בננות - בלוגים / / רציחות בבני-ברק. פרק ראשון
רן יגיל

רציחות בבני-ברק. פרק ראשון

 

רציחות בבני-ברק

 

 

1.

"תראה לאן הגענו, הבנאדם נמעך לגמרי בגלל כיפה, בגלל חת'כת בד."

   פַּקָּד דּוֹדִי הִירְשׁ עמד מעל גופה של נער, שרועה על האדמה בפישׂוק רגליים במין תנוחה ליצנית מעוותת. הציציות שלו פשוטות לכל עבר, פאה ארוכה אחת שלו נפרשה לכיוון אחד ואילו האחרת נמתחה לצד השני, אל מתחת לאבן קטנה. מכנסיו השחורים היו מוכתמים, רוכסנם פתוח קמעה וחולצתו הלבנה הייתה מלאת בוץ ומגואלת בדם.

   "מי זה הקונילמל הזה?" אמר רפ"ק ראובן פרידמן והתכופף קצת כדי לבחון את הגופה. ריח חריף של אדמה ספוגה בשתן וצואה הִכה בו.

   "יענקלה פוּקְסְבְּרוּמֶר, שם קצת מסובך," אמר פַּקָּד דּוֹדִי הִירְשׁ שנשאר זקוף. "נראה שפגעה בו רכבת. בגלל זה הוא מעוך כזה. הוא הגיח מהשיחים והנהג לא ראה אותו. לטענת הנהג הוא גם לא שמע שום דבר, אולי איזה רעש קטן."

   "אני מבין," אמר פרידמן, "אני בהחלט מבין." הוא הרים עיניים מהגופה, והעביר אותן על הנוף הירוק והעלוב של הירקון שעוד נותר כריאה ירוקה בתוך הגוף האפור והחולה של העיר תל אביב.

   השמש עמדה לשקוע, ולבו הפואטי של רפ"ק פרידמן נמלא אושר. כשהיה בא מאוחר בלילה הביתה, היה נכנס ראשית לחדר של בנו הישן כדי לראות איך הוא נושם. אחר כך היה מתיישב לשולחן הכתיבה, ולמרות העייפות, כותב שירים – שורות שרצו לו בראש במשך היום.

   כמובן במשטרה לא סיפר זאת לאיש. לא היה לו שום חשק להפוך למושא ללעג ולשנינה בקרב חבריו ופקודיו. עכשיו באה לו השורה היפה הזאת בראש 'תכף הירוק והאפור יהפכו מזהב לשחור' והוא תקע שוב עיניים באופק הקרתני של הירקון וחשב לשרוק, אבל התאפק.

   "אז מה הסיפור," שאל, "הוא איבד את הכיפה ופחד לחזור לבני-ברק בדרך המלך?"

   "כן, הוא בא מהלונה פארק. שם הוא איבד את הכיפה על אחד המתקנים המתהפכים שמוציאים את הנשמה."

   "כן," אמר פרידמן מהורהר.

   "ואז הוא התבייש לחזור וחיפש איך לצאת מהבלגן והלך על פסי הרכבת, ירד לרגע מהם כדי להשתין כנראה, וכשחזר ויצא מהשיחים הרכבת העיפה אותו."

   קרן שמש אחרונה פגעה כעת בקרחת הקטנה והקוצית של הנער, סמוך מאוד לפרידמן שהיה רכון והתחיל לחוש אי נוחות בגלל משקלו הכבד, "דודי, תתכופף לכאן לרגע, רֵד אל העם." הפקד התכופף בצמידות לרפ"ק.

   "זה נראה לך פרצוף של אחד שדרסה אותו רכבת?"

   "למה לא?"

   "כי הוא שלם מדי, הוא לא מספיק מרוטש."

   "אולי היא פגעה בו בצד. רכבת שקטה כזאת מספיק שתלטף אותך כדי שתהרוג אותך. מספיק שחלק ברזל קטן שלה יפגע בך תוך כדי נסיעה והלך עליך. במקרה הטוב אתה צֶמַח וברע אתה מת כמו הילד הזה."

   "הנהג לא יכול היה לשמוע כלום כי הוא מעולם לא פגע בו," פסק פרידמן נמרצות והתרומם מתנשף. הירש התרומם אחריו. פרידמן הוציא מכיס החולצה הכחולה חפיסת סיגריות פרלמנט לייט ומצית זול. הוא טלטל את החפיסה במיומנות. סיגריה אחת קפצה החוצה והופנתה לעבר דודי.

   "לא תודה. מנסה להימנע מזה." פרידמן הקפיץ את הסיגריה במהירות לפיו והצית אותה. אחר כך תחב את החפיסה והמצית לכיס החולצה הכחולה, ינק מן הסיגריה ונשף את העשן.

   "אני מקווה שזה לא מפריע לך," אמר. "זה עוזר לי לחשוב," הוסיף. האמת שרצה להרהר בשורה היפה שעלתה במוחו, איך זה הלך? 'תֵּכֶף הירוק והאפור יהפכו מזהב לשחור', שימח אותו שהשורה לא נשתכחה מלבו. לפעמים היו לו שורות מרגשות בלב, בראש, בחזה, שרצה לרשום, אבל נמנע מלעשות זאת בעבודה. זה גרם לו אי-נחת. זאת הייתה מין הרגשה של מישהו שרוצה ללכת לשירותים ולא נותנים לו והוא התאמץ להתאפק ולזכור את השורות בראש עד הבית.

   "ומה עם הכיפה'לה?" שאל הירש.

   "לא יודע, אולי הוא באמת איבד אותה. מה שבטוח, ככה לא נראים אחרי שנדרסים על ידי רכבת. משהו קל יותר דרס את הקונילמל הזה, אבל אני עוד לא יודע מה, אולי ריינג'ר, או איזה תומקאר. לפי הפציעה בראש והסימנים הכחולים ברגליים הוא גם חטף מכות מאיזה חפץ קהה. אולי קרש או אלה."

   ממש באותו רגע הגיח בריצה מאחד השיחים כלב פיטבול מעורב, פרידמן והירש החליפו ביניהם מבטים מבוהלים ופזלו לעבר הניידת והאופנוע שחנו במרחק עשרים מטר. הירש שם את היד שלו על קת האקדח.

   "דודי אל תגזים," אמר פרדימן, "אולי הוא ידידותי."

   "הוא עזוב. אין לו קולר עם מספר, והוא נראה לי מאוד חזק."

   הכלב השרירי רחרח את אוויר הערב היורד והתקרב אל הנער. הוא חלף על פני הרפ"ק והפקד, הקיף את הגופה, רכן מעליה וליקק את פני הנער המת. אחר כך התיישב ליד הגופה כשראשו המשולש מופנה לעבר האופק.

   "פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. דּוֹסִים אמורים לפחד מכלבים, לא?" אמר הירש.

   "זה כבר לא מפחד משום דבר," אמר פרידמן והצביע לעבר הגופה. הוא שמט את הסיגריה ומעך את הבְּדל בנעלו.

   "וכלבים כאלה לא אמורים לשנוא אותם?" תהה הירש.

   "אולי זה הכלב שלו," אמר פרידמן.

   "שלו? אלה מקסימום מחזיקים בבית קרפיונים באמבטיה לגפילטע פיש. חיות בעיניהם זה לכלוך ומחלות."

   "אולי זה מסביר מה הוא עשה כאן. הוא לא יכול היה להכניס לבני-ברק כלב, אז הוא גידל אותו פה, בשדה, קרוב לעיר."

   אמבולנס של מגן דוד אדום התקרב ועצר ליד האופנוע. פָּרָמֶדִיק ושני מתנדבים בווסטים כתומים ירדו ממנו והתקרבו לזירה. שני הקצינים הכירו אותם.

   "שמענו שיש פה בלגן?" אמר הפרמדיק.

   "אודי, תכיר את יענקלה פוּקְסְבְּרוּמֶר מבני-ברק וכלבו."

   "זה הכלב של הדוֹס הזה?" שאל הפרמדיק מופתע.

   "במותו בטוח, כפי שאתה רואה. בחייו, אין לנו מושג."

   "אז מה, דרסה אותו רכבת?" שאל אחד המתנדבים.

   "זאת ההשערה למרות שרוּביק הוֹלְמְס פה טוען שלא," אמר הירש והצביע באגודל מזלזל על חברו.

   "הוא נדרס זה ברור, אבל אני לא משוכנע שעל ידי רכבת ואני בכלל לא בטוח שזה מה שגרם למותו," אמר פרידמן כשהוא מפנה את מבטו לעבר הארבעה.

   "אז שנקרא למז"פ לפני שהם מזיזים אותו?" שאל הירש.

   "לא צריך. אפשר לקחת אותו," אמר הרפ"ק.

   "והכלב?" שאל הפקד.

   "תן לו ללכת. הוא לא עשה את זה."

   חמשת הגברים התקרבו לגופה. עיניו החרוזיות של הכלב ניתקו מן האופק ופנו אליהם. הוא זינק ונעמד דרוך על ארבעותיו. עוד שני צעדים והוא החל לגרגר ולחרחר בשנאה כלפי החמישה כשקצף לבן מצטבר בזוויות הלסתות שלו.

   "תראו תראו, הוא שומר עליו," אמר הפרמדיק.

   הירש הניח בשנית את היד על הגלוק 17.

   "דוֹדוֹן, אל תגזים, אולי אפשר לגמור את זה בטוב."

   "ראובן, אל תבלבל ת'מוח. הוא רוצה להינעל עלינו. בגלל היְפוּת נפש שלך אנחנו נבלה הלילה באיכילוב."

   "יְפוּת נפש?" אמר פרידמן, "אתה ממש משורר."

   "זה לא זמן לבדיחות," זעף הירש.

   "אתה יודע מה, יש לי רעיון. אני אלך לאופנוע ואסע לכיוון הגופה. הכלב יתעצבן, יתחיל לרדוף אחריי ולנבוח. בינתיים אתם תרימו את הגופה ותיקחו אותה בצ'יק לאמבולנס. מה אתה אומר, דוֹדוֹן?"

   "בבקשה, אם אתה רוצה לנצח על הקרקס הזה, לֵך על זה."

   רפ"ק ראובן פרידמן הלך עד לאופנוע, שם קסדה על הראש, כפפות על הידיים, התניע ונסע לעבר הגופה כאילו הוא עומד לדרוס אותה. הכלב, מתעלם מארבעת הגברים, רץ למולו כאחוז טירוף. רוּבִיק רק חיכה שיתקרב אליו וסטה מייד ימינה. הכלב החל לדלוק אחריו.

   הארבעה התכופפו אל הגופה והרימו אותה. משהו נשר ממנה, כנראה מכיס המכנסיים, ופקד הירש הבחין שזו כיפת קטיפה שחורה. הוא הרים את היד גבוה וצעק, "רוּבִיק, מצאתי את הכיפה אצלו בכיס, הוא לא איבד אותה…"

   אבל רפ"ק ראובן פרידמן היה כבר רחוק מכדי לשמוע. הוא ראה במַרְאָה את הכלב המלחית דולק אחריו בשיניים חשופות ואת ארבעת הגברים הרוכנים מעל הגופה, אחד מהם מרים את ידו כשהיא אוחזת בדבר-מה. וכך הוא נכנס בדלת האחורית, ישר מן הטבע והמרחב הפתוח אל תוך רחוב מבצע קדש, ומשם אל מרכז העיר שבכניסה אליה כתוב באותיות של קידוש לבנה: אנא כַּבְּדוּ אורְחות חיינו בהופעתכם.

         

 

        

 

      

 

 

 

18 תגובות

  1. פרק ראשון מתוך רומן בכתובים. רני

  2. רני, גדול! רומן מתח שמתרחש בבני ברק. אני כבר אכולת ציפייה ומתח מה יקרה בהמשך. בהצלחה עם הכתיבה. באיזה שלב אתה?

    ואגב, לקחתי את הצעתך בשתי ידיים, ושוכנעתי להעלות את "רואות מכאן את כל העולם", פרקים פרקים, לבלוג. הבנתי שאני סת קמצנית שהחלטתי לחכות עד שהוד מעלתם "הקיבוץ המאוחד" ישתכנעו למהדורה חדשה.

    • יעל, תודה לך התגובה. נתחיל מהסוף. רעיון מעולה, ואני מודע לזה שאני נשמע כמו דיסק שרוט לא אכפת לי כלל, להעלות את הרומן "רואות מכאן את כל העולם" ל"בננות". אני שמח על זה כי כאן יש ציבור אנשים, קהל, שבאמת צמא לקרוא אותו. אני למשל קראתי את הספר הזה, לא אגזים אם אומַר שלוש פעמים, ובכל זאת נשביתי וקראתי שוב את שלושת הפרקים. ברומן 30 פרקים קצרים. אני גם מחכה לזה וגם מצפה לזה.

      בעניין "רציחות בבני-ברק" רומן-המתח הזה הוא בשלב די עובּרי. יש לי שלושה פרקים כתובים, אך אני עיקש ומתמיד. בהתחשב בעובדה שאני מתכנן בין עשרה פרקים ל-15, ארוכה עוד הדרך, אבל החלטתי לחשוף את שולחן הכתיבה לעין כול. אחרי הכול, אני מרגיש בבית ב"בננות".

      • איזה כיף רני. כיף לשמוע שהתרגלת לכאן ואתה אוהב את המקום.

        והספר נשמע כמו ספר שיכול להיות רב מכר, סליחה על המילה הלא יפה, אבל הרי אוהבים כאן מותחים, ומותחן שמתרחש בבני ברק, עם הכתיבה העשירה והמורכבת שלך, בהחלט יכול להימכר יפה.

        ושוב, תודה תודה תודה בעניין "רואות".

        • יעל, בוקר טוב. אני כבר מתחפש לליעד שוהם ומוכר את שלושת הפרקים לאבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, בעבור מקדמה בת שש ספרות. :). רני.

          • חחחחחח

            אני חשבתי יותר משהו בכיוון רמי אורן, אבל משובח סוף סוף.

  3. סוף, סוף, כותבים על בני- ברק, ועוד בהקשרי רצח, אז אעקוב, אנשים פה מאד סגורים, בעיקר הציבור האשכנזי, הספרדים הפוכים לחלוטין.

    בדיוק היום חשבתי שקשה לחיות כאן, ומצד שני איני רואה את עצמי בחזרה בגוש הקודם.

    תחושה מוזרה.

    • אביטל, כתיבתך האישית על מקום מגורייך, בני-ברק כאמור, עניינה וריגשה אותי בפוסטים הקודמים שלך. מקווה שלא להכזיב. אינני יודע באשר לגושים חילוני למול דתי, אני רק יודע דבר אחד: אדם שעשה את קפיצת הדרך והאמונה נכנסה ללבו ויש אלוקים בלבבו, לא על נקלה יחזור אחור ואם כן, בדרך כלל, יהא בלבו כעס רב ומרירות. אני אומר זאת רק על סמך היכרות עם אנשים. לא עשיתי מחקר כולל בנושא ככתבי עיתון "הארץ" המעמיקים חדור אל החברה החרדית. 🙂 רני.

      • העלייתי דמעות בעייני, יש כאן עיתון בשם " מרכז הענינים" שיצא אתמול בכתבת ענק, על היחס המתבדל של הציבור הזה, אל חוזרים בתשובה, כולל ראיונות , החוזרים אמרו שלמרות הכל לא היו חוזרים אחורה, הספרדים מקבלים הרבה יותר יפה את המתדפקים על חיק השורשים, אין מה להשוות, אבל הטון הליטאי קובע כאן מאד.

        כל המחשבות הללו פירכסו בי היום, הייתי קצת כבדה, ומילה טובה תמיד מאוששת, גם אם היא וירטואלית.
        תודה.

        • אביטל, הניחי לליטאים העכשוויים. מה אמר במסכת ברכות במשנה רבי אבהו "במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ומה אומר ר' יוחנן במסכת יומא בגמרא: "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה." לא פחות ולא יותר. ור' עקיבא איזה כלל בעיניו הוא גדול בתורה? "ואהבת לרעך כמוך." ומה אומר הרמב"ם, לא על בעלי התשובה אלא על הגרים: "אם אנחנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם." אז עם כל הכבוד לליטאים – עד כאן. יחזרו לקרוא את מאמרי מנהיגם הרב שך שמושאם פעמים רבות הוא הרמב"ם. ולך אני מאחל שנה טובה והרבה שמחה ואושר וימים טובים. רגע, מה עלה בגורל המשכורת המעוכבת? רני.

          • המשכורת נכנסה תודה לאל, אתה מוזמן לקרוא סיפור שלי שמושפע מן 'התניא' ועוד מקורות דתיים בקצר העת " זוטא", האמת שלא פרסמתי את זה בבלוג שלי,מסיבות אישיות. ולפעמים הצניעות יפה לי. אני מציינת זאת כי גם לך יש סיפורים שמושפעים מהמקורות .
            משום מה הקישור לשם לא עובד לי.

            בכל מקרה שתהיה שנה- טובה. וכמו שנאמר ' בתניא' כל שנה מואר העולם באור חדש, ומי ייתן ונזכה להתחמם ולפרוח ולנצל אותו כיאות.

            אביטל

          • אביטל, תודה על ההמלצה. אקרא את הסיפור ב"זוטא". יום נפלא, רני.

  4. היי רני,
    הפרק כאן מזכיר לי סגנון כתיבה של מישהו ידוע מסויים, אבל אני לא מצליח להיזכר מי. מישהו שקשור לסיפורי בלשות כמובן.
    בכל אופן, אני שמח שאתה ממשיך לִפרות ולהפרות, עוד זה יוצא וזה בא. מחכה להמשך, אהבתי הן את עצם הקונספט – רציחות בבני ברק, והן את כל מה שנדמה שאתה מכניס בדלת האחורית כמו ענייני חרדים-חילונים כמובן מכל מיני דקויות חברתיות משני עברי המתרס.

    ד"ש, דבר איתי. לילה/בוקר טוב, חן.

    • חן, בוקר טוב. אינני קורא הרבה מותחנים ובלשים, אך מלבד הקלסיקונים האהובים על כולנו (סר ארתור קונאן דויל, ז'ורז' סימנון, אגאתה כריסטי, דשייל האמט, ריימונד צ'נדלר וכו') המלך בשבילי הוא הנינג מנקל השבדי. אין עליו. לא הרלן קובן, לא ג'ון גרישם ולא ג'וזף פיינדר ולא נעליים – הנינג מנקל, אנא זכור את השם. אצלו יש צד בלטריסטי אישי חזק מעבר לווירטואוזיות בארגון החומר והבקיאות בפרטים. צריך לכתוב עליו איזה מאמר. אצלצל היום ונדבר. רני.

      • נכון, נדמה לי שהזכרת בפניי את הנינג מנקל באיזו הזדמנות. אבל איני מכיר אותו, אולי זו ההזדמנות לעשות הכרות.
        מחכה לטלפון.
        אה, וקבל ממני כבר מעכשיו ברכת שנה טובה ראשונה, על הדרך. חן

        • אח, מנקל-מנקל, איזה סופר! עם חותן כמו אינגמר ברגמן איך יהיה סופר רע? שנה טובה לך, חן היקר. אצלצל בערב ונדבר. רני.

  5. מרתק ,רני, ומבטיח: הדמות של פרידמן מהווה הבטחה לדמות מיוחדת ומענינת שיש בה שילוב בין משורר לבלש ,גם העיר בני ברק מהווה רקע מיוחד להתרחשות העלילה. הפרק הראשון מרתק ומבטיח ,רני, מחכה להמשך

    • חנה, תודה על העידוד להמשיך ולכתוב את הרומן. שוב קלעת בּול. אכן מדובר בבלש עם נפש של משורר, ובני-ברק כמובן לא נבחרה במקרה. אשתדל לא להכזיב בפרקים הבאים ולשמור על האמינות והמתח. שנה טובה, רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל