פעוט

רן יגיל

פעוט

הרב עוזרי לא היה ממש רב. הוא היה בעצם הגבאי של בית הכנסת הישן של נורדיה ברחוב בוגרשוב. ולמרות שהוא היה תימני אסלי ובמקור מ"הכרם", והיה בתוך המבנה בית כנסת ספרדי, הוא העדיף להתפלל עם האשכנזים הציונים את נוסח ספרד המוכר באולם הגדול. לא היה דבר שביקשת מהרב עוזרי והוא אמר לך עליו "לא"; כי כשכבר נאלץ לומר לך "לא", היו פניו מתכרכמות במין סוג של כאב פיזי וצער, והוא העדיף, ממש ייחל, שזה לא יקרה לו. בכלל, הרב עוזרי היה ניגודו המוחלט של הסטריאוטיפ. הוא גדל בכרם התימנים, אבל לא נישא בגיל צעיר, בעצם לא נישא מעולם. "לא נמצאה הרבנית", הוא היה אומר ומחייך מתחת לשפם שלו. לא היו לו עשרים אחים ואחיות, אלא רק אחות אחת, צעירה ממנו וחולה. הוא טיפל בה כמו בבת שלו. בצעירותו למד בישיבות האשכנזיות ונחשב לעילוי, עד היום הוא זוכר את התורה עם הרש"י והעיקר שפתי חכמים על הרש"י בעל-פה. אך כיוון שלא נישא, נפלט מחברת הלומדים בירושלים, עזב את הישיבות והפך למתווך דירות. היו לו דיבור צנוע ומבט מושפל, ולפנות ערב נהג להלך על הטיילת ולדבר עם כל מאן דבעי, מי שהיה מוכן להקשיב, כמו אליהו בשוק או סוקרטס. הוא אהב לראות את השקיעה, כיצד אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. "אה," היה אומר, "כמה נעים לראות זיוו של עולם על הטיילת בשעת הדמדומים, אתה חש את ההשגחה מתוך מבט בטבע. החזון איש היה יכול להסתכל על צמח בעציץ ומעיניו היו זולגות דמעות אושר על פלאי הבריאה". עד כדי כך אהב להלך על הטיילת ולדבר עם העוברים והשבים, עד שבבית הכנסת המתפללים כינו אותו "הרב של הטיילת". כיוון שלא נישא – ילדים לא היו לו.

   אבל היה משהו מיוחד עוד יותר בדמותו של רב הטיילת, עוזרי. הוא היה פרפורמטיבי. למה אני מתכוון? אם היה אומר פסוק מן המקורות, מייד היית רואה אותו לנגד עיניך באופן ויזואלי, במוחש. נגיד, הוא היה אומר בשקט: "שימני כחותם על לבך," ומייד הייתה עולה לנגד עיניך דמותו של דוד המלך האדמוני ויפה העיניים שספר תורה קטן וגלול תלוי לו על חזו המפואר והוא בדרכו למסע הכיבושים בראש צבאו או לומד בבית המדרש; או אם היה אומר: "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה," מייד היו צצים לנגד עיניך בתי עלמין שלמים, מצבות ומתוכן נשמות לבנות עפות ופורחות באוויר מעל הקברים; או כשהיה אומר: "הוי, כל צמא לכו למים," מייד היית רואה את גיבורי גדעון השופט כופפים ללוק ממי הנחל, או את רבקה שואבת מים לאליעזר עבד אברהם. ככה זה. אין מה לעשות. יש אנשים שאומרים מילים ומייד אתה רואה מראות לנגד עיניך שתואמים את הרצף. כל התנ"ך היה קם ועומד למולך, חי. וכשהיה רב הטיילת עוזרי אומר: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני," היית מרגיש, ממש-ממש מרגיש, שמישהו מחבק אותך, פעוט, ידיים קטנות.

