בננות - בלוגים / / סיפור שמתחיל בפגייה
רן יגיל

סיפור שמתחיל בפגייה

סיפור שמתחיל בפגייה

 

החיים של דנה ושלי נחלקים ללפני הפגייה ולאחריה. כשאתה עומד בין שני האינקובאטורים ומריח את החומרים המחטאים ואת תחושת החיים והמוות – כל מה שאתה רוצה זה שהדלתות האוטומטיות ייפתחו באחת והוא יופיע: אלוהים.

   הכול התחיל עוד לפני הולדת הפגים. מרץ 2000, דנה ואני הגענו ל"אכילוב" עקב רעלת קשה. בבטן תאומות, שבוע 22. "מוכרחים להוציא", אמרו המומחים. "עוד יהיו לכם הזדמנויות". נכנסנו לחדר לידה. כולם יצאו משם שמחים, ואנחנו – אבֵלים.

   שנה וחצי אחר כך לאחר טיפולים, שוב התבשרנו על תאומים, הפעם בן ובת. לאחר מעקב והתייעצות במחלקת היריון בסיכון גבוה, עודדו אותנו ואמרו: "הסיפור הקודם לא יחזור על עצמו. הכול תקין".

   הגענו לשבוע 22 ושלושה ימים, ירידת מים פתאומית, ריצה מהירה לבית החולים, אשפוז במחלקה להיריון בסיכון גבוה, שם כבר נאמרו הדברים אחרת: "יכול להתפתח זיהום ואתם יכולים לאבד גם את ההיריון הזה. המצב לא טוב".

   דנה שכבה עשרה ימים במחלקה והתפתח זיהום. לילה. עבר רופא זוטר. הכניס יד והוציא וקבע: "הפסקת היריון." לא הסכמנו לשמוע. קיבלנו טלפון ממנהל הפגייה דאז שאמר לנו משפט שלא נשכח לעולם.  "העוברים יחיו כמה ימים בלבד, ואחר כך הם ימותו בייסורים".

   גם מנהל המחלקה להיריון בסיכון גבוה נקרא באותו לילה. הם כנראה הבינו שלפניהם זוג עקשן. הוא שר את אותו פזמון מוכר: "מוכרחים להוציא. אין מה לעשות. עוד יהיו לכם הזדמנויות". שמעתי את זה והשתוללתי: "אתם לא תיגעו בילדים שלנו" צרחתי. דנה פסקה וכשהיא פוסקת אין עוררין: "אתם תעשו הכול שהם יחיו". "אבל הריאות לא בשלות עדיין וסטטיסטית רק חמישה אחוזים מהתינוקות האלה שורדים," ניסו אנשי המדע לשכנע, "אתם תעשו את כל המאמצים".

   באותו לילה כרעתי על ברכיי והתפללתי. אמרתי לעצמי שאם העובּרים האלה יינצלו אני אשתדל לקיים מצוות, אני אלך ללמוד תורה. רק שיחיו.

   לאחר לילה ארוך של צירים, בשמונה בבוקר, הם נולדו. הבן יצא קודם והבת הוצאה כרבע שעה אחריו. לא הייתי נוכח בלידה. דנה נלקחה למחלקה.

   בבוקר שלמחרת הובלתי במסדרון על ידי ד"ר מילה ברק אל הפגייה. היא אמרה לי: "אתה הולך לראות שני יצורים קטנים ושקופים. אני לא יודעת מה יהיה בדיוק אִתם, אני רק יודעת שאנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים." ניסיתי להקשיב לה, אבל הראש שלי היה אטום. "הם מלאים בסרטי הדבקה ומוקפים במכשירים משונים. אם תהיו כאן מספיק זמן, תאמין לי שתלמדו איך קוראים לכל אחד".

   חצי שנה "בילינו" בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

   ברק לחצה על הכפתור והדלתות כמו זוג כנפי מלאך, נפתחו אוטומטית, זו לימין וזו לשמאל. "תיכנס, אל תפחד". בכניסה מצד ימין שטפנו ידיים במים חמים ובנוזל מחטא בצבע אדום. אחר כך לבשנו חלוקים לבנים ודקים. פסעתי רועד בעקבותיה. בינות לשני אינקובאטורים, שם נעצרתי. זה נשמע מאוד דרמטי, אבל שם השתנו לנו החיים.

   דנה מהבית היא פלדמן ואלה השמות שנתנו להם: פלדמן 1 ופלדמן 2. פלדמן 1 היה דומה לגור חתולים ופלדמן 2 לצפרדע קטנה. "אתה נראה חיוור", אמרה ברק, "אני בסדר". "בשום אופן אל תפתח את האינקובאטורים ותכניס את היד." כאילו שהתכוונתי לעשות זאת. הידיים הזיעו בכיסים. "זה שהחזה שלהם עולה ויורד, זה בגלל ההנשמה, הם כל כך קטנים שכל הגוף רועד." חשתי שלקולה מתגנב איזה עצב. אחר היא ליטפה אותי על כפתי והוסיפה, "טוב, אני אלך עכשיו. כשתרצה לצאת, תלחץ על הכפתור. ואל תשכח להוריד את החלוק ולשים אותו בארון". והיא נעלמה.

   פלדמן 1 נראה שלם יותר מפלדמן 2 שהיה שקוף כולו, עד שנדמה היה לי שאני יכול לראות את העצמות מבעד לעור. אבל כבר עכשיו ראיתי את ההבדל, לא רק באיברי המין, קימור הכתפיים של פלדמן אחד היה רחב עם נטייה למרובעות, ואילו לפלדמן 2 היו כתפיים מעוגלות, כמו לבת. זה הדבר הראשון שאני זוכר מהילדים שלנו – קימור הכתפיים.  אחר כך הרגליים. לפלדמן 1 היו רגליים מעוקלות, ואילו לפלדמן 2 היה פישוק רחב כל כך כאילו הרגליים הקטנטנות הן חלק נפרד מן הגוף. פלדמן 1 שקל 675 גרם, פלדמן 2, 645.

   באתי לדנה למחלקה. "אני חייבת לראות אותם". אמרה וקמה. "רגע אל תקומי", צעקה האחות, "נביא לך כיסא גלגלים". דנה גלגלה את הכיסא עצמאית אל קצה המסדרון. הלכתי אחריה.

   חצי שנה "בילינו" בפגייה, לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

   לאחר שיחה עם פרופ' שאול דולבּרג, מנהל יחידת טיפול נמרץ בפג דאז וכיום מנהל הפגייה, וד"ר ברק, שבָּהּ חזרנו והבהרנו שאנחנו רוצים את הילדים בכל מחיר, התחילה מלחמה נחושה של הצוות להצילם. דולברג לא בחל בשום אמצעי. מי שתמכה בנו נפשית הייתה העובדת הסוציאלית, ציפי דורות. דנה אמרה לי באחת השיחות שלנו, "בלעדיה, כנראה הייתי משתגעת".

   דנה באה לפגייה בשבע בבוקר. היא הייתה שואבת חלב עבורם ומסתכלת על הגיליון הרפואי כדי לראות איך עבר הלילה. מה המשקל? כמה חמצן הם צרכו? האם חזרו בדיקות הדם? לפלדמן 1 היה זיהום ממקור בלב ופלדמן 2 צנחה במשקל בשל אובדן בנוזלים ל-450 גרם. במשקלים האלה כל גרם שווה זהב.

   לאחר עשרה ימים הושחתו כל הוורידים ולא היה מִנַּיִן לקחת דם. נקראנו מהר אל ד"ר חגית נגר, מנהלת מחלקת כירורגיית ילדים, לעשות להם ליין. זה היה וריד מלאכותי שיצא ישירות מן הלבבות הקטנים ואפשר בינתיים לוורידים להשתקם.

   באחד הלילות פלדמן 1 עבר החייאה קשה. קראו לכל הצוות הרפואי וברק עבדה במשך כמה שעות בלילה בניסיון להצילו. כשדנה הגיע לפגייה בבוקר, חשכו עיניה. היא עזבה ב-12 בלילה והמצב היה יציב, וכעת בלון ענק של גז NO שאמור להרחיב את העורקים בשביל להכניס יותר חמצן לגוף, ניצב כשומר סמוך לאינקובאטור. הרגל של פלדמן 1 השחירה לגמרי וכולו הצהיב. נלקחנו לשיחה שבה הובהר לנו שלפלדמן 1 יש דימום קשה במוח הקטן, זוהי פגיעה מוחית, והסיכויים שלו לשרוד אפסיים. נשאלנו אם לעשות מאמץ בפעם הבאה שיצטרכו להחיותו או…

   פלדמן 1 כנראה שמע אותנו, כי מאותו רגע ואילך, בדרך נס, חלה תפנית דרמטית והוא החל להתאושש והתחיל להבריא.

   כעבור חודש, הדוקטוס, העורק בין הלב לריאות, התחיל לעשות בעיות. בתינוק רגיל שנולד הוא אמור להיסגר תוך 48 שעות מיום הלידה. אצל רוב הפגים הקטנים זה לא נסגר מעצמו. הניתוח בוצע בבית החולים "שניידר". משקלו של פלדמן 1 בזמן הניתוח היה קילו וחצי. הכול עבר בהצלחה. ושפלדמן 1 חזר, החלטנו לקרוא לו מתן-חיים. בסופו של דבר עבר מתן לפני היציאה מהפגייה ניתוח נוסף, הרניה, ובאותה הזדמנות נגר גם הביאה אותו בבריתו של אברהם אבינו.

