רציחות בבני-ברק. פרק ראשון

 

רציחות בבני-ברק

 

 

1.

"תראה לאן הגענו, הבנאדם נמעך לגמרי בגלל כיפה, בגלל חת'כת בד."

   פַּקָּד דּוֹדִי הִירְשׁ עמד מעל גופה של נער, שרועה על האדמה בפישׂוק רגליים במין תנוחה ליצנית מעוותת. הציציות שלו פשוטות לכל עבר, פאה ארוכה אחת שלו נפרשה לכיוון אחד ואילו האחרת נמתחה לצד השני, אל מתחת לאבן קטנה. מכנסיו השחורים היו מוכתמים, רוכסנם פתוח קמעה וחולצתו הלבנה הייתה מלאת בוץ ומגואלת בדם.

   "מי זה הקונילמל הזה?" אמר רפ"ק ראובן פרידמן והתכופף קצת כדי לבחון את הגופה. ריח חריף של אדמה ספוגה בשתן וצואה הִכה בו.

   "יענקלה פוּקְסְבְּרוּמֶר, שם קצת מסובך," אמר פַּקָּד דּוֹדִי הִירְשׁ שנשאר זקוף. "נראה שפגעה בו רכבת. בגלל זה הוא מעוך כזה. הוא הגיח מהשיחים והנהג לא ראה אותו. לטענת הנהג הוא גם לא שמע שום דבר, אולי איזה רעש קטן."

   "אני מבין," אמר פרידמן, "אני בהחלט מבין." הוא הרים עיניים מהגופה, והעביר אותן על הנוף הירוק והעלוב של הירקון שעוד נותר כריאה ירוקה בתוך הגוף האפור והחולה של העיר תל אביב.

   השמש עמדה לשקוע, ולבו הפואטי של רפ"ק פרידמן נמלא אושר. כשהיה בא מאוחר בלילה הביתה, היה נכנס ראשית לחדר של בנו הישן כדי לראות איך הוא נושם. אחר כך היה מתיישב לשולחן הכתיבה, ולמרות העייפות, כותב שירים – שורות שרצו לו בראש במשך היום.

   כמובן במשטרה לא סיפר זאת לאיש. לא היה לו שום חשק להפוך למושא ללעג ולשנינה בקרב חבריו ופקודיו. עכשיו באה לו השורה היפה הזאת בראש 'תכף הירוק והאפור יהפכו מזהב לשחור' והוא תקע שוב עיניים באופק הקרתני של הירקון וחשב לשרוק, אבל התאפק.

   "אז מה הסיפור," שאל, "הוא איבד את הכיפה ופחד לחזור לבני-ברק בדרך המלך?"

   "כן, הוא בא מהלונה פארק. שם הוא איבד את הכיפה על אחד המתקנים המתהפכים שמוציאים את הנשמה."

   "כן," אמר פרידמן מהורהר.

   "ואז הוא התבייש לחזור וחיפש איך לצאת מהבלגן והלך על פסי הרכבת, ירד לרגע מהם כדי להשתין כנראה, וכשחזר ויצא מהשיחים הרכבת העיפה אותו."

   קרן שמש אחרונה פגעה כעת בקרחת הקטנה והקוצית של הנער, סמוך מאוד לפרידמן שהיה רכון והתחיל לחוש אי נוחות בגלל משקלו הכבד, "דודי, תתכופף לכאן לרגע, רֵד אל העם." הפקד התכופף בצמידות לרפ"ק.

   "זה נראה לך פרצוף של אחד שדרסה אותו רכבת?"

   "למה לא?"

   "כי הוא שלם מדי, הוא לא מספיק מרוטש."

   "אולי היא פגעה בו בצד. רכבת שקטה כזאת מספיק שתלטף אותך כדי שתהרוג אותך. מספיק שחלק ברזל קטן שלה יפגע בך תוך כדי נסיעה והלך עליך. במקרה הטוב אתה צֶמַח וברע אתה מת כמו הילד הזה."

