר מותו של עקיבא מימש את אהבתו לרחל ועבר לחיות לצִדה. אב שכּול – בנו יהודה נספה בעת שירותו הצבאי.
שלווה
אחותן של זינה ושל יפה
שאול
בנם חולה הסרטן של צזאר ושל תרצה
שושנה
העוזרת בבית ארווין וזינה. אהובתו הראשונה של צזאר
רינה וירוחם שוורץ
"הוריו" של לזאר לצורך עלייה לארץ ישראל בעידן "הספר הלבן"
תהילה
אשתו השנייה של צזאר אחרי תקופה ארוכה של חברות
תרצה
גרושתו של צזאר ואם ילדיו
תקווה
בת יפה, גרושה
תמימה
אשת ירמיהו בן יואל וצִפּורה
בעלי החיים שנזכרים בשמם:
הכלב נואי סומברה של השכנה של הגולדמנים – קאמינסקיא
הכלב מוסוליני של יואל וצִפּורה
הכלב הנרי של צבי
החתולה אאורידיקה של פיליפ
זה ה – ספר שהייתי לוקחת עמי לאי בודד!
לאה, אני בהחלט יכול להבין אותך. באשר ליחידוּתו וחשיבותו של ספר, יש לי אנקדוטה שאינה קשורה ביעקב שבתאי אלא ביוצר אחר.
כאשר הוציא דוד אבידן את המבחר של שירתו המאוחרת בהוצאת "כתר", צלצל אליו עורך השירה בהוצאה דאז, דוד וינלפד, לשאול אותו שאלה.
שאל דוד (וינפלד) את דוד (אבידן): "מה יהא שם המבחר? מה יהיה שם הספר?" ענה אבידן לוינפלד: "נקרא לו 'ספר הספרים'." אמר וינפלד לאבידן: "אבל דוד, יש כבר ספר בשם כזה והוא די מוצלח ומפורסם," ענה אבידן לוינפלד: "לא נורא, יהיו שניים." רני.
מעניין, כשקראתי אותו לא הרגשתי שהוא עמוס בשמות, או שאיני מבינה מי הוא מי. מאוד נקשרתי לכולם. מאוד נכנסתי חזק לספר. [
אבל עברו שנים מאז קראתי אותי. מעניין מה הייתי חושבת עליו היום. אז מאוד אהבתי, למרות שנכנסתי לדיכאון לאיזה חודש. כמה הוא מדכדך!
אגב, השם תרצה פלור מוכר לי, אבל לא זוכרת מאיזה הקשר. אולי היא כתבה על אחד מספיי. אני מקווה שלא רעות…חחח.
חחחח על האנקדוטה עם אבידן. גם יש לי משהו לספר עליו בהקשר לרופא שיניים ששנינו הלכנו אליו, אבל לא נעים כאן לפני כולם.
רני, נהדר.
אני אוהב את שבתאי, זאת אומרת את הפרוזה שלו.
ולהתבלבל בין ציימר לצלרמאיר?
הגזימו הקוראים.
מה, אלצהיימר כבר תוקף אותם?
איזו עצלות אינטלקטואלית…
בוריס, הצלחת להצחיק אותי בבוקר זה עם התגובה השלך. כן, יעקב שבתאי הוא מעין "סופר-ציר" הוא השפיע על הספרות שבאה אחריו ללא כל צל של ספק (מיהודית קציר ועד דרור בורשטיין) ואף על הסופרים שבאו לפניו (אברהם ב. יהושע למשל). מה שלומך? רני.
יעל, תודה על התגובה. כשאני מלמד את "זכרון דברים" או מדבר עליו במסגרת מועדוני קריאה – אלה התגובות. אבל כשצוללים לעומק היצירה מפיקים ממנה ועוברים חוויה לא פשוטה. הפעם הראשונה שקראתי את "זכרון דברים" הייתה כשהייתי בערך בן שש עשרה-שבע עשרה. אני זוכר את עצמי עולה לגג של הוריי בקיץ ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב באופן כפייתי ובולע נתחים גדולים מן הרומן בכל פעם. ההשפעה הייתה עצומה. קצת מסוכן עם סופר פסימי שכזה לבלות על גג תל אביבי בקיץ בצהריים. אתה עוד יכול לנסות ולהמריא כמו הדוד פרץ.