   מתן עזב את הפגייה במשקל שלושה קילו לאחר חמישה חודשים. הוא עדיין היה זקוק לתמיכת חמצן. בתחילה מצבו לא היה ברור כי מה אנחנו כבר יודעים על המוח. מהרגע שיצא מהפגייה עבר פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת והוא מתקדם יפה. כזה כוח רצון יש רק לאחותו. הוא היה בגן "און", עבר השנה לגן "ניב", ובשנה הבאה כנראה יעלה לכיתה א' בבית הספר "הצרי". הוא ילד מדהים שנכנס לך ישר אל תוך הלב ונשאר שם.

   כיום, מתן בן שבע, אנו יודעים שהמוח הקטן שלו האחראי על קואורדינציה ושיווי משקל הרוס לגמרי ועל המוח הרגיל לבצע מיני מעקפים כדי לאפשר לו לתפקד. למתן יש שיתוק מוחין. הוא אינו מדבר ומתקשר בשפת סימנים, אבל "אבא" הוא כן אומר, ואני כל כך גאה על כך.

   אם למתן יש בעיות מוחיות, לפלדמן 2 יש בעיות נשימתיות. לאחר כשבוע מיום הלידה, היא פתאום קיבלה דופק מהיר שהגיע ל-370. לאחר חודש, בערך במשקל 800 גרם, גם היא נאלצה לנסוע ל"שניידר" לעבור ניתוח לסגירת הדוקטוס, כאשר הסיכון גדול, כי פג במשקל כזה עלול שלא לשרוד. אבל הגיבורה עברה את זה, ומרוב שמחה קראנו לה אשרת.

   לאחר שלושה חודשים, כמו מתן, אשרת נותקה ממכשירי ההנשמה ונשמה בכוחות עצמה. ואז החזירו את מכשיר ההנשמה כיוון שהיא הייתה אמורה לעבור ניתוח עיניים. הניתוח הצליח, אבל אי אפשר היה לנתק אותה מהמכשיר. ניסו חודש לעשות זאת, אבל לא הצליחו. ד"ר ארי דירוא, מנהל מחלקת אף אוזן גרון ילדים, אמר שאין ברירה וצריך לעשות לאשרת קאנולה: בגלל בצקת קשה בקנה, אין מעבר אוויר, אז עושים מעין חור בגרון ולתוכו משחילים צינורית פלסטיק.

   אשרת יצאה מהפגייה חודש אחרי מתן, שלושה קילו, עם תמיכת חמצן 24 שעות ביום, ילדה שנושמת מפתח בגרון במקום מהאף ומהפה. קופת חולים כללית נתנה לנו את חברת "מנשם" שסיפקה לנו את ד"ר יוסף בן-ארי, מנהל טיפול נמרץ של בית החולים "דנה", המלאך השומר, שהפך רופא אישי לאשרת.

   במשך שנתיים הייתה לה קאנולה. אין זה טיפול פשוט. צריך היה לשאוב אותה מהפרשות, כי היא לא יכלה להוציא את הרוק לבד; להחליף קאנולה מדי כמה ימים. דנה הייתה חותכת את הסרט שסביב הצוואר, ואני הייתי מוציא את הקאנולה המלוכלכת מן החור ומכניס אחת נקייה. דנה הייתה מלפפת את הסרט סביב הצוואר בעדינות וקושרת. היינו צריכים להיות ערניים כל הזמן שהילדה לא תיחנק, שלא תצא הקאנולה, שלא יחדור חלילה אבק או חול.

   כשאשרת הייתה בת שנתיים וארבעה חודשים, דירוא עשה ניתוח מסובך שמטרתו לתקן את הקנה ולאפשר לאשרת לנשום ללא אמצעי חיצוני. אשרת הורדמה למשך שבוע כי אסור היה לה לזוז אחרי הניתוח ואחר כך התקשתה להיגמל מן החומר המרדים. לבסוף הניתוח הצליח, אבל גרר בעקבותיו הרבה ניתוחים קטנים כל כמה חודשים להרחבת הקנה. אשרת גדלה, אבל מקום הבצקת לא, ויש להרחיב אותו באופן מלאכותי כל כמה חודשים.

   מבחינה התפתחותית אשרת אובחנה מעל הממוצע לגילה. היא אוטוטו בת שבע, והיא כזאת גמדה גאונה שמדברת בלי סוף. מיתרי הקול שלה משותקים ולכן היא מדברת צרוד לגמרי, אבל זה כל כך סקסי. אשרת הלכה לגן מיוחד בנווה צדק. מותר היה לה ללכת רק לחמש שעות כדי שלא תתעייף. אחר כך עברה מן החינוך המיוחד לחינוך הרגיל והלכה לגן בבית הספר תל נורדאו. כיום היא בכיתה א' בבית הספר ועושה שם חַיִל.

   כשהילדים היו בני שנתיים ותשעה חודשים נולד לנו באופן טבעי ובמועד, ילד במשקל שלושה קילו. הפעם הייתי נוכח בלידה.  קראנו לו אור משה. משה, על שם אביה של דנה שנפטר ממחלה קשה בהיות התאומים בפגייה, ואור, כל כך ברור למה. ברק אמרה לנו פעם בצחוק שהפגים שלנו הלכו ממש לפי הספר, הם לא דילגו על שום בעיה או מחלה, ומה שקרה לנו עם אור זו חוויה מתקנת.

   חצי שנה "בילינו" בפגייה. לומדים שם משהו על המוות, אבל בעיקר על החיים. לעולם לא היינו מוותרים עליהם ואיננו מצטערים לרגע שהחלטנו להיאבק על חייהם והיינו עושים זאת שוב. אנחנו אסירי תודה לכל הצוותים הרפואיים והפארא-רפואיים שעזרו לנו לאורך כל הדרך.        

 

 

 

 

 

 

 

 

102 תגובות

  1. 23 באפריל 2009 בפתח. מתן ואשרת, התאומים המקסימים שלנו, בני שבע. הפוסט הזה הוא עליהם. הרשימה פורסמה לפני שנתיים ב"מעריב" ועודכנה לצורכי פרסום בבלוג. מזל טוב!!!

    • זה תאריך חשוב גם לי אקרא מאוחר ואגיב

    • לא קראתי את הכתבה במעריב לפני 7 שנים,
      אבל כאן בפוסט יש עוצמה לסיפור על הפגיה במיוחד אחרי הסיפור הקודם על הפעוט.
      שניהם סיפורי הישרדות והאחזות לא מתפשרת בחיים.

      • מיכל, כל כך נכון איזו קריאה בשימת לב. נפלא. לא בכדי פרסמתי אותם בבלוג בזה אחר זה. הנה סיפור קטן על אור-משה.

        אורי (בדיוק בן 4): "אני רוצה אופניים ליומולדת". אבא: "אבל יש לך אופניים". אורי: "כן, אבל אני רוצה חד-אופן". אבא: "אבל צריך בשביל זה המון שיווי משקל". אורי: "חד-אופן!". אבא: "אבל משתמשים בזה רק בקרקס". אורי: "חד-אופן!!". אבא" "טוב בסדר". אורי: "אבל עם מנוע".

        רני.

    • שני בן-אברהם
  2. רן, תודה על השתוף, רשימה מרגשת , המשך "גידול מוצלח" לכל השלושה!

    • תודה לך, חני. כן, זה הכי חשוב לנו בעולם. ורק בריאות ואושר לכולנו. רני.

    • חני, הנה עוד סיפור קטן על הקטנים. שוב אור-משה. הפעם החוכמע היא של סבא גדי (אותו כולם כמובן מכירים).

      וצורותיהן.
      אורי (4) אוהב חיות. בחול המועד סוכות נסע עם סבתא בלהה וסבא גדי לגן החיות התנ"כי בירושלים. התברר שהיה שם טיול מאורגן של חרדים והם מילאו את הגן. אורי הפסיק לגלות עניין בחיות והחל לגלות עניין בציבור שאינו מכיר. אורי: "סבא, למה הם לבושים ככה?". סבא גדי: "לא יודע , אבל נדמה לי ששמעתי את הלביאה לוחשת משהו לאריה ביידיש".

      • איזה סבא נפלא עם הומור אידישקנטי..
        משחקו כרגיל נפלא והפעם כשופט למקה
        ב"הרטיטי את ליבי" של לוין האגדי.
        ההומור היהודי והישראלי
        שגדלת עליו נתן לך כנראה
        כח לחיים האמיתיים.
        אור הצעיר בן ה4 מזכיר לי
        את ליאור שלי(בן ה20 שרואיין הערב בגלי צה"ל)
        שראה בארצות הברית רב קונסרבטיבי עם כובע לבן
        גבוה, וצעק באמצע תפילת ראש השנה בבית הכנסת,
        מי זה האיש הזה עם כובע של טבח בקונדיטוריה
        אופן הראיה של ילדים את המציאות, נפלא
        וטוב שיש לכך תגובה מעודדת שמפתחת להם את
        ההומור, אצלכם הגנים הטובים עובדים. תהנו מהילד אור שהביא לכם אור גנוז וגלוי.

      • רן איזה ספור חמוד ואני יכולה לשמוע את קולו של סבא גדי מספר את זה..

  3. תַּלְמָה פרויד

    רן, סיפורך מרגש ונוגע במידה שקשה לתאר. ולא רק בגלל שאחת מילדיי, הדר, גם היא 'בוגרת פגייה' (נולדה בחודש השמיני). אני שולחת לתאומים חיבוק יומולדת שמח. ומי ייתן שתיהנו מהם עוד ועוד עד בלי די.