   "הנהג לא יכול היה לשמוע כלום כי הוא מעולם לא פגע בו," פסק פרידמן נמרצות והתרומם מתנשף. הירש התרומם אחריו. פרידמן הוציא מכיס החולצה הכחולה חפיסת סיגריות פרלמנט לייט ומצית זול. הוא טלטל את החפיסה במיומנות. סיגריה אחת קפצה החוצה והופנתה לעבר דודי.

   "לא תודה. מנסה להימנע מזה." פרידמן הקפיץ את הסיגריה במהירות לפיו והצית אותה. אחר כך תחב את החפיסה והמצית לכיס החולצה הכחולה, ינק מן הסיגריה ונשף את העשן.

   "אני מקווה שזה לא מפריע לך," אמר. "זה עוזר לי לחשוב," הוסיף. האמת שרצה להרהר בשורה היפה שעלתה במוחו, איך זה הלך? 'תֵּכֶף הירוק והאפור יהפכו מזהב לשחור', שימח אותו שהשורה לא נשתכחה מלבו. לפעמים היו לו שורות מרגשות בלב, בראש, בחזה, שרצה לרשום, אבל נמנע מלעשות זאת בעבודה. זה גרם לו אי-נחת. זאת הייתה מין הרגשה של מישהו שרוצה ללכת לשירותים ולא נותנים לו והוא התאמץ להתאפק ולזכור את השורות בראש עד הבית.

   "ומה עם הכיפה'לה?" שאל הירש.

   "לא יודע, אולי הוא באמת איבד אותה. מה שבטוח, ככה לא נראים אחרי שנדרסים על ידי רכבת. משהו קל יותר דרס את הקונילמל הזה, אבל אני עוד לא יודע מה, אולי ריינג'ר, או איזה תומקאר. לפי הפציעה בראש והסימנים הכחולים ברגליים הוא גם חטף מכות מאיזה חפץ קהה. אולי קרש או אלה."

   ממש באותו רגע הגיח בריצה מאחד השיחים כלב פיטבול מעורב, פרידמן והירש החליפו ביניהם מבטים מבוהלים ופזלו לעבר הניידת והאופנוע שחנו במרחק עשרים מטר. הירש שם את היד שלו על קת האקדח.

   "דודי אל תגזים," אמר פרדימן, "אולי הוא ידידותי."

   "הוא עזוב. אין לו קולר עם מספר, והוא נראה לי מאוד חזק."

   הכלב השרירי רחרח את אוויר הערב היורד והתקרב אל הנער. הוא חלף על פני הרפ"ק והפקד, הקיף את הגופה, רכן מעליה וליקק את פני הנער המת. אחר כך התיישב ליד הגופה כשראשו המשולש מופנה לעבר האופק.

   "פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. דּוֹסִים אמורים לפחד מכלבים, לא?" אמר הירש.

   "זה כבר לא מפחד משום דבר," אמר פרידמן והצביע לעבר הגופה. הוא שמט את הסיגריה ומעך את הבְּדל בנעלו.

   "וכלבים כאלה לא אמורים לשנוא אותם?" תהה הירש.

   "אולי זה הכלב שלו," אמר פרידמן.

   "שלו? אלה מקסימום מחזיקים בבית קרפיונים באמבטיה לגפילטע פיש. חיות בעיניהם זה לכלוך ומחלות."

   "אולי זה מסביר מה הוא עשה כאן. הוא לא יכול היה להכניס לבני-ברק כלב, אז הוא גידל אותו פה, בשדה, קרוב לעיר."

   אמבולנס של מגן דוד אדום התקרב ועצר ליד האופנוע. פָּרָמֶדִיק ושני מתנדבים בווסטים כתומים ירדו ממנו והתקרבו לזירה. שני הקצינים הכירו אותם.

   "שמענו שיש פה בלגן?" אמר הפרמדיק.

   "אודי, תכיר את יענקלה פוּקְסְבְּרוּמֶר מבני-ברק וכלבו."

   "זה הכלב של הדוֹס הזה?" שאל הפרמדיק מופתע.

   "במותו בטוח, כפי שאתה רואה. בחייו, אין לנו מושג."

   "אז מה, דרסה אותו רכבת?" שאל אחד המתנדבים.

   "זאת ההשערה למרות שרוּביק הוֹלְמְס פה טוען שלא," אמר הירש והצביע באגודל מזלזל על חברו.

   "הוא נדרס זה ברור, אבל אני לא משוכנע שעל ידי רכבת ואני בכלל לא בטוח שזה מה שגרם למותו," אמר פרידמן כשהוא מפנה את מבטו לעבר הארבעה.

   "אז שנקרא למז"פ לפני שהם מזיזים אותו?" שאל הירש.

   "לא צריך. אפשר לקחת אותו," אמר הרפ"ק.

   "והכלב?" שאל הפקד.

   "תן לו ללכת. הוא לא עשה את זה."

   חמשת הגברים התקרבו לגופה. עיניו החרוזיות של הכלב ניתקו מן האופק ופנו אליהם. הוא זינק ונעמד דרוך על ארבעותיו. עוד שני צעדים והוא החל לגרגר ולחרחר בשנאה כלפי החמישה כשקצף לבן מצטבר בזוויות הלסתות שלו.

   "תראו תראו, הוא שומר עליו," אמר הפרמדיק.

   הירש הניח בשנית את היד על הגלוק 17.

   "דוֹדוֹן, אל תגזים, אולי אפשר לגמור את זה בטוב."

   "ראובן, אל תבלבל ת'מוח. הוא רוצה להינעל עלינו. בגלל היְפוּת נפש שלך אנחנו נבלה הלילה באיכילוב."

   "יְפוּת נפש?" אמר פרידמן, "אתה ממש משורר."

   "זה לא זמן לבדיחות," זעף הירש.

   "אתה יודע מה, יש לי רעיון. אני אלך לאופנוע ואסע לכיוון הגופה. הכלב יתעצבן, יתחיל לרדוף אחריי ולנבוח. בינתיים אתם תרימו את הגופה ותיקחו אותה בצ'יק לאמבולנס. מה אתה אומר, דוֹדוֹן?"

   "בבקשה, אם אתה רוצה לנצח על הקרקס הזה, לֵך על זה."

   רפ"ק ראובן פרידמן הלך עד לאופנוע, שם קסדה על הראש, כפפות על הידיים, התניע ונסע לעבר הגופה כאילו הוא עומד לדרוס אותה. הכלב, מתעלם מארבעת הגברים, רץ למולו כאחוז טירוף. רוּבִיק רק חיכה שיתקרב אליו וסטה מייד ימינה. הכלב החל לדלוק אחריו.

   הארבעה התכופפו אל הגופה והרימו אותה. משהו נשר ממנה, כנראה מכיס המכנסיים, ופקד הירש הבחין שזו כיפת קטיפה שחורה. הוא הרים את היד גבוה וצעק, "רוּבִיק, מצאתי את הכיפה אצלו בכיס, הוא לא איבד אותה…"

   אבל רפ"ק ראובן פרידמן היה כבר רחוק מכדי לשמוע. הוא ראה במַרְאָה את הכלב המלחית דולק אחריו בשיניים חשופות ואת ארבעת הגברים הרוכנים מעל הגופה, אחד מהם מרים את ידו כשהיא אוחזת בדבר-מה. וכך הוא נכנס בדלת האחורית, ישר מן הטבע והמרחב הפתוח אל תוך רחוב מבצע קדש, ומשם אל מרכז העיר שבכניסה אליה כתוב באותיות של קידוש לבנה: אנא כַּבְּדוּ אורְחות חיינו בהופעתכם.