באשר לתרצה פלור, אינני יודע אם כתבה או לא כתבה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא אחת הקוראות הרגישות שאני מכיר ועורכת נדירת כשרון ואישיות מדהימה. שווה לשוחח עימה על ספרות או על כל נושא שבעולם.
מת כבר לשמוע או לקרוא במייל אישי את אנקדוטת אבידן ורופא השיניים. רני
רשימה יפה ,רני, אהבתי את ההשוואה לקפלר ולגבי רשימת השמות, חלק מחווית "זכרון דברים" זה לטבול בנהר האינסופי הזה של הדורות אין צורך ברשימה מנחה הגזימו הקוראים (כך נהגתי לתלמידי בתיכון עם "סיפור פשוט" אבל הם תלמידים)
צ"ל: נהגתי לעשות- תיקון טעות בתוך הסוגריים למעלה
חנה, לא כל קורא הוא קורא מעמיק כמוך. מובן שיש אנשים שצריכים תיווך והנחיה. "זכרון דברים" לא רק משופַּעת בשמות פרטיים ב"נהר הדורות האינסופי" היא גם יצירה שקורא מן השורה מתקשה להשליך בה עוגן כי היא בנויה פסקה אחת על פני 280 עמוד וכולה כתובה בתחביר מקורי של פסוקיות זיקה ממשיכות. משפט עיקרי יכול להתחיל בהווה מסוים או בעבר קרוב ואילו המשפט המשועבד לו בשי"ן הזיקה כבר יהא בעבר הרחוק. כך שכמעט בו-זמנית הדמות שאתה קורא עליה, נגיד ישראל, זה לא בדיוק אותו ישראל, כי חלפו שנים ואולי עשרות שנים באותו משפט, לכן שמה באנגלית Past Continuous.
קוריוז קטן: "עם עובד" קיבלו בשעתו את "זכרון דברים" כמדומני, אבל ביקשו לחלקו לפסקאות. זאת כמובן טעות פטאלית. מי שהבין את רוח היצירה החשובה הזאת הוא עורך ומו"ל צעיר דאז מנחם פרי, והוא באמת פרסם אותה כדבעֵי. רני.
עם עובד דחתה את זכרון דברים (וליתר דיוק – נוסח מוקדם שלו),בטענה שזה רומן הדוניסטי העוסק באכילה,שתייה וקיום יחסי מין אובססיביים!
הנה הדברים שכתב אברהם יבין ליעקב שבתאי על אותה גרסה מוקדמת של "זכרון דברים" שנקרא בתחילתו גם "עורב הנחושת" ו"קו הרקיע". אני חושב שהחתום מעלה על ההערה "תיקון טעות" מכיר היטב מיצירה אחרת את הצירוף "קו הרקיע". כך או כך, הנה מכתבו של יבין לשבתאי כלשונו:
"עומד המחבר מהצד ומלגלג על הדמויות על חטאיהן וחולשותיהן. במקרה זה מדובר בחברה המכונה התל-אביבית השבעה של ראשית שנות ה-70, נושא שימשוך בוודאי את הקורא או לפחות את הקורא מלפני מלחמת יום הכיפורים. כלומר, מי שהיה או הנו חסיד של מחזותיו של חנוך לוין, למשל, יאהב את 'עורב הנחושת'. חנוך לוין מצליף בצורה גסה וגלויה ומכוערת בכוונה. שבתאי עושה בעצם אותו הדבר בצורה אלגנטית מרוסנת, מהוקצעת ובדרך כתיבה חדשנית ומגרה… אחרי סיום קריאת הספר לא יכולתי להשתחרר משני רשמים עיקריים: א. הרגשת מועקה ודכדוך. ב. שנעשתה כאן מלאכה מחושבת ומתוחכמת להפליא אך שבסופו של דבר נשארת חיצונית, עקרה ומצועצעת בלבד. אולי רצה המחבר להגיד שהחיים כל כך מחורבנים וחסרי תוחלת שאין אפשרות אחרת אלא ללגלג עליהם ולראות בהם את הצד הקריקטורלי שלהם? גם זו גישה ואפשר גם לכבד אותה. האם זה ספר חשוב? לא. זה תרגיל, שעשוע נחמד לכל היותר וגם זה משהו".