    • תלמה, תודה לך. אני מבין שהגר היום כבר גדולה. אין כמו הפגים המופלגים, הם חכמים וממולחים. החלטתי להחזיר תגובות בסיפורים קטנים על כל השלושה. הנה:

      אני איש מאמין ובמקום כיפה חובש כובע ברט. אבא: "ילדים איפה הכובע שלי?" אושרת (7) מסתכלת על אור (4), אור מסתכל עליה ושניהם – על מתן (7). אושרת: "אבא, מתן זרק לך את הפלאפון מהחלון והוא נשבר. אימא קנתה חדש וגם אותו הוא זרק. עכשיו קיבלת עוד אחד". אבא: "זה נכון, אבל מה זה קשור?". אורי: "עשינו איתו הסכם שבמקום לזרוק את הפלאפון הוא יזרוק את הכובע".
      רני

      • תַּלְמָה פרויד

        איזה מק-ס-ימים!! זה ממש סיפור בנוסח הרשל'ה. אתה רושם, אני מקווה. פגים זה גזע מיוחד במינו!
        הבת שלי, הדר (ב-דל"ת) אכן גדולה. ואני לא מוסיפה עליה פרטים כי היא ת-אכל אותי! אחרת כבר הייתי מפליגה..

        ובעניין אחר: שלחתי לך לפני מספר ימים התייחסות בשני מיילים ל'פרק 7' מספרך, למייל האישי מהבלוג. האם הגיעו?? אם לא – אשחזר (מחר כנראה)

        • תלמה, לא קיבלתי את המיילים. אילו הייתי מקבל אותם, הייתי מגיב. אבדוק זאת שוב בעבודה. שוב תודה רבה ויום נפלא. רני.

  4. "שני יצורים קטנים ושקופים" – זה הרג אותי. תודה על השיתוף רני. ואגב, גם כאן הצלחת לטעת מההומור שלך. ולחשוב שעדיין לא פגשתי אותם. ולהגיד על הקול של הבת שלך שהוא סקסי. זה חיבר אותי לספר האחרון שלך. אתה איש אמיץ רני, בכל המובנים.

    • יעל, תודה לך. החלטתי לצרף סיפורים הומוריסטיים על השלושה. שלא יהיה כאן יותר מדי קודר. הנה:

      אשרת (7, קול של רוד סטיוארט כזה וטוב לב שופע): אורי, אני ומתן תאומים, שניים, היינו בבטן של אימא ביחד, ואתה לא! אתה מבין? תאומים!
      אור (4): לא תָּתִי (אשרת), גם אני תאומים איתכם, גם אני תאומים איתכם.

      רני

      • רן רני, קראתי את הסיפור האמיץ שלך
        מבעד למסך דמעות זולגות ללא הפסק.
        אתה ודנה גדולים מהחיים ,עם יכולת נתינה עצומה והילדים שלכם ,כל השלושה, זאת מתנה מאלוהים לאנשים עם נשמה כל כך נדיבה ואהבה לחיים.
        אמא שלי יעל עבדה כאחות בביה"ח לילדים שניידר
        זה מקום בו חוללו הרבה ניסים רפואיים עם ילודים ועם ילדים חולים בסכנה גבוהה.
        הבן של ליאור נולד בביה"ח רמב"ם ושהה חודשיים בפגיה,בטיפול נמרץ.טופל טיפול נסיוני חדשני,בדיוק לפני עשרים שנה.
        רק מי שעבר את החוויה הזאת וזוכה לגדל את
        הילד שלו,לא בקלות,ובדרך שלאופטימיות
        וסבלנות אין קץ,יכול להבין ולהכיל את עוצמת
        סיפור החיים המופלא של התאומים מתן ואשרת
        הפלדמנים-יגילים. אכן מתנה ואושר כפולים.
        והצעיר משה אור מנציח כמובן את שם הסבא המופלא
        יחד עברתם בית ספר בו למדתם שהחיים אינם מובנים מאליהם .
        אסיים את התרגשותי והזדהותי הכנות
        בברכת מזל טוב ליום ההולדת !!!

        • מיכל, תודה לך. 20 שנה וואו! אז כל עניין הפּגוּת היה פחות מפותח, האינקובאטורים היו יותר פרימיטיביים. תודה על השיתוף.

          הסיפורים הולכים אחורה. הנה אשרת בשלב קדום יותר, בת חמש.

          הרקע: אני אוהב לקרוא להם סיפורים. קראתי לה ספר קומיקס רק עם תמונות.
          אשרת לא נרגעה מהעובדה שלספר אין "כּתוּב", כלומר אין לו מילים, והמסקנה הסופית הייתה: "זה לא חוכמה, כי אם אין 'כּתוּב', אז גם אני יכולה לספר את הסיפור כמו אתה".
          "בבקשה". אמרתי.
          והיא סיפרה, במשך 30 דקות סיפרה.

          רני.

          • אושרת כילדה יכולה לספר מדמיונה העשיר
            מתוך התמונות המספרות ללא מילים מתווכות.
            יש סדרה נהדרת לילדים של תמונות מספרות.
            האיורים בספרים מאירים את הכתוב באור פרשני.
            הסיפור מתחיל בפגיה ואינו נגמר אינו פג
            כי הילדים גיבורי הסיפור גדלים וממלאים
            את עולמך,אתה לומד מהם והם לומדים ממך
            כל הזמן.
            בשום בית ספר לא מלמדים אותנו להיות הורים
            רק החיים לוקחים אותנו ומלמדים אותנו הכל
            לפול ולקום להיכשל ולהצליח באופן מעשי ממשי ולא תיאורטי. חיבוקים ופינוקים לילדודס.
            כףלהם שיש להם סבא שיכול לצחוק ולהצחיק איתם.

          • מיכל, תודה לך על כל התגובות החמות ועל המעורבות. הנה סיפור קטן על אשרת המתקשר לבלוגייה כי הוא על המשוררת חגית גרוסמן ועל אשרת:

            חגית הקריאה שיר שלה באחד מאירועי הספרות, היא מקריאה בצורה ייחודית ובדרמטיות. את אשרת זה הרשים. היא ניגשה אליה בביטחון בסוף ההקראה ונתנה לה את השקל שהיה לה בכיס.

            שבוע טוב, רני.

  5. רני רני. נשיקות גדולות ומזל טוב לכולם.

    • יהונדב, אתה מכיר היטב את השלושה. הנה סיפור על אבא רני בשבילך.

      אין לי כישרון נגרות. וכשהילדים ביקשו שובך, הצבתי תיק ישן בחלון השירותים. למחרת, שבע בבוקר, אושרת (6) עומדת על האסלה, אור (3) יושב על הניאגרה. אור: "אבא, אין יונה". אבא: "אולי נמצא הפתעה אחרת בשובך". אני דוחף ראש לתיק ומתוכו עפה עליי דבורה. אבא: "הצילו, תעזרו לי". אושרת ואור: "מלח-מים, מלח-מים".

      נשיקות בחזרה, רני.

  6. שולמית אפפל

    רן, רק טוב לך ולרעיתך
    קראתי בכאב והתרגשות.
    נחת מהילדים!

    • כמובן שפע ברכות להרבה נחת וריגושים
      וכמה שפחות כאב ומיחושים.
      אולי אם תכתוב ספר אוטוביוגרפי מיוחד עליהם
      זה יתן כח להתמודד להרבה הורים כמוכם.
      כמובן שבלי הורים כמוכם וללא צוות רפואי צדיק
      ומסור כולל עובדת סוציאלית תומכת (שהזכרת)
      קשה היה לעמוד נפשית ופיסית בתקופה הזאת.
      בתי לומדת פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית ורוצה להתמחות בתחום הילד והמשפחה.
      הצלת הגוף והנפש היא עבודת הקודש האמיתית.
      הפג הוא גם פרי התאנה
      ("תאנה חנטה פגיה והנשר היודע " בשיר "הרדופים" של נתן יונתן)
      0

      • מיכל, תודה רבה לך. רק תיקון קטן בקשר לשיר של נתן יונתן. יצא לי חרוז ואולי אשלח שיר לכתב עת מוכר.

        הנשר בשיר לא "יודע" כי אם "יָגֵעַ", עייף. הנה המילים:

        הרדופים

        ביצוע: שלמה ארצי
        מילים: נתן יונתן
        לחן: שלמה ארצי

        לא נפרח כבר פעמיים, והרוח על המים,
        יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות
        שמה בין איבי הנחל, בשעה אחת נשכחת,
        זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות.

        בלי תוגה, כפופי צמרת, בלוריות שיבה נבדרת
        באשר יפות התואר, בין שריקות העדרים.
        תפנוקי גוון ירטיטו, בלכתן לרחוץ בזרם
        נכלמים נשפיל עיננו, אל המים הקרירים.

        לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח
        איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים.
        תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע –
        אל קינו חזר בחושך מדרכי האלוהים.

        הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
        את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
        לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
        גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה.

        רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,
        מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות.
        עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך,
        עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף.

        הנה עוד סיפור בשבילך:

        אמא דנה לא אוהבת שפריצים כשמתקלחים. היא תמיד אומרת לכל אחד מאתנו: "אתה עושה לי ים". אני נכנס להתקלח. מתן (6) מופיע בפתח. הוא מתפשט ונכנס איתי. כעבור חמש שניות מופיע אור (3): "גם אני רוצה, זה לא פייר", ונכנס עם שנינו. כעבור שתי דקות אמא דנה מופיעה. "אה שלושתכם באמבטיה, לא הבנתי מה זה השקט הזה. מה אתם עושים?". מתן, אור ואבא (צועקים): "אנחנו עושים לך ים". אחר כך אני משכיב אותם. חולפות עשרים דקות. אבא: "אורי, תישן כבר!". אורי: "אני יישן כשמתן יישן". אבא: "הנה תראה, מתן…". הופה – השמיכה בצד אחד – הכר בצד אחר. ואיפה מתן? בסלון, מול הטלוויזיה, רואה את פול מקרטני.