   כיוון שהרב עוזרי לא תאם כלל את הסטריאוטיפ, לא פרצתי בקריאת התפעלות כששמעתי לראשונה שהוא בעצם מעין ניצול שואה. הוא היה באירופה בזמן המלחמה. הייתם מאמינים? תימני – ניצול שואה. זה מאוד סקרן אותי, אז יום אחד שאלתי אותו: "הרב עוזרי, מה עשית במלחמת העולם השנייה?"

   "נשלחתי מהארץ, לעזור לאחינו האשכנזים באירופה נגד החיה הנאצית," כך הוא היה מדבר במין פאתוס חגיגי כזה, אבל בשקט ובטבעיות. "הייתי בצבא האנגלי באיטליה, ביוגוסלביה, באוסטריה," הוסיף, "ולחמתי ביערות. בתום המלחמה התגלגלתי למחנה ברגן בלזן. אני זוכר את המחנה נשרף. שלא תדע מה זה רעב," הוא היה אומר מהורהר, "שלא תדע מה זה רעב. אין גרוע מזה. 'כפירים רשו ורעבו, ודורשי השם לא יחסרו כל טוב'." ומייד עלתה לנגד עיניי תמונתו של הרב עוזרי יושב על אבן בספארי של רמת גן אצל האריות, בגוב האריות כמו דניאל, ואוכל ג'חנון של שבת.

   אבל היה משהו עוד יותר מיוחד בדמותו של רב הטיילת, הרב עוזרי. זה היה קורה בימי שני וחמישי וביום השבת, או בחג, בעיקר בשמחת תורה כשהיה נקרא לשאת ספר תורה. הוא היה מוציאו מן הארון בחרדת קודש ואוחזו בשתי ידיו בכפיפה דרמטית, משל היה ילד קטן בחיקו. הוא היה מלטף ומנשק את בד הקטיפה ומעיניו השחורות היו זולגות דמעות בדולח, נתלות ומתנצנצות על אצבע הכסף של הבעל קורא ועל הטס הכסוף שהיו משתלשלים מן הספר. שתי ידיו לופתות היו את עצי החיים ממש כאילו אחז תינוק, פעוט משווע לעזרה, ונמיכות הקומה שלו עוררה בך חמלה. אף אחד לא אחז ככה ספר תורה. וכשהיה מוציא את הספר וקורא: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה השם ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים." היית רואה לנגד עיניך, ממש, חי, לייב, את כל מחנות ישראל, שישים ריבוא, נוסעים במדבר. הלוויים במרכז עם המשכן וסביב השבטים והדגלים בראש כל מחנה, ורוח מדברית לוטפת את פני ההולכים ורגליהם איתנות ולא בצֵקות. ממש ככה. הרבה דברים נראו לי מופלאים באישיותו של רב הטיילת, אבל העניין הזה, של אחיזת ספר התורה כפעוט, רך בשנים שבה את לבי והחלטתי לעשות מעשה, או כמו שעוזרי היה אומר במבטא אשכנזי מובהק שבא לו מחברת הלומדים בירושלים "התוירע זה למאייסע, למאייסע, לא תיאוריות באוניברסיטה, הלכה למעשה. לא מרטין בובר ופילוסופיה. נעשה ונשמע, נעשה ונשמע." אז החלטתי לעשות מעשה ולפנות לרב עוזרי ולשאול אותו למה הוא מחזיק בכאלו דחילו ורחימו את ספר התורה ומדוע זולגות דמעות של בדולח מעיניו. אבל לא היה לי נעים לבוא ככה סתם באופן ישיר בשאלה אינטימית כזאת, וחיכיתי להזדמנות.