אבל בהמשך אומר יבין בריאיון לעיתון "הארץ":
"זה לא התפספס, אלא שאני רציתי שיענקל'ה ירשה לי לא לעשות הכל בפסקה אחת. היו לנו חילוקי דעות לגבי הסגנון. אמרתי לו שמבחינת התוכן, לדעתי, לא מוצדק שהספר הזה יהיה כתוב כולו בפסקה אחת. אמרתי לו שאם הוא מתעקש על הדבר הזה, אז אני יכול להוציא את זה בעם עובד. האמת שהוא קודם בכלל דיבר עם פרי ואני לא מבין למה הוא בא אלי".
מהי האמת המדויקת. גיי וייס. הנכון הוא ש"עם עובד" דחתה את "זכרון דברים". אם להמשיך את דבריך, הרי דחייה על רקע תכנים גרועה כפל כפליים בעיניי מדחייה צורנית בשל רתיעה מצורה, כי יש משהו מרתיע במבנה החד-פסקתי של "זכרון דברים", אבל מה לעשות שאברהם יבין ביקש לו לפתע לשחק את תפקיד שמואל מיקוניס ודחה את היצירה בשם ההדוניזם של צזאר.
בדיעבד, טוב שהלך שבתאי עם פרי כי היה זה חלק ממהלך חדש ורענן ולא עוד רומן מרכזי בהוצאה מבוססת. רני.
כבוד רני על ההקדמה המורחבת, אכן זה ספר שראוי לקרוא מספר פעמים, וכל פעם אפשר לגלות מה שניסתר בקריאה קודמת. אני זוכרת שגם אני עשיתי רשימה כזאת של הדמויות כדי לא ללכת לאיבוד בתוך היאוש המסתובב ברחובות העיר.
אורה, תודה לך על התגובה. מעניין שאת מציינת זאת, כי גם אני נהגתי לרשום כשקראתי את היצירה את שמות הדמויות בצד, אבל לא באופן סדור כאלינֹער. מזל שלא נדרשנו ליצור מפתח דמויות ל"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. יש חוקרי ספרות שעשו גם את זה. רני.
רני, אני מרבה לכתוב בצד ספרים שאני קוראת והם חזקים מורכבים ויש בהם גם הגות, סתם דוגא – על הטבלא המחזורית של פרימו לוי כתבתי על כל פרק מה הוא היסוד הזה, או הגז, אז עוד לא היה אינטרנט, מזל שיש לי בבית את האינציקלופדיה העברית, וגם אחות כימאית, ככה היה לי קל יותר להעמיק . הסקרנות והרצון להבין לעומק מחיים את הנפש.
אורה, תודה לך. תגובה נהדרת בעיניי ויצירה נפלאה – "הטבלה המחזורית". אכן המלצתך להוציא (כיום מהאינטרנט) אינפורמציה על כל יסוד ויסוד, כשעוברים בקריאה מפרק לפרק ביצירה, מאוד מועילה, לדעתי. רני.
התכוונתי כמובן מסיפור לסיפור במקרה של פרימו לוי. רני
לקסיקון מועיל, רני. שנה טובה ופוריה, ומילוי כל משאלות לבכם לטובה. גם משאלותינו.
רות, שנה טובה ותודה על התגובה. רני
תודה על ההקדמה.
קראתי את הספר פעם ראשונה כשהיה חדש, ואם אפשר לשרוא לחוויה כך " התפעלתי"
אחרי שנים חזרתי אליו פעם שניה, וכשיצאה הוצאה מחודשת פעם שלישית.
והנה התחמקה ממני הסמליות עם קפלר, ואולי לא הבנתי.
אני חושב שבגלל המטור הזה אחזור השנה לקרוא את הספר שוב לבדוק ה עוד החמצתי. מנהג שלי פעמיים בשנה, פסח וסוכות לחזור לסקריאה חוזרת בספרים ישנים ( לרוב דוסטויבסקי) נראה לי שהגיע זמן לחזור לשבתאי
דן, תודה על התגובה. אף אני אוהב לחזור לפיודור דוסטויבסקי מעת לעת: "החטא ועונשו", "עול ימים", "האחים קראמאזוב" בתרגום מנחם זלמן וולפובסקי, ש. הרברג, צבי ארד (בהתאמה) המופתי עם דיוקנו של הסופר על העטיפה. תודה לך על התגובה. אגב, דוסטויבסקי היה הסופר האהוב על יעקב שבתאי. אכן, אין כמו תיאורי ההתלבטות וההזעה של רסקולניקוב. שבוע טוב ונפלא. רני.
היי רני, יופי של ביאורים והבהרות הבאת לנו כאן על הרומן הכ"כ נגמר ועם זאת הלא נגמר של שבתאי.