        רני

    • שולמית, תודה לך על הברכות, האיחולים והעידוד. הנה אנקדוטה מחיי משפחה:

      פעם קראתי לילדיי את הספר היפה "אימא שלי חושבת שאני אוכל" של מיה סביר, איירה: דנה רונן (עם עובד). כשגמרתי לקרוא את הספר לילדיי, הלכה אשרת (6) למטבח וגררה משם את סיר החמין הענק והישן ואמרה: "הנה, פה אפשר לבשל את אורי".

      רני.

  7. אני זוכר את הכתבה במעריב ובכל פעם שהוזכר בעיתונות שמך או שם אביך חשבתי עליהם ועליכם. אני שמח שהם ממשיכים להתפתח ולהביא שמחות קטנות וגדולות.

    • גיורא, תודה רבה לך על המילים החמות והמעודדות. אני שמח שקראת את הרשימה בגלגולה הקודם. הנה עוד סיפור על ילדיי.

      אור (3): "אבא, אולי לני (הפינצ'ר הקטן שלנו) יזמין ליומולדת של תני (מתן) ותתי (אשרת) (תאומים, 6) את החבר הבן דוד שלו הזאב?". אושרת (תתי): " אורי, ללני אין חברים ואין בני דודים כי הוא טמבל. אפילו על סבא גדי שהוא מכיר אותו המון זמן, הוא נובח".

      רני.

  8. רני היקר מאוד! תודה על השיחה אמש. אני עדיין לא-שקטה. אבל נראה. כך או כך, נכנסתי קצת לשטוף הראש, אחרי יובלות שכבולה לענייני, וראיתי רשימתך שכאן. מעולם לא קראתי אותה קודם במעריב, ואני כעת יושבת מול מסך דמעות שמול מסך המחשב. זו גבורת החיים ממש. דנה ואתה – מה לומר? אני מסירה בפניכם את הכובע, ומגישה לכם הלב. והילדים שלכם נפלאים טפו טפו טפו, רק דברים טובים. לפני כמה חודשים ראיתי את דנה ואת התאומים בקניון. אושרת כל הזמן שאלה שאלות, ומתן כל הזמן אמר: אימא בא לי זה, ובא לי זה (וזה כבר הרבה הרבה יותר מלהגיד אבא!). אמרתי לו שיגיד לאימא שבא לו פשוט באלי, לנסוע לבאלי… והוא הסתובב, מלא חן, לדנה בבישנות, ואז אושרת אמרה: כן אימא, בואי ניסע לבאלי, ואחר-כך תקני לי זה וזה… הם צובטי לב, אחרי כל מסע התלאות הזה, כל כך הרבה מבחנים ונצחונות. אתם גיבורים. כולכם. רק אושר ושמחה.

    • לאה, תודה על הברכות והיה לי כרגיל כיף לדבר אתך. סתם קוריוז קטן ששייך לבלוג, אבל לא לפוסט הזה. המסה על "אשתורת" זוכה להרבה כניסות ולהרבה קוראים, למען הדיוק והשקיפות 1025 עד עתה וזה כל הזמן עולה. מה שאומר למבקר שהפרוזה של לאה איני היא השקעה מעולה לטווח ארוך בתוך עולם פואטי של מיתון ספרותי. טוב, התפייטתי די.
      הנה סיפור על החבריה:

      אני חולה על דתיה בן דור. שפוט שלה. פעם קראתי לילדים את "חרוזים טעימימים" שלה, איירה: מוניקה-קלין שאקי (מודן) והתפתח הדיאלוג הבא:

      אבא: "מה אוכל ברק?".
      אשרת: (בקול צרוד)"מרק".
      אבא: "מה אוכלת הדסה?".
      אשרת: "חסה".
      אבא: "ומה אוכלת גברת שולה?".
      אשרת: "גברת שולה, שמנה כמו אבא, ואוכלת מה שתיתנו לה".

      רני

  9. רני היקר, דנה ואתה עברתם וצלחתם מבחני הורות מעל ומעבר. נלחמתם בתעצומות נפש. הרשימה מרגשת ולופתת. ומעניקה עוצמה. יום הולדת שמח למתן-חיים ולאשרת. וגם לאור משה. כי הוא "תאומים איתם".
    🙂
    יישר כח והיו ברוכים.

    • רן היקר איזה תעצומות נפש יש לך ולדנה ממש סיפור גבורה ואיזו אהבה זה הוציא מכם. מזל טוב לתאומים וחיבוק גדול , תבורכו!

      • חנה, תודה לך על הברכות והחיזוק. הנה אנקדוטה קטנה על אור-משה

        אורי (כמעט 4) מתעניין לאחרונה במעשיי המוזרים בבוקר. אורי: "אבא, מה אתה עושה עכשיו עם הפלסטיק הזה?". אבא: "אני נוטל ידיים". אורי: "ומה עכשיו?". אבא: "אני מברך ומנגב". אורי: "מה פתאום אתה מברך, אתה לא אַבָּאשַׁבָּת".

        רני

    • מיכל ברגמן

      מזל טוב רני לכולכם – הדמעות שלי זולגות. פעמיים חיינו בפגיה – בפעם הראשונה לא עזר כלום. בפעם השנייה התפרצה הרעלת ממש בלידה ולא אובחנה היפרדות שליה.
      יהונתן שלנו שהה שם רק שבועיים וחצי (אבל מי שהתרגל כמונו להיות שם חודשים כל יום הוא נורא, למרות הצוות הנפלא)אבל איש לא ידע לאבחן האם המוח נפגע ובאיזו מידה.
      כשהיה בן שנתיים וחודשיים והצליח לומר כמה מילים יחד פתאום הרגשתי מה ממשמעות "אבן נגולה מעל ליבי".
      הפגייה בהר הצופים היא ליד חלון גדול שמשקיף למדבר – היינו שם תמיד בחורף והייתי עומדת מול החלון ובוכה – אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי.

      תמיד אומרים "אתים גיבורים" – כאילו שיש ברירה…
      אני מאחלת לכם שתמשיכו לחגוג תמיד – כל יום הוא חגיגה שאין דומה לה ובעיקר ימי ההולדת. הרבה בריאות, כוחות ושמחה לכולכם.

      • מיכל ברגמן, תודה לך על ההתייחסות הארוכה, החמה והמפורטת ועל ששיתפת אותי בסיפור על יהונתן. מדהים גם התיאור של החלון, מדבר יהודה והציטוט מתהלים תמיד מרטיט את הלב. לא נשחק לעולם. והעיקר שיהונתן מדבר אוטוסטרדה. לא לתת לאימא לנוח לרגע, יאללה בלגן.

        הנה סיפור על מתן

        מתן (6), כבד שמיעה ומתקשר בשפת הסימנים, אבל הוא מוזיקאלי ואוהב מנגינות מורכבות. פחות ממתי כספי לא הולך. אנחנו מקשיבים ביחד לשירים ב"יוטיוב". לפתע באמצע הסרטון הוא רץ ומביא את הספר. מצביע על הציור של נגן הרחוב עם הליצן והאקורדיון ואַחַר על הסרטון ושוב ושוב. "לא מתן חמוד, זה לא האיש מהספר, זה שלמה גרוניך."

        רני.

        • מיכל ברגמן

          תודה רני. יהונתן הוא מאלה שה דווקא רגועים במיוחד. כל מילה שקולה.

          הסיפורים על הילדים מקסימים ומחממים את הלב. ומי אמר שאין אושר בעולם.

    • שחר-מריו הנפלא. תודה לך על התגובה וההתייחסות לאור-משה המקסים המוכנה הנמר או הרב חובל, או פקטן (קפטן) בשיבוש מסוים וחינני.

      כשאור היה קטן יותר, שנתיים. הוא היה צועק, "אבא, אָכַל אותי דָת בְּאָגֵן". אני מנקד כי לא כולם מבינים אורית. ועכשיו אני גם מתרגם מאורית לעברית פירושו:

      "אבא, תאכיל אותי דג במזלג".

      הוא ממש דיבר צלילים. לעזאזל המשמעות.

      נשיקות וחיבוק, רני.

  10. מרגש מאוד מאוד, רני
    הרבה מזל טוב!!

    • תודה על המזל טוב הגדול, הנה סיפור לסמדר.

      קראתי לילדיי את הכבשה ה-108 של אָיָנוֹ אִימַי, תרגום: אורה איָל (אגם) הנה התוצאה:

      אני בא הביתה מיום מפרך ורוצה לשכב. נכנס לחדר השינה ועל המיטה הזוגית מתן ואושרת (6) ואור (3) מקפצים ומשליכים זה על זה כריות. אבא: אתם יודעים שאני לא מרשה. אורי (מתנשף, באוויר): "כן, נכון, אבל אנחנו מלמדים את הכבשה ה-108 לקפוץ מעל המיטה כמו סְפּוֹרְטָקֶס". בום! עפה לי כרית בפרצוף.

      רני

  11. רני, לא יאומן, הברית שנחתמה בינכם לבין ילדכם. כה מרגש לדעת שישנם ניסים. תודה על המופלא.

    • ומעיקרו של עניין

      דרישת שלום לגיבור,לנסיכה ולנמר

      הם חדפעמיים אין בלתם ואין כמוהם

      המחשבה עליהם מחממת את הנפש

      ממני,קיסר הג.

      • תודה לך הקיסר, הם באמת חד-פעמיים.