   יום אחד לא יכולתי להתאפק עוד. זה היה אחרי יום הכיפורים. בכל נדרי, ערב יום הכיפורים, ניגש הרב עוזרי אל ארון הקודש להוציא את ספר התורה האדום והעתיק מן הארון. הוא עלה לדוכן בצניעות, כפוף קומה כדרכו הטבעית, אחז בספר והרימו כמו פעוט, ליטף אותו וחיבקו והחל מהלך עימו כשהוא קורא: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב – שמחה; אור זרוע לצדיק ולישרי לב – שמחה; אור זרוע לצדיק…". בית הכנסת היה מלא מפה לפה. ויכולת לראות, אני נשבע שיכולת לראות את הבלאטות נדלקות באור יקרות תחת רגליו של הרב עוזרי כמו בשיר של מייקל ג'קסון, בילי ג'ין, כשהוא רוקד. אבל שם היו אלה פלאי האלקטרו-טכניקה במיליונים של דולרים, ופה בבית הכנסת הגדול והישן של נורדיה, אלה היו הרגליים של הרב עוזרי, שהאירו את הבלאטות באור יקרות. וכשנפרד הרב עוזרי מספר התורה אחרי התפילה, צר היה לו כל כך להחזיר אותו לארון, בדחילו ורחימו שכאלו שבבות עיניו השחורות הזילו דמעות שנבלעו בשפמו. לא יכולתי להתאפק עוד.

   ארבעה ימים אחר כך נכנסתי לבית הכנסת לתפילת מנחה גדולה. השעה הייתה אחת וחצי ובית הכנסת היה ריק. בפינה, בכותל המזרח, ישב רק הרב עוזרי ולמד לבד. כנראה נכנס לסדר משהו, אולי את המזגן או את שעון השבת, ולא רצה לצאת מבית הכנסת מבלי להתעכב וללמוד משהו. ישב שם בשקט, בפינה, מאחורי העמוד, ולמד. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מעיין בספר חידושי הריטב"א. משהבחין בי הרים את עיניו ושאל: "הקדמת כדי ללמוד?"

   "כן," גמגמתי. מעל בית הכנסת היה כוילל. "בעצם לא," חזרתי בי. "באתי לשאול אותך שאלה."

   "שאל בני ואען," הוא אמר את זה בצורה מליצית, אבל זה נשמע כל כך טבעי. שתקתי. "נו, ויפתח השם את פי האתון ותאמר," משך אותי הרב עוזרי בלשונו, וכבר ראיתי את אתונו של בלעם מכניסה את ראשה החמורי דרך החלון המקומר של בית הכנסת שסמלי שבטי ישראל מצוירים מעליו.

   "אני, אני, רציתי לדעת למה כשאתה מוציא את ספר התורה מארון הקודש, אתה תמיד אוחז אותו במין דחילו ורחימו שכאלו במין משנה זהירות, כאילו שהוא עלול להישבר, כאילו שהוא איזה תינוק, פעוט שזקוק להגנה," המילים נשטפו ממני, "כאילו באמת מדובר בילד רך, אתה מבין, הרב עוזרי,"

   "עוזרי מספיק," הוא אמר, "אינני רב."

   "אתה מבין הרב עוזרי, זה כאילו שאני רואה ילד קטן לנגד עיניי – פעוט, ולא ספר תורה בלבד. בכל פעם שאתה נושא ספר תורה אל הבימה, אני רואה אותך נושא עולל על הידיים. ממש רואה."

   "זו אמת מה שאתה רואה."

   "מה זאת אומרת?"

   "אתה רואה ילד?"

   "כן."

   "אז יש שם ילד. פשוט מאוד."

   "אבל הרב עוזרי, אתה נושא ספר תורה, בוא, אנחנו אנשים רציונלים". הרב עוזרי היה נותן פעם בשבוע שיעור ברמב"ם. הוא היה מלמד את "מורה נבוכים" מתוך התרגום של הרב דוד קאפח.

   "תראה, רני, לפני הרבה שנים לחמתי באירופה אצל אחינו האשכנזים. לא חשוב איך, הסיפור ארוך. מהצבא האנגלי התגלגלתי ליערות. הייתה שנת תש"ד. החורף כבר עמד בפתח. נתקלנו בקבוצה של יהודים ביערות יוגוסלביה וצירפנו אותם אלינו. כבר היה קר מאוד. תמיד קר שם במזרח אירופה, אבל בחורף אפשר למות מקור. תוך כדי נסיגה ביער כשהרובה על כתפי, הפקיד מישהו בידיי ילד, ילדון, פעוט כבן שלוש. הוא התגלגל לשם כנראה ממקום רחוק. היה לבוש דק מאוד והרוח צמררה את בשרו הקר והכחוש. חיבקתי אותו חזק-חזק אל תוך המעיל שלי והלכתי איתו ככה, אני מעריך, משהו כמו שלושה ימים. ילד יפה, קטן, עם עיניים יוקדות כמו הילד הזה שמרים ידיים בתמונה המפורסמת של השואה, אבל איך אומר, עוד יותר קטן, והעיניים ברקו מרעב. לא ידעתי את שפתו, פולנית, ובכלל הוא לא דיבר. רק הילכתי עימו בחיקי שלושה ימים. הצלחתי להבין ממנו שקוראים לו בולק. אכלנו מרק מצמחים שרקחנו ונתתי לו מן המנה שלי. תבין, התנאים אז היו איומים, כפסע בינך ובין המוות. בולק זה דוב בפולנית, אבל הילד הזה נראה כמו שועלון מזה רעב, כחוש כל כך. הלכנו. הצמדתי אותו אליי והוא הפך להיות משהו ממני, חלק שלי, כאילו הוא עצמי ובשרי, עוד איבר בולט מגופי. הלכנו."

   "ומה קרה לפעוט?"

   "זהו, שאינני יודע. יענקל שהיה ראש אותה קבוצה לקח אותו ממני ביום השלישי והעביר אותו לידי זקנה גויה טובה באחד הכפרים שעל הדרך. הייתי נוכח במעמד כשהוא מסר אותו. הוא ממש קרע אותו מגופי והעביר אותו לזקנה. הילד פרץ בבכי חלוש, בלא קול, הוא לא רצה להינתק ממני. אבל למול כוחו של יענקל הגבר בעל הרצון לא היה לו שום סיכוי, והוא בעט בעיטות כמו שאחינו האשכנזים אומרים של חלושעס, ונפנף בידיים ותפס אוויר ובסוף נחת בחיק הזקנה רועד מקור ומרעב. שלא תדע מה זה רעב, רני, שלא תדע. אבל יענקל צדק, כי מה היה הסיכוי של הפעוט הזה לשרוד ביערות בחורף, אפס, לא כלום. עד סוף החודש הוא היה מת מקור או מרעב, או משניהם גם יחד. זהו. ומאז לא ראיתי אותו. לי אין ילדים כי לא נישאתי, אתה הרי יודע, וכשאני מוציא את ספר התורה מארון הקודש תמיד-תמיד אני חושב על הפעוט ההוא, זה מהיערות ביוגוסלביה, והלב שלי נחמץ בקרבי. אבל אני לא יכול שלא לחשוב עליו. כל פעם שאני שולח את הידיים שלי פנימה לארון לקחת את התורה הקדושה, השכל שלי הולך ישר לשם, למרות שעברו כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה פעמים בימי חיי הוצאתי ספרי תורה מארונות קודש בכל מיני הזדמנויות, תמיד-תמיד השכל שלי הולך לשם. ואני נושא את התורה הקדושה בידיי אל הדוכן בדחילו ורחימו כפי שאמרת, כמו פעוט, כמו ילד קטן. אני ממש מרגיש כאילו אני נושא עולל. בגלל זה אמרתי לך, אם אתה רואה שם ילד, יש שם ילד. נקודה."

   "ולא ניסית לחפש אותו אחרי המלחמה, הרב עוזרי, זה לא סקרן אותך?"

   "ניסיתי, ודאי שניסיתי. מן הקבוצה של היהודים נותרו ארבעה בחיים כולל יענקל. יעקנל כבר מת, זכרו לברכה, אבל כשהיה חי גר בפאתי ניו-יורק והייתה לו סוכנות של מכוניות 'ביואיק' ישנות. הגעתי אליו לביקור. ניו-יורק כל כך גדולה, אתה ממש מפחד ללכת על המדרכות, שלא ייפלו עליך מקרצפי עננים שכאלה, מגדלי בבל. וכמה אנשים על המדרכות. בכל אופן העלינו חרס. הוא גם היה עסוק מאוד בביזנס שלו ובכלל רצה לשכוח הכול והכפירה, אחרי המלחמה, נכנסה עמוק ללבו. התברר שהזקנה שלקחה את בולק הפעוט עדיין חיה. ניסינו לכתוב לה, אבל זה לא הלך. אתה יודע, החיים הם החיים והם מזרימים אותך קדימה. ניסיתי גם דרך 'המדור לחיפוש קרובים', כתבתי אפילו לוויזנטל ומאוחר יותר לסופר אלי ויזל, אבל זה לא קידם דבר. שנים אחר כך, פניתי ל'יד ושם' והשארתי שם את הסיפור שלי על גבי קלטת. כדאי לך, הם אמרו, כך זה יישאר לדורות הבאים, לנצח. שמעתי את המילה נצח והתחלתי לצחוק. אתה יודע, אני מכיר אך ורק נצח אחד, זה שלא משקר." וברגע זה ממש, כשעוזרי אמר את המשפט הזה, ראיתי לנגד עיניי את אליהו הנביא עטוי באדרתו על הר חורב ורוח גדולה ורעש ואש וקול דממה דקה נשמע, ואליהו הנביא הקנאי לשם כורה את אוזנו לשמוע את דבר השם.

   "מה אתה חולם, רני, מה אתה בוהה כך כמו עגל?"

   "אה, סליחה."

   "בכל אופן, 'יד ושם' עם כל הרצון הטוב שלהם, ואני מעריך את המפעל הזה מאוד, את בולק הפעוט לא מצאו. כשהטמבּליזיה הגיעה, חיכיתי כמה שנים ופניתי לחיים יבין, מר טלוויזיה. הוא היה נחמד, אבל אמר שאין סיכוי כי יוגוסלביה זו ארץ קומוניסטית ואי אפשר להגיע לשם. אחר כך הוא חזר אליי עם תשובה שהזקנה שהחזיקה בתינוק כנראה מתה. כך בכל אופן כתבו לו. שוב נסתם הגולל על העניין. בסוף שנות השמונים נסעתי ליוגוסלביה. זכרתי שזה היה אחד הכפרים ליד בלגרד. שוב העליתי ירוקת בחכתי. איש לא זכר בשום כפר מן הכפרים את הפעוט בולק ואפילו את הזקנה שמתה בתחילת שנות השמונים כבר איש לא זכר. מתברר שבנה גר בכרך הגדול בלגרד, והבת העתיקה מגוריה לפני שנים לעיר דוברובניק, שהיום נמצאת בשליטת קרואטיה. בעלה של הזקנה נפטר עוד בשנות החמישים לאחר המלחמה. נדמה לי, אני לא משוכנע בזה, שהצלחתי לאתר את קברות שני הגויים הטובים האלה; אבל תבין, גם בזה אינני בטוח. מצאתי ליד הקבר שלהם, ממש באמצע קבר קטן, לבי ניתר בקרבי, הלם בחוזקה, חשבתי, הנה הפעוט, מצאתי אותו אחרי כל כך הרבה שנים, אבל על המצבה הקטנה היה כתוב משהו בפולנית וכששאלתי בלשון רצוצה – האנגלית שלי הרי שייקספירית ושומר בית הקברות ידע אנגלית כמו צרפתי ממרסיי – מה כתוב, הצלחתי להבין ממנו שכתוב על המצבה ולאדק ולא בולק. והשנים שהופיעו על המצבה היו 1935-1939, שזה בכלל לפני המלחמה הארורה של היטלר שחיק עצמותיו. הגעתי למסקנה שלשני הזקנים היה כנראה פעוט אחר שמת ממחלה או משהו כזה לפני המלחמה והחלטתי לוותר על כל העניין ולחזור לארץ. ובכל זאת הספק כרסם בי, כי פה בארץ מישהו אמר לי שוולאדק זה זאב בפולנית, ואני זכרתי שקראו לילד בולק, שזה דוב בפולנית, ושהשם עמד בניגוד מוחלט למראה היצור החי ההוא שהיה חלק בלתי נפרד מגופי. אבל אולי בכל זאת טעיתי וקראו לילד ולאדק ולא בולק ואני רק זכרתי שם של חיה? ואם זה כך איך נסביר את השנים שעל המצבה, או את העובדה שהשם של התינוק היה פולני והזוג היה בכלל סרבי כמדומני. בשנות התשעים בני-אדם הרגו שם זה את זה כמו זבובים. עמים נלחמו בעמים, עונו ונרצחו. איש כבר לא זכר את קורבנות מלחמת העולם השנייה. מתשעים וחמש החלטתי להניח לעניין סופית."

   "אני מבין," אמרתי מעט מאוכזב והשפלתי עיניי לרצפה והן נתקלו בנעלי הספורט השחורות של הרב עוזרי. ציפיתי שהבלאטה תזרח באור יקרות, אך זה לא קרה, "אני מבין."

   "אבל אם אתה כבר פה," אמר הרב עוזרי משחש את אכזבתי מסוף הסיפור, "אם כבר הגעת עד אליי, אולי נלמד פרק או שניים אצל המורֵה, בדיוק השבוע קיבלתי את התרגום החדש ל'מורה נבוכים' של פרופ' שוורץ והוא נהדר, ממש שפתיים יישק." וכשהרב עוזרי אמר את זה ראיתי במו עיניי, ממש בשידור חי, אני מוכן להישבע, את רבקה נושקת-דומעת ליעקב לפני שהוא יוצא לדרך וצקלונו בידו, מזרחה, חרנה, לחפש את בחירת לבו ולעבוד את לבן שנים על גבי שנים.

   התחלתי לחלום על הרב עוזרי. בחלומי היערות קרים וירוקים מאוד. הרב עוזרי הולך שלישי בשורה ויענקל בראש. הוא חובק את הפעוט ממש כספר תורה – גוף וראש. אך פניו של הפעוט לא נראות. חלף שבוע ושוב חלמתי על הרב עוזרי. הפעם מטפסת החבורה במעלה גבעה תלולה משופעת בפטלים. זוהי כנראה קרחת יער כי אין עצים. כל השיירה נראית לחוצה והפחד ניכר בפניהם, כי הם נמצאים במקום פתוח ומי יודע או-טו-טו מה יכול לקרות. נשמעות צעקות בגרמנית, הם קופאים לרגע בַּמַעֲרֶה התלול. התמונה בפְריז. הרב עוזרי חובק את גופו הצנום של הפעוט וזה עטוי בד אפור בשל הקור, פניו אינן נראות. בדרך כלל אנחנו חולמים על מה שעובר עלינו במשך היום ולא על איזה עבר מדומיין, אבל כעבור חמישה ימים שוב חלמתי על הרב עוזרי. הפעם הוא ישב אל מול הפעוט – פניו רציניות מאוד. ידיו עסוקות במין ספק סיר ספק מחבת מפויחת ובתוכה מרק דלוח מעלים ועשבים. הוא מאכיל בסבלנות את הפעוט היושב למולו וגבו אליי. סבלנות אין קץ ניכרת בפניו של הרב עוזרי. הוא צעיר כל כך ומסור כל כך לפעוט. הוא מוחה את פיו של הפעוט בפיסת בד ישנה, וכשהכתם אינו יורד, הוא משתמש בשרוול. כמה רוך ואהבה יש בעיניים הטובות שלו. הוא נותן לילד עוד כפית. על דעתי עולה הפסוק שמתווסף תמיד לברכת המזון מתהלים: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון," והפירוש שפעם שמעתי. מה זה משביע לכל חי רצון, שיהיו לך שישה מיליון שקל בטוטו? לא. שתקבל כל מה שאתה רוצה? לא. משביע לכל חי רצון, סרסהו וקרא: רצון לחיות.

   כל כך רציתי שהסיפור הזה של הפעוט והרב עוזרי ייגמר טוב, ממש השתוקקתי שיהיה לזה הפי אנד כמו בסרטים, שהתחלתי לחלום על הרב עוזרי גם בהקיץ. במקום עבודתי סמוך לשולחן המחשב הייתי בוהה עשרים דקות-חצי שעה ורואה תמונות בעיני רוחי. ראיתי איש ואת פניו לא ראיתי. הוא נכנס לבית הכנסת קצת אחרי יום הכיפורים – חייל מילואים מאובק ומזוקן עם רובה עוזי ומדי מילואים, המחסניות צמודות לו בגומייה עבה לרובה, על ראשו כיפת קרטון שאסף כנראה מהשולחן בכניסה, זה שמצויים עליו העלונים השבועיים של פרשת השבוע. ניכר בחייל שהוא בא מן הקרבות. הרב עוזרי ישב בבית הכנסת בקיר המזרח ולמד מסכת שבת עם הערות המהרש"א. לפתע הרב עוזרי קם לכבוד המילואימניק. החייל מאוד הופתע. קשה היה לי לראות את החייל, אבל קולו נשמע והוא מייד אמר: "כבוד הרב עוזרי?"

   "רק עוזרי, אינני רב."

   "אתה זוכר את הילד שנשאת על הידיים ביערות יוגוסלביה ומסרת לזקנה סמוך לבלגרד? ובכן הילד הזה הוא אני." דמעות אושר עומדות בעיניו של הרב עוזרי. נושרות ונופלות מקצה אפו ולחייו אל תוך שפמו. הוא לא שואל שאלות מיותרת ולא מתחקר. רק מחבק את הבחור ומנשק אותו. אחר כך הם יושבים ומשיחים ואת זה אני כבר לא שומע. אני מתקרב קצת כי זה מעניין אותי, מה אומר הרב עוזרי למי שהיה הפעוט? אבל כשאני מתקרב אני רואה שלאיש אין פנים בכלל. כמו בציורים הסוריאליסטיים של מגריט, זהו חייל בלא פנים, ואני נבעת.

   פעמים נוספות באתי לבית הכנסת וראיתי את הרב עוזרי מוציא, סובב ומכניס את ספר התורה על כתריו ורימוניו. וכשהוא מלמל "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום," מייד ראיתי את אדם וחוה ואת גן העדן האבוד וגם את עץ הדעת ועץ החיים ושני נהרות ונחש ארוך הולך על שתיים. אדם הראשון עשוי כולו נשמות כל בני האדם בכל הזמנים. נשמות-נשמות. ורק נשמה אחת –  נשמת הבעש"ט – חומקת ממנו ובורחת לקצה התמונה ואינה אוכלת מעץ הדעת. ובמקום ספר התורה אני רואה את בולק או את ולאדק, בקיצור –  את הפעוט.

   כל כך רציתי שהסיפור הזה ייגמר טוב, שהרב עוזרי והפעוט מיערות יוגוסלביה ייפגשו, עד שלא יכולתי להתאפק יותר ומשהתרבו החלומות והחלומות בהקיץ והתקשיתי לתפקד ביומיום, זה קרה כעבור חצי שנה, נכנסתי באחד מימי החול בשעות הצהריים של מנחה גדולה לבית הכנסת כדי לדבר על זה עם הרב עוזרי. הוא ישב בדיוק באותו מקום, בדיוק על אותו הכיסא וסָפַר נורות זיכרון שביקש לקבוע בלוח העץ לזכר הנפטרים. סיפרתי לו הכול. הוא לא היה מופתע. גם כשאמרתי לו שאני חש שאני מאבד את שפיות דעתי, הוא לא נרעש. הוא אמר: "אנחנו היהודים יש לנו זמן. אצלנו הזמן יותר דומיננטי מן המקום. אנחנו מחכים לגאולה. סב-ל-נות". הוא חילק את ההברות כמו שאומרים לילדים קטנים.

   "כן הרב עוזרי, אבל יש לי הרגשה שאפשר היה ואולי עדיין אפשר לסגור את המעגל הזה, את הסיפור הזה. זה מעצבן אותי מאוד שהסוף נשאר פתוח. בכל אופן רציתי לשאול אותך, לפי דעתך, את מי אני בדיוק רואה? הרי פניו לא נראות ולפעמים הן מטושטשות. אולי זה בעצם כל אחד, מעין דימוי שכזה, ייתכן שזה בעצם כל יהודי באשר הוא?"

   הרב עוזרי חייך מתחת לשפמו והניד את ראשו בשלילה ימינה ושמאל. אחר אמר: "פה זה לא ספרות ולא ביטאון לספרות. אין דימויים שבעלמא."

   "אז מי זה הפעוט הזה?" שאלתי ותרעומת התגנבה לקולי.

   "אתה!" אמר הרב עוזרי בשקט ובנועם חותכני, ויישר מעט את הגארטל שתחת לבטן, מנהג ששאב מאחינו האשכנזים החסידים.

   "אתה!" הוא חזר ואמר בטבעיות והצביע עליי באצבעו הגרומה. גל חום הציף אותי.

   "נובֱּמֶת, הרב עוזרי, תהיה רציני. אנחנו אנשים רציונלים. אחת ועוד אחת הן שתיים. שתיים ועוד שתיים הן ארבע. הרי אתה נותן לנו שיעור ברמב"ם כל שבוע. הכול צריך להיות מיוסד על היגיון ורציונל, זו הדת. לא איזה עורבא פרח של שמנים, שדים וקמעות."

   "על שורש נשמה שמעת?" הוא שאל אותי.

   "נובֱּמֶת כבוד הרב, מה זה פה ה'מכון לחקר הקבלה' עם הרבנית מדונה? מה זה פה היידישפיל על פי י.ל. פרץ? הרי אתה תמיד מקפיד שנלמד דף היויְמי עם הרש"י והתוספות ומשבח את הגאון מוולינא על ביאוריו העמוקים והקצרים, ואת הליטאים על החשיבה הרציונלית והמתמטית. המבנה הטיעוני הלוגי בגמרא – מגדל לתפארת קראת לו לא פעם בדרשות שלך בסעודה שלישית ביום שבת. אז שאני אקנה את זה שלפתע כבוד הרב נהיה מיסטיקן?"

   "לא מעכב, אתה הפעוט."

   "הרב עוזרי, אני נולדתי באלף תשע מאות שישים ושמונה. הפעוט נולד בארבעים, לכל היותר בארבעים ואחת, ואם שרד הוא צריך להיות עכשיו לפחות בן שישים וארבע. וגם אם אני האיש שמופיע בחלום בהקיץ, החייל המאובק עם העוזי והמדים המצ'וקמקים שחוזר לי כל הזמן למחשבות; במלחמת יום כיפור הייתי רק בן חמש, אז איך יכולתי לחזור מן הקרבות ולהיפגש איתך?"

   "לא מעכב, אתה הפעוט. הוא פנחס הוא אליהו." הוא אמר בשלוות נצח ובעיניו דמעות זכות ושקופות שכאלה, שהתגלגלו על קצה אפו הנשרי ועל לחייו השחמחמות ישר אל תוך שפמו. הוא קם, לחץ את ידי ואמר: "טוב שהספקתי לפגוש אותך בפרוזדור, לפני שאני נכנס לטרקלין. בשעה שתיים אני צריך להיות אצל מזל-חיה אחותי לביקור חולים. צריך להביא לה מצרכים ולטאטא ולשטוף את הבית. אחר כך יש לי דירה להראות למישהי, היא מיועדת לדיירי אקי"ם והיא הנציגה שלהם. ובערב אני בטיילת, מי יודע, אולי סוף-סוף תימצא המיועדת." הוא חייך, "עכשיו נלמד משהו בַּמּוֹרֶה? התרגום של פרופ' שוורץ מחכֶּה."