אני אישית פשוט לא מצליח לגמור את ספריו של שבתאי. אולי כי אני יודע מה יקרה לי בסופם. הקושי הנפשי נורא.
כפי שכתבת אין תקווה אצל שבתאי. המוות הוא מוות עקרוני – סוף שהולך לא רק בזמן, היינו שהכל נגמר בסופו של דבר (סוף דבר), אלא הסוף אצלו הולך גם לחוויה בהווה – גם היא סופית ביחס לעצמה כי היא נגמרת, כי המרחב נגמר ונסגר, וכמובן שאין עומק ואין מעֶבֶר ואין כמעט יכולת להתרגש מן ההתרגשות או מבני אדם. המוות פושה בכל מקום ונעשה המבט היחידי האפשרי. מוות בזמן ובמרחב.
איך אומרים – ובבניין ירושלים ננוחם… חן.
יש האומרים בחלוקת ירושלים ננוחם. כך או כך, צריך לקחת הרבה אוויר במקרה של יעקב שבתאי כדי לסיים את הרומן ובשיטוטי רחובות תל אביב ננוחם. אני באמת ממליץ על המאמר המוקדם של אריק גלסנר ב"עמדה" – על הסוף של "סוף דבר". הרומן של שבתאי שהופיע לאחר לכתו ונערך כמדומני על ידי דן מירון ועדנה שבתאי – הרומן העצוב על מאיר, האדרכיל התל אביבי, המגיע לידי הכרה כי הוא נע אל עבר המוות: "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-מוות, וזאת אחר שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו…", אתם כבר מבינים. חן, מה שתמיד מעורר בי מחשבה הוא מה היה קורה ליעקב שבתאי כסופר אם פתאום הדברים היו מתגלגלים אחרת והוא לא היה מת באמצע חייו בגיל ארבעים ושבע, אלא נפטר נגיד עשרים-שלושים שנה מאוחר יותר. שבוע טוב. רני.
כדאי לחזור ולקרוא היטב את העמוד האחרון "בסוף דבר".
לדעתי, הדבר המופלא הקורה שם הוא שמוות ולידה כרוכים זה בזה.
גיורא, זה כמובן מאוד נכון ושבתאי מצליח בזה לעורר ולרגש כל קורא בר דעת. זה מושלם מבחינה אסתטית, אבל זה גם עצוב מאוד. אין שום שמחה בלידה הזאת. "אלא שאור עז הִכּה בלי חמלה על עיניו, והוא חש טפיחת צינה צורבת על גופו, עד כי נרעד והתכווץ ופרץ בבכי מר, מלא חרדה ועלבון ואובדן עצות, והוא לא חדל לבכות גם כשניגבו אותו ביד זריזה ועטפו אותו וניסו לפייס אותו, עד שהתעייף ונרגע, ומישהו החזיק בו בזהירות והגביה אותו מעט ואמר 'איזה ילד יפה'". מעניין שאסתטית ההערה שלך מאוד מדויקת, אבל מהותית תפיסתו של שבתאי לא השתנתה. אין משהו מנחם במחזוריות הזאת של מוות וחיים. החיים הם סבל אליבא דשבתאי.
וכדי לא לשקוע בפסימיות, אספר שכאשר נכחתי בלידת אוֹר בני, הוא יצא מרחם אמו ולא בכה. נכנסה דנה האֵם להיסטריה. אמר לה הרופא, פרופ' קופרמינץ, "את רוצה שהוא יבכה? בבקשה," ולחש על אוזן הרך הנולד כי ראש ממשלתנו הוא אריק שרון. מייד פרץ התינוק בבכי נורא. רני.
רציתי להסב את הלב לווירטואוזיות של שבתאי.
עם התחחושה שזה עוד מהלך במחזור הסבל אני מסכים בהחלט.
גיורא, אני כמובן מבין אותך ומסכים איתך. אני יודע שרוב מסותיך כתבת על שירה, אבל כשאתה מזהה יצירת פרוזה עברית/ישראלית חשובה ומעולה, אתה אינך חוסך מלומר את דעתך כמו במקרה הווירטואוזי של שבתאי וכמובן גם במקרה אחר, והוא התמיכה הבלתי מסויגת שלך בעבר, כמדומני, ביצריתו הרחבה והאקספרסיבית-פנטסטית של יורם קניוק "היהודי האחרון", שהופיעה עתה במהדורה מחודשת. שנה טובה, רני.