        הנה דיון מעמיק שלנו במשפחה בספרות:

        הקסם של אביה ודריה
        מאירה פירון
        איור: מאיה שלייפר
        טל-מאי

        אבא ואימא של אביה ודריה עומדים לנסוע לחו"ל, אבל אז צצה בעיה. לאבא יש בדיוק בזמן הזה יומולדת והן חוששות שיחמיצו אותו. נמצא פתרון. הם יחביאו לאבא מתנה מקורית במזוודה, וביום ההולדת יתקשרו אליו ויפתיעו. אל תוך הנרטיב הזה נשתלות הברקות: האם דריה תצליח לשמור את הסוד ולא תגלה לאבא, האם היא תצליח לחייג את המספר לחו"ל מבלי לטעות, והאם המתנה של אבא לא תגרום לו בסופו של דבר ליפול על הטוסיק. ספר מרתק.
        אורי: (4) "אושרת, גם אבא ואימא שלנו ייסעו לחו"ל ונעשה להם הפתעה, בסדר?". אושרת (אוטוטו 7): "אל תהיה טיפש, יותר טוב שאנחנו ניסע לחו"ל והם יישארו כאן. ככה נוכל לפגוש את ג'ייסון, הפאוור ריינג'ר האדום". אורי: "את תמיד צודקת".

        ממני – הגלדיאטור משיכון ותיקי ההסתדרות בבני ברק, אליך.

    • אכן, תמי, שלושה נסים קטנים. תודה לך על התגובה. הנה עוד סיפור על שלושת הנסים והפעם דיון מעמיק בספרות:

      העורב והשועל, איור וסיפור: פאול קור, כתיבה: תלמה אליגון-רוז, הוצאת "דביר", 64 שקל

      העורב והשועל – משל. אין צורך לחזור. נראה כי לפאול קור, אבא של כספיון, נמאס ממוסר השכל זה העובר מדור לדור, והוא החליט בשובבות לחרב לנו אותו ועל הדרך לעוות את הנמשל. הוא פשוט ממשיך את המעשייה. השועל שגנב את הגבינה נבהל ממשהו המצויר בקצה התמונה ושומט אותה, זה עכבר קטן שזכה מן ההפקר. נראה שמה שהפריע לקור היה ניצחונו של השועל הערום, והוא החליט ללמדו לקח. כשהגבינה נושרת מפי העורב, נפתח הספר לפתע ובמקום לקרוא מימין לשמאל, קוראים אותו מלמעלה למטה. מקסים. בתי אשרת (6): "אוף אבא, זה לא המשל האמיתי". למה לא? תשאלי את אוֹרי. אוֹרי בני (3): "זה כן, רק בלי החסידה."

      רני

  12. ריגשתן/ם אותי כולכן/ם בהערות החמות האלה. גם בעיניי למול הצג צפו ועלו דמעות בקוראי את התגובות. אני מתכוון לענות כאן לכל אחת ואחד בנפרד כמובן ולהוסיף סיפור קטן על השלושה. זה אולי קצת יכנעי, אבל זה כל כך כיף. ולתלמה ששאלה, כן, אני משתדל לאסוף את החוכמעס שלהם. ועוד הערה: מדהים שאנשים רבים חוו את הפגייה. גם כשפרסמתי את הרשימה, קצת אחרת, ב"מעריב", לפני שנתיים, נדהמתי לגלות שיש בהרבה משפחות פגים מופלגים ומופלאים שגדלו לתפארת. נשיקות לכולן/ם וחיבוק. הנה באות התגובות האישיות. רני.

  13. רני אני מאוהבת בסיפורי לידות והריונות והקדשתי אחד לבני בועז שנולד במשקל ענק מעל ארבע קילו אך סובל בגלל זה בעיה בחגורת הכתפיים .

    אני מתפללת כל יום לעוד סיפורי לידות ובאמת פרופרציות הקשיים שלהם הם התיקון שלנו.
    וכל קושי גורל להורה בריא בנפשו לאהוב אותו יותר.
    לי יש אחים תאומים שבאו בהפרש של 7 שנים ממני ותמיד חשתי שזה שנים מול אחת .
    אז כאחות לתאומים אני מסמנת, אם כי אצלכם זה אידאלי , הם בעצם שלישיה.
    אשוב ואקרא ורק שמחות לנו לכל עם ישראל.
    פרו ורבו , פרו ורבו.

    • ועוד שאלה ד"ר נגר אמורה לנתח את בני הקטן בחודש הבא , היא בסדר?
      זה שאני קוראת אותך זה בהשגחה פרטית.

      אני מרוגשת מאד.
      אתה יכול לענות לי במייל אם תרצה.

      • נפלאה!!! מנתחת ילדים מספר אחת. ידי אמנית לה. לא לחינם הזכרתי את שמה בפוסט. היא גם הביאה את מתן, בשל סיבות רפואיות כמובן, בבריתו של אברהם אבינו. שתינו יין ובירכנו בחדר ההתאוששות וכל המתאוששות/ים ובני משפחותיהן/ם עמנו.

        את וילדך בידיים טובות מאוד. רני

    • אביטל, תודה לך על התגובה ועל הברכה.

      הנה ביקורת קצרה (המלצה)וסיפור עליהם:

      כובע פלאים/ כתבה: מם פוֹקס/ איורים: טרישה טוסה/ מאנגלית: רימונה די-נוּר/ איגואנה

      "כל הימים כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים", שוררה לאה גולדברג, ואיתמר בנו של דויד גרוסמן היה חובש את כובע הקסמים השחור והופך את אביו לכל מיני חיות. כזה הוא גם הכובע שלפנינו – כובע פלאים שמתעופף ברוח ומגיע לעיר, כשהוא נוחת על ראשי האנשים: איש שמן עם מקל הופך לקרפדה, מוכר הפירות והירקות בדוכן הופך לבבון, סתלבטן על ספסל הופך דוב, אישה עם תינוקת – קנגורה עם גור ואדם שעומד על גג ומשתאה למול הפלאות הופך לג'ירף. הילדים נהנים לדקלם את הטקסט, להפוך דף ולראות לאיזו חיה הפכה הדמות האנושית. של מי הכובע המוזר? כיצד יהפכו החיות השונות חזרה לבני אנוש? עובדות אלו מתגלות בסוף הספר. הדבר היפה באיורים הוא הפרופורציות המשתנות של הדמויות המתקרבות ומתרחקות מהקורא הקטן המלווה את מסע הכובע באוויר. ספר חמוד וצבעוני להפליא.
      אני אדם מאמין, נוהג לחבוש כובע. יצאנו שלושת הדרדסים ואני עם סבא גדי וסבתא בלהה לטיול ב"צפארי". לפתע אושרת (6) חטפה את הכובע מראשי ודקלמה: "כובע פלאים, כובע פלאים! על ראש מי הוא ייפול? למי הוא יתאים? מסתחרר באוויר, לאן לא ברור? לבסוף הוא נוחת על ראשו של…". אבא: "אושרת לא!!". אושרת: "ברבור". הכובע התעופף ונחת בבריכה של עופות המים על ראשה של ציפור לִבְנַת צוואר. לך תשלה כובע בד אפור מאגם ירקרק מלא באווזים, ברווזים וברבורים.

      רני.

      • גם בעלי חובש כובע, בדיוק כמו שלך ועשה זאת הרבה לפני התשובה כי תמיד חש מאמין.
        היום יש לו מתחת לכובע כיפה למקרה וירצה להסירו מחמת החום.
        וסיפורך נפלא.

        • וואת שני הסיפורים האלה נהגתי לספר בעבר בשעות סיפור.
          והיום חשבתי המון על כובע.
          שלי כמובן וגם על עוד כובעים, המילה כובע הדהדה לי בראש.
          תאמין או לא תאמין.
          נראה לי שתאמין.

        • אביטל, תודה לך. ואני מאמין לך בעניין הסיפורים לחלוטין. אין מקריות ויש דברים נסתרים. ולעניין הכובע:

          הנה סיפור שקרה ממש עכשיו:

          אני איש מאמין ובמקום כיפה חובש כובע ברט. אבא: "ילדים איפה הכובע שלי?" אושרת (7) מסתכלת על אור (4), אור מסתכל עליה ושניהם – על מתן (7). אושרת: "אבא, מתן זרק לך את הפלאפון מהחלון והוא נשבר. אימא קנתה חדש וגם אותו הוא זרק. עכשיו קיבלת עוד אחד". אבא: "זה נכון, אבל מה זה קשור?". אורי: "עשינו איתו הסכם שבמקום לזרוק את הפלאפון הוא יזרוק את הכובע".

          את הסיפור הזה כבר כתבתי כאן לתלמה, אבל נחמד לחזור עליו.

          כל טוב לך ולבעלך ולילדים, ובהצלחה בניתוח לילד. אני מתפלל על כך כדרכי.
          רני.

          • גם אני הוספתי אותם לתפילתי הבוקר שימשיכו לעשות חיל ולפרוח ועוד.
            שמו של בני עילי תומר ושמי אביטל ז'נט.
            וכל המתפלל על חברו נענה תחילה.

            ובעזרת השם שיגיע המשיח הילדים יהיו הראשונים לקדמו ביחד עם הנשים שתעמדנה בשורה הראשונה.
            וכל המורות בחינוך המיוחד תהיינה מובטלות.
            וגם על זה אני מתפללת.
            כי גם אם יתמהמה בוא יבוא.
            שבת- שלום.

          • אביטל, אנחנו היהודים יש לנו זמן. מצווים לחכות לו בכל יום שיבוא. תודה שכתבת לי את השמות, אעשה בזאת שימוש. אמן ואמן. שבת שלום, בהצלחה ורפואה שלמה.

  14. כשילדתי את בתי (7) שכבה לידי אחות מהפגייה באיכילוב שאף היא ילדה. היא סיפרה לה סיפורי פגייה שהותירו אותי מצומררת ומבוהלת.
    שאלתי אותה – זה כדאי? כל הסבל הזה? והיא אמרה שהיא לא יודעת. היא לא בטוחה.
    ואתה נותן תשובה ברורה ובהירה – כן, כדאי, שווה.
    והסיפורים הקטנים האלה – אתה פשוט רואה אותם. באמת רואה. זה מרגש ומקסים ואיכשהו לא עצוב בכלל.

    • רוני, אפשר כמובן לנהל דיון למדני על כדאי או לא כדאי. אבל הרי אנחנו יודעים שכשאין ילדים ואתה נורא רוצה זה הופך לכדאי!!! עם סימני קריאה. זה בדיוק העניין. עד שאתה לא שם, אתה לא יודע עד כמה אתה רוצה. פתאום באות אליך תעצומות הנפש. אפילו בדברים קטנים כמו לא לישון.

      אבל מה אני מברבר. תודה לך על התגובה החמה והתומכת והנה סיפור נוסף עליהם:

      נכנסתי הביתה. רצפת המטבח מוצפת נוזל צהבהב. לאור (3) ביד אחת בקבוק שמן ריק, בשנייה קרטון מוזר. על הראש – קליפת ביצה. אורי: "אבא, יָצוֹם עיניים". הוא לוקח אותי ביד "הפתעה!". אבא: "מה זה?". אורי: "יוֹ הציַחתי יָכין ארוחת עיֶב, אז יָשיתי מקרטון חיָב גיטרה כמו בקייטנה".

      רני.

  15. המון מזל טוב למתן ואשרת!
    אתם גיבורים, רני. הלוא גם התמודדות "רגילה" עם החיים ה"רגילים" היא לא פשוטה. ונהניתי מאוד מכל הסיפורים בתגובות. גם אני תאומים איתכם!

    • לי, תודה לך. כן, גם אני תאומים איתכם זה סיפור הדגל. תודה על הברכות והנה עוד אחד, עם המלצה על ספר:

      תוכים על העץ/ חיה שנהב/ איורים: דיויד הול/ 58 שקל

      חיכיתי לספר הילדים החדש של חיה שנהב, אימא של הארנב "מיץ פטל" והוא אינו מכזיב. לפנינו סיפור קטן ומקורי עם חזרות במקומות הנכונים ומילים שילדים כל כך אוהבים כמו "קודקודה" ו"פפריקה". על עץ אחד עומדות יונים, על השני – עורבים ועל השלישי – תוכים. החתולה מעיפה את היונים, הכלב את העורבים ומי יעיף את התוכים מעץ התפוחים? זאת אנו לא מגלים. אבא (קורא בקול מאונפף): "'אנחנו לא אוהבים תפוחים. אנחנו אוהבים רק תפוזים!' קראו התוכים." אורי: "אֶגַע אֶגַע. תוכים לא אוכלים תפוזים ותפוחים. התבלבלת." אבא: "כן, אז מה הם אוכלים?" אורי: "במבה. אני ב'צפארי' נותן להם במבה". אהה, מין תוכים ישראלים שכאלה.

      רני

  16. רני יקירי, אני זוכר שבמקרה (אם יש דבר כזה) נתקלתי ברשימה הזו שלך באינטרנט לפני כמה חודשים. כמה התרגשתי מלקרוא אותה. היו שם כמה פרטים שלא ידעתי עליהם ורק העמיקו את התפעלותי. השילוב הזה של מאבק בלתי מתפשר לצד קבלה גדולה ואהבה ללא סוף, האושר והכאב שבאו לעולם הזה כרוכים יחד באופן שובר לב ומחמם לב גם יחד.
    מה עוד אני יכול להוסיף? שאני כל כך שמח שנפגשו דרכנו ושאני פשוט אוהב אותך.
    ברכות אורה חמות לך, לדנה ולקטנים. חן

    • חן, ריגשת אותי מאוד. חיכיתי לתגובתך. גם אני אוהב אותך. אתה משורר יקר ואיש יקר, בסדר הזה או להפך, מה זה חשוב. הנה עוד סיפור על אור וסבא גדי, עם המלצה על ספר ילדים. מי יודע, אולי בקרוב זה יהיה שימושי לך.

      כשסבא נסע לכפר סבא/ נרדה בן יעקב/ איורים: גלעד סופר/ 58 שקל

      הספר הזה כתוב בחרוזי נונסנס (שירי איגיון) ומלא הומור. סבא שייקה הוא קוּל. יום אחד הוא חוטף ת'קריזה בגלל השכנים ויוצא עם נכדו על האופנוע למצוא בית חדש. בבית שמש – אולי גרה השמש? בפרדס חנה – יש פרדס, אבל מי זאת חנה? בכפר הנגיד עושים כל דבר בכאילו ונגיד ש. בסוף השניים מגלים שהכי טוב בבית במושב שלוה. חמוד להפליא ואור שלי (כמעט 4) התפוצץ מצחוק כשסבא גדי הקריא לו את זה.
      סבא גדי: "איזה סיפור יפה על סבא שובב". אור: "כן, גם אתה סבא שטותניק כמוהו. תרקוד סטפס כמו שרואים אותך בסרט של המחשב." וסבא גדי כמובן, רוקד סטפס באמצע הרחוב.

    • חן, תודה שהזכרת את זה כי באמת העלו את זה בשעתו ב-nrg, אבל כאן בבלוג הרשימה יותר מעודכנת, בכל זאת חלפו שנתיים. עם זאת, שם יש תמונות של מתן ואשרת, אפילו מהפגייה, אז אולי שווה להיכנס. הנה הלינק:

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/568/243.html

  17. איריס קובליו

    רני יקר, אני לא זוכרת מתי קראתי בבננות פוסט שכל כך הדמיע אותי. מזל טוב לילדים שלכם.
    תודה שפתחת עוד ערוץ להיכרות איתך. אור רב מפיצה כתיבתך.
    לנו היתה "שי" במשפחה. היא לא שרדה. אני עובדת עם נשים בהריון כעשור שנים. אני יודעת איך החיים משתנים. איך הרצון להעניק חיים בכל מחיר גובר על כל הגיון. איך כשלון חורץ צלקת.
    תודה רני.

    • צר לי לקרוא את מה שכתבת כאן. כן, הרצון להיות אם או אב הוא חזק מאוד וקיים. אם מישהי/ו בוחרת לא להביא ילדים, לא רוצה בילדים, זה דבר אחד, אבל אם היא/הוא רוצה ומתקשה. זה באמת כאב נפשי גדול. אני מסכים עמך לגמרי ומאחל לך רק אושר, אהבה ושמחה ותודה לך ששיתפת אותנו כאן בסיפור הכואב הזה.

      הנה אנקדוטה במיוחד בשבילך איריס המוכשרת והנפלאה:

      מתן שלי (6 וחצי) לא מדבר בשל בעיות פגוּת. הוא משתמש בשפת הסימנים. בשפה זו "סבא" זה אגרוף על הסנטר המסמל זָקָן. כשמתן יורד מההסעה של הגן, הוא לא מוריד את האגרוף מהסנטר עד שסבא גדי מגיע. ככה זה כשיש לך סבא שובב ומצחיק שכזה, אתה פשוט לא מוכן להיפרד ממנו.

      רני

      • רני, בעיניי אתה מספר אולטימטיבי, מעין סוּרמלו משוכלל. לא ידעתי שהכובע הוא יותר מסתם פוזה…אתה יודע שאני נכדה של רב 🙂
        נשיקות לילדים, במיוחד לאושרת המקסימה, אותה אני מכירה מקרוב. ללי

        • הרבנית ללי, תודה לך. אח, סורמלו, סורמלו, איך יוסי בנאי היה מספר אותו. משהו. כן, ודאי – את מכירה את אשרת. תודה על הנשיקות ובחזרה. הנה סיפור על אשרת פלוס המלצה על ספר.

          מתיתיהו זייצ'יק הארנב/ עדנה פלג-אמריליו/ איורים: פפי מרזל

          הספר הזה כתוב כביוגרפיה קצרה של ארנב. מהיכן בא, מה עשה, את מי פגש בחייו. למתתיהו זייצ'יק צרות עם הכלב, ידידות אמיצה עם החתולה, והוא נוהג לחסל את כל הגינה. ולמה קוראים לו ככה? יום אחד באה יוליה הקטנה מרוסיה ולימדה אותנו ש"זייצ'יק" זה ארנב ברוסית. מאז יש למתיתיהו שם משפחה. האיורים הומוריסטיים, וכאשר הארנב פוצח בתנועות קרטה, הילדים מתפוצצים מצחוק.
          אושרת (6 וחצי): "אבא, מה זה קוֹט?" אבא: "לא יודע," אושרת: "זה חתול ברוסית. ומה זה פְּיוֹס?" אבא: "לא יודע," אושרת: "זה כלב ברוסית. ומה זה נוֹסוֹרוֹג?" אבא: (בעצבים) "לא יודע!" אושרת: "זה קרנף ברוסית. אבא ואימא של מישל רוזן יודעים רוסית, ואתם לא". קצת מתנשאת, הילדה.

          רני

      • איריס קובליו

        רני, איזה סיפור שובה לב בתגובתך אלי. יכולה ממש לדמיין את זה ויזואלית.
        "שי" היתה אמורה להיות בת אחי.
        לתלמידה שלי נולדה "נעם" לפני 7 שנים, בשבוע ה 22, במשקל 600 ג"ר. היום היא הכי גדולה בכיתה, הכי חכמה, היא נס מהלך. בתי גל, בת 21, עובדת בהתנדבות בטיפול נמרץ ילדים בדנה. בתפר בין החיים למוות.גם היא תיארה, כמו אצלך, את הדלתות הנפתחות "כמו זוג כנפי מלאך" אולי זה מלאך המעבר, מלאך הפרזדורים שבין כאן לשם. מרגש.

        • כן, איריס יקרה, זאת אכן התחושה. גל מאוד צודקת. כאילו אתה נכנס לאיזשהו היכל שעד עתה לא הייתה לך בו דריסת רגל. ולמרות שהייתי בא לשם כל יום, כלומר התפתחה איזושהי שגרה, הריגוש הראשוני הזה לא פג. רני.

          • רני,תראה אילו דלתות נפשיות נפתחו ופה
            בלבבות כל הקוראים של סיפורך שלא פג..
            נפתח מסך דמעות מול מסך המחשב
            דמעות של הזדהות ותגובות מהבטן ולא רק מהשכל.
            רחם האשה גם מכיל רחמים.
            אני מעריכה אבות רגישים המסורים לילדים.
            לשמחתי,לילדי יש אבא נפלא כזה.
            בקשר לתיקון שלך לשיר של נתן יונתן "הרדופים"
            (למדתי אצל נתן ספרות באורנים בשנת 1985-6)
            נכון שהנשר שם יגע ועייף, אבל הוא גם יודע..
            את השיר הנפלא בלחנו של שלמה ארצי אני מאוד אוהבת לשיר.אני גם שרה שנים רבות בחבורות זמר.
            בשבת תקומה הקרובה אקרא בקבלת שבת את השיר שלו אקרוסטיכון, א"ב פייטני שהופיע בזמנו
            ב"שירים על אדמה ומים" ולוקט מחדש לאור בשנת 2004 בהוצאת חמד של ידיעות אחרונות כאסופה הנקראת "שירים בכסות הערב".
            יש לי ספרים רבים שלו עם הקדשותיו האישיות.
            זכינו לארח אותו בבית הספר והושמעו בפניו שיריו המולחנים.הוא גם סיפר על חייו.
            גם את בני ליאור (שנקרא על שם סבא אורי,אביה של אימי, ממושב בית שערים) הפגשתי איתו,בערב שירים שלו בהנחייתדן אלמגור.אמרתי לו שאהבתי את השם ליאור גם בגלל שיריו על בנו ליאור,הוא היה נרגש.וחתם על אחד הספרים "למיכל ענבל וליאור לזכר ימי אורנים וערב של שירים".
            אמנם לא זכה לקבל פרס ישראל,אבל שיריו זכו
            להיכנס לתוכנית הלימודים בספרות,יחד עם שירי זך ועמיחי אבידן וויזלטיר.נכון שיש בשיריו נימה אחרת לא צינית מתריסה יותר פייסנית וכאובה, קלה להלחנה.למרות שגם עבד בהוצאת ספרית הפועלים בתל אביב וכמרצה לספרות,
            לא היו לו יחסי ציבור שיתבעו עבורו פרס לאומי.
            לפני מותו היה ערב בבנימינה בו הופיע עם נחום הימן וזמרים שרו את שיריהם המשותפים הרבים.
            בשבוע הזיכרון והעצמאות,יושמעו ודאי שיריו הרבים על הארץ שמתקו לה רגביה והחול שיזכור שירים עד כאן עד שהזמן שלנו יעצור..
            צבעי הזמן

          • מיכל, תודה לך על התגובה הארוכה והחמה. אכן תגובות מן הרגש ולא מן השכל. לא הכול חייב להיות מלומד ומדעי. גם אני הכרתי קצת את נתן יונתן, והוא היה איש נעים הליכות. מבטיח לכתוב על שיר אהוב משלו, לא מוכר כל כך כמו אלה שמנית, במדור שאני מבקש לייסד כאן בשם "שיר אחד והערה". ובעניין פרס ישראל, בהחלט הגיע לו וצר לי שלא זכה. לפחות נחצ'ה הימן זוכה בו השנה. זה גם קצת הפרס של נתן כי הם כתבו כאלה דברים יפים ביחד. שוב תודה רבה לך, רני.

          • היי רני

            חזרתי,
            קוראת זאת הפעם השלישית ושוב התרגשתי מאוד. יכולת הקבלה שלכם כהורים מלמדת אהבה מהי. פשוט כך. יום הולדת שמח למתן ואשרת.

            נ.ב אור: "אבא, תרים אותי למטה"
            ילדים סופרים יש לך 🙂

          • נטלי המקסימה הרגישה והמוכשרת. את מכירה את מתן-חיים כל כך טוב ואני מתרגש מן התגובה שלך. החזרת לי בסיפור שבכלל שכחתי. אני שמח.

            אשרת ואני מאחרים לעתים לבית הספר. המנהל, איש צעיר וקשוח, עומד בפתח ונותן לכל אחד פתק איחור. אחרי שלושה כאלה, מוטלת עלינו משימה שהיא מעין עונש חינוכי.

            בוקר. אנחנו שוב מאחרים. אשרת פוסעת לפניי ובשער בית הספר חולפת על פני המנהל ובקולה הצרוד והסמכותי אומרת:
            "זה לא אני – זה הוא", היא מצביעה עליי הפוסע מאחוריה, "חוץ מזה, יש לו כבר מלא פתקים כאלה."

            רני.
            רני.

          • נחום היימן זכה גם לערב הוקרה מיוחד בפסטיבל עין-גב בו נכחתי, השירים שכתבו יחד,נפלאים.
            אשמח לקרוא ולכתוב במדור היזום שתקים בשם
            "שיר אחד והערה".יש לי הצעה "שיר עם הארה"
            אפשר להאיר את השיר עם הערה טובה וחיובית.
            יוזמה ברוכה.

          • מיכל, תודה לך. שם לא רע "שיר עם הארה" – אולי אאמץ אותו לשם רענון הפינה וכדי להבדיל אותה ממה שעשיתי במעריב. אשמח אם תעירי ותאירי. רני.

  18. רני יקר
    נגעת בנימי הנפש במעמקים. ניחנת/ם בנשמה גדולה ובתעצומות נפש ובכישרון סיפורי יוצא דופן.
    תודה

    • משה, תודה רבה לך. הנה סיפור אחד בשבילך.

      אורי רץ ב"טויס-אר-אס" בין המדפים מצביע עליהם וצועק "זה הרבה שקלים, זה הרבה שקלים, זה הרבה שקלים".
      תופס אותו אחד המוכרים ושואל –
      מוכר: "מה אמרת?".
      אורי: "זה הרבה שקלים?". הוא מצביע על צעצוע שעל המדף.
      מוכר: "זה כן, אבל אולי אבא או אימא יקנו לך אותו, או משהו אחר."
      אורי: "אבא לא יקנה".
      מוכר: "למה?"
      אורי: "כי הוא בעצם עני".

      רני

  19. דפנה שחורי

    רני, דנה, מתן, אשרת , אור
    המון מזל טוב והרבה אור ואושר
    כתבה מרגשת כל כך. שנים לא פשוטות וראויות להערצה ממש!
    ושלושתם מקסימים כל כך ואני יכולה לומר בגאווה כי אני הרי מכירה את שלושת הבובים/ בובות שלך

    • דפנה, כיוון שאת אהובה ויקרה לי, חשובה לי תגובתך, ואת גם מכירה את שלושת המקסימים שלנו. אז הנה סיפור עליהם:

      אני נכנס לחדר ורואה מראה מוזר:

      מתן עומד במרכז עם מעיל גדול ישן וכובע שלי על הראש. אשרת ואור רצים במעגלים מסביבו ומנופפים בידיים.
      אבא: "איזה מין משחק זה?".
      אשרת: "אבא, מה אתה לא מבין, בחייך, אנחנו ציפורים ומתן דחליל".
      אבא: "ומה מטרת המשחק?".
      אשרת: "צריך לנקר את מתן".
      אור: "ותתי צריכה לתפוס אותי".
      אשרת (תוך כדי ריצה אחרי אור): "ולמתן אסור לזוז, אחרת הוא פסול".
      לפתע מתן מוריד שתי כאפות, לשני הצדדים, הופה! הדחליל מרביץ!!!.

      רני.

      רני.

      • דפנה שחורי

        רני, הסיפור הזה הוא ממש סרט קצר והזוי, תמונה מצחיקה ומבהילה כמו סרטים קצרצרים אירופים. רואים שלושה ילדים וחלון מאורך וסיפורים הזויים בתוכו

        ומעניין שאתה מספר לי את הסצנה הזו כי כשהייתי בת שנתיים שלוש הינו נוסעים לבקר משפחה בפרדס חנה שהיתה להם חצר גדולה ובמרכז החצר היה דחליל
        כשהיו מנסים לשדל אותי לבוא לטייל בחצר הקסומההזו מלאה בעצי פרי ומחסן ישן מיסתורי הייתי אומרת בקול שמשכתי את המילים עד אין קץ: א נ י מ פ ח ד ת מ ה ד ח ל יי לל

        • דפנה, רק עכשיו ראיתי את התגובה. אכן – הדחליל מפחיד באופן בלתי רגיל. (יצא חרוז, על לפנות ל"הו") לא רק ציפורים, גם ילדים, ואני בהחלט יכול להבין אותך; אבל צ'פחה ממתן – האמיני לי, יש לו זרועות חזקות כי הוא התחיל ללכת רק בגיל ארבע ונעזר עד אז בהן – זה עסק מפחיד לא פחות.
          כיום, את ואני יודעים שעם דחלילים אפשר להסתדר, עם אנשים קשה יותר לעתים, ועם אנשים דחליליים, בכלל בעיה. רני.

  20. רני, אני אפילו מהברית של הבן שלי עדיין לא התאוששתי. הסיפור שלך נשמע סיוט אמיתי. העיקר שנגמר בטוב ושיימשך בהרבה נחת ואהבה.

    • אמיר, תודה לך. אכן היו זמנים קשים, אבל לראות את הילדים גדֵלים ופורחים עם הבעיות – זה שווה הכול.

      לכל אחד מהמגיבים אנו כותב סיפור קצרצר עליהם. אז הנה:

      ידיד של דוד אסף (אח של דנה אשתי) נכנס לדירה.

      הידיד: איך קוראים לכם?
      אשרת: אני אשרת ואני מדברת בקול צרוד, זה מתן והוא בכלל לא מדבר; אבל זה בסדר כי זה אורי והוא דופק את השכל בשביל כולנו".

      שבוע טוב והרבה אושר. רני.

      • איזה הומור עצמי יש לאושרת.נהדר.
        תלקט את החוכמאס שלהם לספר ילדים?
        כנראה שהיא ילדה חסינה שלא מאפשרתת עלבנות.
        מצידך ,זאת בריאות נפשית המאפשרת לאדם לצחוק על עצמו ולא לקחת את עצמו ברצינות תהומית או בהתנשאות. כי הבריאות הרי לא מובנת מאליה.
        מכיר את תיאוריות ההומור של ברגסון?

        • מיכל, שבוע טוב. ודאי אני מכיר ההרצאה שהפכה למאמר כה מפורסם של אנרי ברגסון – "הצחוק".
          תודה לך על תגובה. אמסור את דברייך לאשרת. יום נפלא. רני.

          • תיקון הכתיב "לא מאפשרת עלבונות"
            זה טוב שאשרת תהיה מודעת לכח שיש לה להתמודד עם קשיים באמצעות ההומור.גם תגובה מעודדת ותשומת לב מרגיעות ומעניקות בטחון עצמי.
            אני חושבת שהיכולת לצחוק בהומור לא לגלגני
            אלא בהומור סלחני מבטלת מעמדות ומפרקת כוחניות
            אנשים שיכולים לצחוק ביחד מתקרבים ויכולים גם לבכות ביחד.

          • רני, אתה רני ולא גדי. למרות שנולדת כבן שלו.
            כן, נכון קראתי את הסיפור שלך אוטוביוגרפיה
            חשוב שאתה מגדיר את עצמך בזכות כישוריך המיוחדים וללא יחוס וזכות אבות.
            האב גד(גד מושג של מזל,חיש-גד)
            אתה רן (שר ומשורר)ואחיך דן (עולם המשפט?)
            אני באמת מאמינה ששם מעניק משמעות לבעליו.

          • מיכל, זה מזכיר לי שבביקורת – טובה יש לציין – שכתב מנחם בן על ספר סיפוריי "ארז כמעט-יפה" שהופיע ב-1996, הוא הגדיר את שמי כמחויבות כפולה לשמחה, גם רן וגם יגיל – קצת מלחיץ, אבל לא נורא. ושוב, תודה על התגובה הזו ועל כל התגובות החמות. חג שמח, רני.

  21. גרא גינזבורג

    במילים יבשות הצלחת לדבר על נס של החיים והמוות, הקרבה וחיים גבוהים במסגרת צפופה וחומרית למראית העין. כרוניקה מרגשת עד דמעות של חיים בעלי משמעות אנושית אמיתית. אולי שתי הנשמות הראשוניות הקריבו את עצמן למען תאומים האלה. מסתוריי החיים שמעבר ומוסר אנושי טבעי שכדאי לחיות בגללו.
    וגם סיפור אהבה. בעיקר.

    • גרא, תודה לך על התגובה. אכן נסתרות דרכי האל ואין לדעת מה יילד יום. מי יידע חישובים? ייתכן כי יש צדק בדבריך. לכל אחד המגיב כאן לראשונה בפוסט הזה, אני מקדיש סיפור קטן על ילדיי. הנה אחד, על מתן-חיים:

      לאשרת יש חדר משלה. זה היה חדר העבודה שלי. פיניתי אותו לטובת הוורוד והתכשיטים. הבנים נשארו בחדר הילדים. אשרת לא מרשה להם להיכנס. יום שישי, אשרת ואורי לומדים, מתן נשאר בבית בגלל מרתון תל אביב. הגן רחוק וההסעה נחסמה. אני נכנס לחדר של אשרת: מתן על המיטה הוורודה, כל התכשיטים פזורים עליה, על פניו חיוך זדוני והוא עושה עליהם גלגול מנצח. אח, הנקמה המתוקה.

  22. מאירה פירון

    עכשיו אני יודעת שהילדים שהגיבו ככה לספר שלי הם ילדים מיוחדים במינם וזה הופך את תגובתם ליקרה כפליים. אני מאחלת לכל המשפחה שלך אושר ובריאות ומודה לך. מאירה

    • מאירה, תודה לך שהגבת כאן באופן חם. אכן ספר מקסים הוא "הקסם של אביה ודריה". אני מחזיר לך בביקורת ( המלצה) על דתיה בן דור ו"גברת שיר", כמובן מלווה בסיפור אישי על אור-משה. הנה:

      הבגדים של גברת שיר/ כתבה: דתיה בן דור/ איירה: ויטלי מינין/ מודן

      נכון, אני תמיד נשאר אני, כלומר שפוט של דתיה בן דור. יש לה שירים קלאסיים לילדים, והיא ממציאה שטוזים (שטויות בחרוזים). הפעם זהו ספר מפעיל על גברת שיר, שיש לה טעם, אבל רק שלוש חליפות. הילדים מוזמנים בחרוזים לעקוב אחר הווריאציות שהיא יוצרת משלושת הצבעים: כחול, אדום וצהוב. בסוף הספר שקית עם מדבקות רב-פעמיות וכולם מוזמנים להלביש את הגברת שחלילה לא תתקרר.
      אושרת (או-טו-טו 7): "אבא, אורי יודע להתלבש, אבל לא לנעול נעליים". אורי (בן 4): "אני דווקא כן יודע". אושרת: "הוא לא יודע. הוא שם נעל שמאל על רגל ימין ולהפך". אורי: "לא נכון!". אבא: "טוב, בואו נראה". כעבור דקתיים אור חוזר נעול – שמאל על שמאל, ימין על ימין, רק שאחת היא נעל ספורט והשני מגף גומי.

  23. רני, תיארתי לעצמי שהיה לכם קשה, אבל לא ידעתי עד כמה, ובחלק מהשורות בכיתי. אני קוראת בהנאה את מדור ספרות הילדים שלך במעריב. מתוך ומעבר לדיונים המצחיקים-חכמים שמקיימים שם ילדיך עולה תמונה של משפחה עם המון שמחה. כשמגלים באלו תנאי פתיחה אכזריים התחלתם אתה ואשתך את מה שבניתם, אי-אפשר שלא לומר – יש לפעמים צדק פואטי לא רק בספרות אלא גם בחיים. שרק יילך וישתפר, ומזל טוב גדול!

    • בלה, רק עכשיו ראיתי. כל כך משמח אותי שקראת. תודה רבה לך על התגובה החמה, המעודדת והנפלאה הזאת. הנה סיפור קטן על ילדיי.

      אמאל'ה ג'וק!/ מאת איציק גונן/ איורים: יעל קמחי/ הוצאת "רימונים"

      עכשיו קיץ והם כאן – המקקים. סופרים גדולים בּעתה תקפה אותם למראיהם: פרנץ קפקא, ברונו שולץ. דודי מאנגליה כשנתקל בהם בפעם הראשונה קרא: flying lobsters. הספר החמוד הזה הוא על שתי משפחות שדרות ביחד: הראשונה בחדרים והשנייה מאחורי הארון. איבת עולם ביניהן. רק רחלי הקטנה יודעת איך להתיידד עם ג'וקי הקטן, ואז המשפחות מתחברות. אכן אידיליה פנטסטית. יעל קמחי ציירה את ג'וקי סימפתי יותר מאשר במציאות, אבל את אור שלי זה לא מרשים. הוא תופס אותם באכזריות במחושים, בא בריצה וצועק: "אבא, תפסתי נמלה גדולה." לפתע החרק הנורא עף ונוחת על ציור בסלון. אורי: "אבא, תוריד נמלה גדולה." אבא (מזיע כולו): "אולי, אימא?".

      רני

  24. רן, כתבת בצורה מרגשת מאוד, הסיפור מדהים ומצמרר. בילינו הרבה בי"ח בלינסון (כשעוד לא היה שניידר) ובתקופה שהיינו בטיפול נמרץ היה ד"ר בן-ארי עובד שם, אם אינני טועה. מסור לו ד"ש ונראה אם יזכור (מההורים של גיל אלקויטי מפ"ת)
    אני יודעת מה זה להתמודד עם קנולה בבית, וטיפולים קשים. אני יודעת מה זה להתעקש כשהרופאים אומרים "לא יצא מזה כלום". לנגד עינינו עמדה זכותו הבסיסית להבריא.
    החלטה אמיצה לקחתם ואתם עומדים בה בכבוד. נהנים מפרי עמלכם בכל המובנים.
    תוכל לקרא על החוויות שלנו בפוסט שפrסמתי לאחרונה בבלוגי.
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=233&itemID=11033#post11033

    • לוסי היקרה, הגבתי בפוסט עצמו. רני

      • תודה רבה רן על תגובתך המרגשת. הגדרת מצוין את הקושי היומיומי "כל יום קום אף-על-פי-כן "

        הם גיבורים אמיתיים וכל הישג שלהם כבר לא מובן מאליו. הכל הופך לפלא יקר מפז.

        • לוסי, אני לא נרגע מהפוסט "כמה ילדים יש לך". נתתי גם לאשתי לקרוא אותו. רני.

  25. רונית בר-לביא

    רן, זה מרגש ומדהים, והאמת שאין לי מילים.

    • רונית, תודה על התגובה שלך. רק עכשיו בעבודה הבחנתי בה. שבוע נפלא, רני.

  26. רני, זוכר שסיפרת מהשתלשלות הדברים האלה ברשומה אחרת. מקווה שאתם מוצאים גם שמחה בקושי המאוד לא פשוט הזה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל